נערה יקרה,
תודה מכל ליבי לכנות שבך שאפשרה לתחושות שאת חווה, לצוף על המסך.
תודה בשם הנערה שבתוכי, ששואלת ומחפשת את דרכה.
אז את התשובה הזו נכתבת כדיבור לעצמי. את מוזמנת להקשיב, ולקחת מה שמתאים לך.
מזמינה אותך לשבת איתי על מחצלת בדשא, השמים פתוחים וכולי קשב אליך.
שמעתי זעקה, כאב, תהיה קיומית.
את משתפת ואני סופגת. את בוכה באלם, ואני אוספת את התשוקה הקריסטלית שממנה עשוי הכאב.
את רואה את הגדולים מסביבך, רואה בהם דמות לחיקוי, מודל לשאוף אליו, אבל לא מתחברת. מרגישה שונה כל כך.
המחשבה שנוצרת מההשוואה הזו היא אוטומטית- “אני לא בסדר, אני פגם בפס הייצור”.
אני שמה לב לרגשות האשמה שצפות, תחושת הפגימות וחוסר האונים.
נותנת להם מקום בנשימה ארוכה. מרחיבה את המיכל בנשימה עמוקה.
***
במקום “אני פגומה”, מה היית רוצה לחשוב על עצמך? במקום המחשבה המרחיקה והמזיקה הזו, מה מתאים ואמיתי יותר?
אה, נראה לי שבשורות שכתבת, מצאתי כיוון: “אני עושה כמיטב יכולתי” ואוסיף: “אני עושה כמיטב יכולתי ברגע הזה, ואני טובה כפי שאני”.
מתאים?
אם לא- דייקי אותו. אמרי את המשפט כמה פעמים, תני לו ולמידע שלו לעדכן את המערכת שלך, להספג פנימה לכל כולך, מהתודעה ועד לגוף.
**
כעת שימי לב לחלק שמשווה בינך לבין אחרים, מצפה ממך להיות כמוהם.
מה הוא רוצה למענך? מה הוא חושש שיקרה אם הוא לא יסתכל מסביב ויראה לך איך אחרים בוכים ומתרגשים?
אולי הוא רוצה בשבילך שתהיי טובה מספיק? שלא תפספסי משהו? או כוונה אחרת?
הכירי בכוונה של ההשוואה להיטיב לך, ותוכלי לעדכן אותה: “אני עושה כמיטב יכולתי ברגע הזה, ואני טובה כפי שאני”
בכל פעם שתשימי לב לחלקים המאשימים והמשווים עולים לך, תוכלי להניח יד על הלב ולהזכיר להם: “זה בסדר, אני כאן. בסדר כפי שאני”
אולי אפילו תרצי להניח פתק כזה כסימניה שתלווה אותך במחזור,
כי זה כל האדם.
לא, את לא אמורה לסחוט דמעות או להתנדנד. את אמורה לבוא כפי שאת. אם רגש עולה- לתת לו לזרום ולנוע, בלי מתכון ידוע מראש. פשוט להיות ב”אשירה לה’- בחיי. אזמרה לאלוקי – בעודי”. בעודך ברגע הזה, להיות עם מה שעולה מעצמו ופשוט לתת לו.
*
לאחר נתינת מקום להוויתך כפי שהיא, אפשר לחקור מעט בזירה השכלית, ולעשות התחלה של סדר עבודה.
אעבור על כמה נושאים שהעלית, כקריאה להתארגנות ולמידה מחודשת:
1. ההבדל בין אהבה להתאהבות
התאהבות היא הרגש הפורץ, פרפרים בבטן וניצוצות בעיניים.
אהבה היא תוצר של השקעה בהכרת הזולת, בהבנתו לעומק.
הבלבול בין המושגים נפוץ מאד בקשרים בין בני אדם, ובקשר עם הקב”ה. אנשים מחפשים ריגושים שבאים דרך שירה, נסיעות רחוקות, ופעולות שמעוררות פרץ של רגש כלשהו. אין בכך פסול, כל עוד מכירים בכך שהלב נפתח לרגע אבל לא זה המדד לקשר מתמשך.
אהבה זה הקשר ארוך הטווח, שנבנה באמצעות הכרה, הבנה, קרבה. כשאדם מקשיב לזולת ומבין אותו בעוד רובד, זהו צעד של קרבה ואהבה.
בורא עולם לא מחפש ריגושים, הוא מזמין אותנו לקשר איתו, לקשר עם אור נצחי.
