שואל נכבד.
התפעלתי משאלתך הכנה והאמתית. אי קיום ההלכה בדקדוק טורד את מנוחתך, בפרט כאשר הרבנים לא מיישמים בשלימות את דיני האבלות.
בשאלתך כללת תמיהה על ההבדל בין איסור רחיצה לשאר דיני האבלות, והוספת ש'אם לא מקפידים על הכל אז למה צריך להקפיד על משהו בכלל?'.
אתייחס קודם לדיני האבלות, ואח"כ אדון בטיעון העקרוני שהעלית בסוף השאלה.
דיני האבלות בימי בין המצרים נתקנו על ידי חכמי התלמוד, והוזכרו בגמרא בסוף מסכת תענית. בין שלל האיסורים שמנו חכמים הוזכר גם האיסור של רחיצה. אך חשוב לדעת, שאופן הרחיצה שהיה נהוג בזמן חכמים, שונה מאד מאופן הרחצה הביתית הנוהגת כיום. בזמן הגמרא היה מקום מיוחד לרחיצה שכלל בתוכו חדר הזעה, וחדר טבילה בחמין, ולבסוף טבילה בצוננים. רחיצה היתה פעולה שנעשתה הן מטעמי בריאות והן מטעמי עונג [ע"פ נדרים פ, ב; שבת לג, ב].
משכך, רצו חכמים שנחוש בימים אלו שהם 'אבלות ישנה', כפי שמרגיש אבל שנפטר לו קרוב זה עתה.
בדורות האחרונים ירדה חולשה לעולם, ובני האדם נהיו אסטניסים ורגישים יותר. עקב כך היו מן הפוסקים שדימו את מצבנו כיום לדברי השולחן ערוך בהלכות אבלות (יו"ד שפא, ג) שכתב: "אסטניס מותר לרחוץ כל גופו. ולא כל מי שאומר אסטניס אני מתירין לו אלא דוקא שהוא ידוע שהוא אסטניס ומתנהג בנקיות ואם לא ירחץ יצטער הרבה ויבוא לידי מיחוש".
בשילוב הסברא של כבוד הבריות, שאין זה מן הראוי שאדם המסתובב בין אנשים, יעורר סלידה אצלם מריח גופו ובגדיו.
אך קולא זו אינה מבטלת או מצמצמת את החובה להקפיד על שאר דיני אבלות של ימים אלו, ולהקפיד עליהם כנדרש.
ובאופן עקרוני חשוב לדעת, שהתפיסה של 'או הכל או כלום' אינה עולה בקנה אחד עם השקפת התורה. העובדה המצערת ש'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', אינה מעניקה לגיטימציה לעבור על כל התורה בטענה ש'ממילא אני לא יהיה מושלם'. הרדיפה והשאיפה לשלמות היא חשובה – אך אין היא באה על חשבון קיום המצוות.
לעיתים קרובות, חלק מתחבולות ועצות היצר הינם, לייאש את האדם ולהחליש את המוטיבציה שלו. טענות אלו הדוגלות ברדיפת שלמות ואי נכונות ליישום חלקי, הינם חלק מארסנל הלחימה של היצר.
יהי רצון שנזכה בקרוב, שהלכות אבלות אלו לא ינהגו למעשה, אלא רק בגדר 'דרוש וקבל שכר'. שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.
בהצלחה.
בניהו