שלום לך, פונה יקרה.

אחלק את התשובה שלי לשני חלקים:

החלק הראשון הוא לגבי המעשה: מה אומר החוק במקרה שמתגלה לך בצורה אנונימית על מישהי שרוצה לפגוע בעצמה?

החלק השני הוא – מה קורה לך ומה את יכולה לסייע למישהי במצב קיצוני שכזה?

החלק הראשון יהיה קצר וחד, לצערי: כארגון רשמי אך אנונימי, אין לנו את האפשרות לספק תשובה חוקתית ורשמית לשאלה זו. התשובה יכולה להינתן על ידי רופא פסיכיאטר ו/ או משטרה.

אולי ניתן ליצור קשר עם תב"ן באזור מגוריה (אם את יודעת מהו) או באופן כללי – בכל תחנה לבריאות הנפש, ולשאול האם קיימת חובת דיווח שלך והאם יש מה לעשות (כמו לבדוק כתובת IP של המחשב וכדומה, שאת זה רק משטרה רשאית לעשות במקרים מיוחדים).

אציין כי קיים הבדל בין איום התאבדות של קטין לאיום התאבדות של בגיר (מעל גיל 18) .

ואפנה לחלק השני-

פעם קראתי שיר שמהדהד בי עכשיו, עם השאלה שלך:

"אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר/ שֵׁב אִתּוֹ/ עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר/ אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן/ אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר/ בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת/ שֵׁב אִתּוֹ/ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד" (צל עריות, סמדר וינשטוק).

פגשת אדם שבור. במצב קיצון של השבר – ברצון התאבדות. כל כך לא פשוט לפגוש אדם במצב כזה.

ואני ראשית חושבת עלייך, איך לך לפגוש את הרצון הזה, להתאבד? איך את מרגישה מול זה? איך הגעת לקשר איתה ומה זה עושה לך?

החוויה הזו של להיות מול אדם שרוצה למות, בגילך הצעיר, היא חוויה מטלטלת ולא פשוטה בכלל. וצריך לתת את הדעת אלייך. מה הכוחות שלך, היכן את יכולה לסייע והיכן – לא. תצטרכי לחשוב על כך לפני שאת ממשיכה לסייע לה, כדי שלא ייצא שכרך בהפסדך, חלילה. שימי לב אלייך. לרצון החיים שלך, ליכולת לחזור לחיות את החיים ולמידה בה את "נשאבת" למענה.

השמירה הזו עלייך היא חיונית.

במידה ואת מרגישה מוגנת ושמורה, את יכולה להמשיך להאזין לה:

אדם שרוצה להתאבד, הוא אדם שסובל סבל נפשי רב מאד, ברמה קשה ואיומה. אם היא בוחרת לחשוב על אופציה של התאבדות, כנראה הכאב בחייה הוא כבר בלתי נשלט.

היכולת לשמוע את אותה אישה ששואלת את נפשה למות, להקשיב לכאב שלה הקשבה הכי נקיה שיש, לנסות להבין – לא מתוך תחושה סוביקטיבית ואישית בה, אולי, את מרגישה יכולה להבין אותה על סמך החוויות שלך, לא,

אלא רק להקשיב על סמך מה שהיא מספרת- מה מביא אותה לסבל נפשי כה רב? לכאב כזה עז? לייאוש כל כך עמוק? רק להקשיב ולתת מקום לפורקן רגשי שכזה. לפנות מרחב במקום הסוער הזה של הרגשות הקשים שלה. "אמפטיה קיצונית" קוראים לזה מטפלים "על סף ההזדהות" הם מכנים את זה. פשוט להקשיב. בלי עצות. בלי שיפוטיות. בלי פקפוק. רק לנסות להבין ולהיות ביחד על סף השבר הזה.

בדרך כלל מה שהכי מאיים על המתאבד, הכאב הנפשי הכי עמוק, על פי המחקרים – הוא תחושת הבדידות.

ייתכן ויש לה חברות, אבל כפי שהיא אומרת "הן לא מבינות" כי להיות בודד אין פרושו לא להיות מוקף אנשים. להיות בודד יכול להיות גם אדם שמוקף אנשים שמנסים להבין ולעודד אבל לא יכולים להיות פנויים להקשבה נקיה וחפה מרעשים פנימיים.

המטרה כאן היא פשוט להיות יחד. להקשיב יחד. לתת את התחושה הזו של לשבת על שפת השבר.

הדבר הנוסף שאת יכולה לצקת בדבקייך, הוא החלק שמבקש ממנה. מבקש ממנה בפשטות שלא להתאבד. את יכולה להסביר לה שלכל נידון למוות יש סנגור, ומכיוון שהיא התובעת של עצמה, את רוצה לתת את המקום והקול לחלק הנוסף – החלק שמבקש לתת מקום לרצון הקטנטן, הפצפון, שעדיין רוצה לחיות. אפשר לשים את המוות כמי שעומד מול שתיכן, ואתן אלו שעכשיו נלחמות ביחד, מולו. מול הרצון הזה.

החל'ק השלישי יהיו הגבולות שלך.

מצב כזה שמגיע לקצה קצה – לאיום אובדנות, לכמיהת מוות, הוא מצב שדורש לכאורה את כל כולנו.

מאידך, אם תתני את כל כולך, את עלולה להתפרק בעצמך. ואת זה אף אחד לא רוצה שיקרה… לכן, שימת לבל גבולות היכולת שלך – מה את יכולה לעשות ומה לא, מתי את מוכנה להשיב לה, ומתי – לא, הם חשובים מאד. ועוד יותר חשוב הוא שתגידי גם לה את זה, שתדע מתי לא לצפות ממך. לדוגמא "אני לא אהיה ליד המחשב החל מתשע בערב" או "אני לא עונה לטלפונים בשעות הבוקר" יצירת הסדר הזה תאפשר לך מצד אחד – להיות זמינה היכן שכן ולשמור על הכוחות שלך,

וגם עבורה – היא תדע לא לצפות מתי שלא תוכלי להשיב לה, וגם להתמודד בעזרת השם ככל שהכוחות שלה יאפשרו לה זאת.

בסיום דברי אני חוזרת אלייך, פונה יקרה, ומבקשת ממך שתתני מקום לעצמך ולרגשות שלך מול העזרה המופלאה שאת רוצה להושיט. איפה זה פוגש אותך, מה זה עושה לך, ואיך תשמרי את על הכוחות שלך. מי יעודד ויקשיב לך… וזה חשוב לא פחות.

אני כאן, אם יתאים,

תמר ע.

[email protected]