שלום לך שואלת יקרה,
תודה ששאלת! אני מאמינה שבמילותייך היית פה לנשים רבות שרוצות להתפלל ומרגישות שהמשימה הזו גדולה עליהן, כבדה להן, חיצונית להן, מאוסה משהו…
ובהחלט, סוגיית התפילה היא סוגיה לא פשוטה, חז"ל אומרים "איזוהי עבודה שבלב? זוהי תפילה",
זו עבודה, אבל לא עבודה פיזית שהיא מדידה ומוגדרת, אלא עבודה שבלב. עבודה שבלב מצריכה קודם כל להסכים להרגיש את הלב, לתת לו מקום, להקשיב למה שיש בו, ועם הדבר הזה לפעול, לעבוד, להגיש אל ה' יתברך.
העמידה נוכח פני ה' באמת היא הסכמה להיות בעמדת פגיעות, בהרפיה, בהזדקקות ובהתמסרות.
אפשר לומר כי תנועות נפש אלו הן הפוכות לתנועות הנפש להן אנו נדרשות באיזורים אחרים בחיינו: בעבודה, בניהול הבית, בתיקתוק המשימות…
זוהי אולי הסיבה לכך שקל יותר להפוך את התפילה לעוד משימה המתחילה ב"מה טובו" ומסתיימת ב"עלינו לשבח", מאשר רגע של קירבת נפש נטולת הסחות דעת.
מצד שני, הפיכתה של התפילה לעוד מטלה טכנית עלולה להוביל אותנו לריחוק פנימי, אפילו למאיסה, וכמו שמוכיח הנביא: "בפיו ובשפתיו כיבדוני, וליבם רחק ממני" – מטרתה של התפילה היא חיבור אל ה', לא התרחקות ממנו כמובן.
בשאלתך ישנה המוטיבציה הפנימית – האמונה בכח התפילה שלך ובחשיבות התפילה בכלל, הרצון להתפלל, וישנה גם מוטיבציה חיצונית (וחשובה) של ההשפעה על הילדים.
מעליהם הייתי מציעה לך לנסות להרגיש את תחושת הרצון בתפילה – האם את מתגעגעת לתפילה שיש בה כנות וקירבת ה', האם היית רוצה לחזור אל המקום בו התפילה היא שעת השקט של למעלה מן הזמן,
האם את רוצה להגיע למקום כזה בנפש בו מילות התפילה פותחות את הלב ונוגעות במקומות הכמוסים ביותר בו?
חיבור אל הרצון הנשמתי העמוק של קירבת ה' המתאפשרת בכוח התפילה בכלל ובכוח התפילה שתיקנו לנו חז"ל בפרט – היא נקודת פתיחה שיכולה להחזיר לך את המוטיבציה וגם להוות קריאת כיוון.
נכון ואמנם שלא כל יום תהיינה תפילותייך תפילות כאלו, וגם לא כל רגעי התפילה יהיו מרוממים ומדוייקים, אך ההתכווננות, ההסכמה להשקיע בכך, העבודה הפנימית, פתיחת הלב.
הם הבסיס שיאפשר לרגעים גדולים שכאלה להתרחש מידי פעם, לרגעים אולי אך רגעים שיתנו טעם ומשמעות, וילוו הרבה אחרי.
נקודה נוספת חשובה היא השקעה של זמן .
בלי להשקיע זמן עבור הדבר הזה זה לא יקרה, אי אפשר באופן קבוע להתפלל תוך כדי מטלות הבית ולתמוה איך לא קורה שום דבר.
אני מדמה זאת לזוגיות, אי אפשר באופן קבוע לא לפנות זמן ומרחב לזוגיות ואז לצפות שהיא לא רק תהיה מתוחזקת אלא גם תניב רגעי קירבה מופלאים, אינטימיות אמיתית ויחד מרגש.
רגעים משמעותיים אלו הינם פרי השקעה תמידית של פינוי זמן ומרחב – שגם אם ברגע האמת לא ממש מולידים את מה שרצינו, מכינים לכל הפחות מצע מתוכו הוא יכול לצמוח.
יום ועוד יום ועוד יום בו את משקיעה בעקשנות זמן לתפילה מתוך רצון למצוא שם חיבור יניב בע"ה את הקירבה שאת כה מייחלת לה,
הוא יחזיר לך את תנועת הנפש הנשכחת של "נוכח פני ה'" ואת תגלי כי מה שנראה רחוק ובלתי אפשרי הרי הוא "קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".
חנה ש.
דלג לתוכן
תגובה אחת
הצלחתי להתפלל שחרית בשבת!
הייתי חייבת למהר אז עשיתי את זה עם הכותונת…
התפללתי את כל התפילה!
עצרתי לדבר כמה פעמים עם הקטנטנים שלא מספיק הבינו סימנים של אאווו, אאאאי, קששששש…
נראה לי שטוב לילדים לראות אמא מתפללת בכוונה
רק שאת כל הכוונות מלווה גם בכי פעוטות וריב ….