הקשר איתו נבנה מתוך הבנת מגמתו ורצונו בעולם, והקשר שלי לתכנית.
את זה לא תלמדי משיעורים המפזרים ניצוצות, גם אם הרעינות יפים ואמיתיים. את הקשר של הבנת הבורא אפשר ללמוד רק מספרים המושתתים על תורת האמת, הקבלה. למשל ספריו של הרב פינקוס והרב פרידלנדר (שפתי חיים), או ספר קדום יותר ומופלא- “דרך ה'” של הרמח”ל. המלצה לשיעורים מוקלטים ספציפיים אשמח לתת לך אם תפני באישי.
את מוזמנת להכיר את אביך שבשמים, להעמיק את הקשר בין הדוד והרעיה. אני מבטיחה לך שהתפילה, כי כל מילה שם קשורה לקשר הזה- תהיה עבורך חיה ופועמת יותר ויותר, ככל שתכירי. זה הלב שה’ רוצה – רחמנא ליבא בעי. הדגש הוא לא על הרגש, אלא על ההכרות.
ואז הדמעות, אם תבאנה, וכל תנועה חיצונית אחרת- יהיו ביטוי שלך, אוטנתי, לרגש שעולה. אם יעלה. הרגש יהיה ביטוי נובע אפשרי, ולא מדד.
דוגמה להבנה בהירה יותר עלתה לי בהקשר של התפילה המוכרת “ונתנה תוקף”. למדתי אותו לאחרונה יותר לעומק.
המושג של “בני מרון” נתפס כמפחיד, מאיים, מחכה לי בסיבוב עם שוט צבוע באדום. אז זהו, שזה פשוט לא.
כבקרת רועה עדרו- זה ביטוי של אהבה לצאן, וכל אחד יקבל את מה שהכי נכון עבורו להגיע לתכלית הטוב שלו/ה. גם הדרכים של עונש הם רק כדי לאפשר לנו לנקות עברות. אם ברצונך לקבל תנאים מתוקים יותר לעבודת העולם הזה, יש אופציה: להכריז שאני קשורה למסלול ההטבה. איך עושים זאת? בתשובה, תפילה וצדקה.
2. את צודקת. לאדם מהשורה, כמוני למשל, קול נדרי הוא פשוט התפילה הראשונה בשער הכניסה ליום כיפור. לפעמים הרגש צף בתפילה הזו מעצמת היום. ואם לא- קראי שוב את הפסקה הקודמת. בבקשה, הניחי להשוואה לאחרים כי זו אנרגיה מיותרת ומוציאה מה(שותפות ב) עולם.
אני גם יודעת שלתפילה הזו יש עומקים קבליים שאין לי מושג בהם, ומאפשרת לעצמי לדעת שהעומק קיים גם אם אין לי עדיין הבנה בו. עצם ידיעת קיום העומק, מאפשר לי לדעת שאני מתחברת למשהו גבוה וענק, וזו זכות להיות חלק מתכנית שכל כולה קשר מיטיב.
3. הוידוי- הוא הזדמנות להביט לשחור בעיניים. וכן- לכאוב אותו.
לא מתוך אין אונים ואפסיות, אלא מתוך העצמה להכיר ביכולת לסטות ובכח לשוב.
הכשלון הוא לא ההפתעה, הוא חלק מחיים שיש בהם התפתחות ולמידה. היכולת לקום, לנער את העבר מתוך בחירת הווה טובה יותר – היא החידוש המופלא.
בוידוי, את מונה את חטאיך בהכרה שהקשר המוביל והמשמעותי לאורך כל חייך ולנצח- הוא הקשר עם מקור האור.
את מכירה בכך שכל סטיה ממנו- זה צער של איבוד הקשר היקר ביותר.
וכשאת מכירה בסטיה ומצטערת עליו, את בעצם אומרת: ברגע הזה, אני בוחרת לעזוב חושך ולדבוק באור. זהו כל רצוני מעתה ועד עולם.
ברור שיהיו חטאים, אבל את שומרת ומזכירה למערכת שלך את הכיוון הלא רצוי, ואת הכיוון הרצוי לך.
ברגע ההתפקחות וההכרה ביכולת לנוע – את נותנת דרור למשאלה הפנימית ביותר שלך, לשים קץ לחושך ולהפוך את רגעייך לנגה זורח.
4. תפילה במנין/בית כנסת: נשים פטורות לחלוטין מתפילה במנין. נקודה. וגם ממצוות שופר שהזמן גרמא. מטרת ההגעה שלך היא להרוויח אמן יהא שמא רבא, את זכות התפילה בציבור, ולהעצים את תפילתך. אם קשה לך למצוא את הקשר האישי שלך עם אלוקיך כשאת מוקפת אנשים ואת מוצאת יותר חיבור כשאת לבדך, אזי “יצא שכרו בהפסדו” ואין שום סיבה לפעול נגד הזרימה הטבעית בנפשך.
5. ענין הקימה והישיבה צריך בירור. יש בתי כנסת על פי מנהג הגר”א שבהם אומרים את כ-ל הפיוטים כתוספת בסוף התפילה, בישוב ובנעימה. ע”פ מנהג זה, התפילה בנויה כתפילה רגילה (שמונה עשרה-חזרת הש”ץ באותם מילים כמו שמונה עשרה). אגב, הגר”א אסר על בנות ביתו להתפלל בבית הכנסת בדיוק מהסיבות שאת חשה: תחרותיות, השוואה, והסחת דעת. עניין זה דורש בירור: מתי חובה לעמוד ומתי נוהגים כן. זה לא מובן מאליו. למשל בבתי כנסת ספרדיים- נשארים לשבת בקדיש.
בואי נשאל אדם שמבין את ענין התפילה, ויוכל להנחות אותך בדיוק מתי חובה לעמוד, אם תבחרי להתפלל במנין.
***
אני שוב פונה אליך, השואלת
ואליך, השואלת שלי שבתוכי;
יקירה, אני מתפעלת ולומדת מהנחישות שנשמעת מבין שורות שאלך-
לא למכור את רגעייך בעד נראות והשוואה,
לא למדוד את התקדמותך בפרץ רגשי,
אלא להקשיב לכמיהה שבפנים
זו שהכאב מביע-
לקשר אמיתי ולא כוזב, לחיבור עמוק ואישי, שנמדד לפי הרגע הזה וכוונתך בו.
במבט שמעז לראות מה לא מתאים לי,
היכולת לבוא ולהגדיר מה התשוקה שלי, וללכת עם זה, לברר אותו עוד ועוד כמעיין נובע מבפנים.
המלכת ה’ היא להכיר במגבלות של מה שידוע ונגיש לי כעת, ומתוך כך- לבחור כעת את הצעד/מחשבה שיקדמו אותי בעוד פסיעה קדימה.
מאחלת שתחיי את כל רגעיך במלואם,
עם החיבוק לעצמך:
“ברגע הזה,
אני
“עושה כמיטב יכולתי”.
זוהי השיבה אל הנקודה היחידה שבה יש בחירה: ההווה.
זוהי תשובה.
כתיבה וחתימה טובה,
שתהיה שנה של קשר טוב ומיטיב בינך לבין כל חלקייך,
בינך לבין אביך שממתין לקשר איתך,
רוצה שתכירי אותו ותפגשי את אהבתו
בכל רגע מחדש, כפי שאת.
שפרה
דלג לתוכן
תגובה אחת
וואו מרגש. איזה מדהימה את שפרה!!! חיזקת.
למרות שאני כן טיפוס רגשן שנהנה מהחוויה הרוחנית בתפילה, נורא התחברתי כי גם בי יש החלק הזה.
ולגבי הקול נדרי- בתורת החסידות מוסבר שקול נדרי ואסרי-הכוונה היא לכל הקשרים שקשרנו בהם עצמנו במהלך השנה. אסרי, מלשון אסור. אסור=קשור. כל מה שקשור ויונק את חיותו מהטומאה ומהכוחות החיצוניים, ולא מהקב”ה, מהקדושה, הוא אסור, קשור, לא משוחרר.
בתפילת כל נדרי אנו מתירים קשר אחר קשר כמו סבך חוטים עדין, 3 פעמים החזן קורא את התפילה בקול, ובעצם מותירים אותנו חופשיים לקשר האמיתי והטבעי לנו, הקב”ה, מה שטוב לנו באמת. לאחר שהכרזנו בפני עצמינו שאנו מתכווננים לקבל חיותנו מהקב”ה, להתחבר אליו, לעבוד אותו באהבה ויראה, להתמסר אליו, אל תכליתנו, ולא לכל מה שמושך אותנו מטה, אנו במצב אחר לגמרי, וזה כבר, מרגש.
מקווה שעזרתי?