דלג לתוכן
בס"ד. שלום. היה לי בעבר תלות רגשית בחבר מהכיתה, במשך שנה פחות או יותר. לאחר מכן אחר יעוץ עם רבנים ניתקתי איתו קשר ולא דיברתי איתו מכל וכל כבר כמעט שנה. דא עקא שבישיבה אני רואה אותו כמה פעמים ביום, ואני כל הזמן בטוח שהוא רוצה לחדש איתי את הקשר ואני מרגיש שאע"פ שאנחנו לא מדברים שהקשר בינינו לא נפרד. איך מתנתקים רגשית? איך אני מוציא אותו מהחיים שלי, שאני לא אחשוב עליו בין אם אני רואה אותו ובין אם לא? תודה רבה.
תשובה:
שואל אהוב, ברכותיי!
הרשה לי לאחל לך 'מזל טוב' ובהצלחה רבה.
להערכתי, אתה אדם בריא לחלוטין ומתפתח שנחשף בגילך לעולם פנימי, עשיר ומופלא של הרגשות. להרגיש זה בריא וטוב, אפילו חשוב. אבל לפעמים יש צורך לווסת את הרגש למקום ולמינון המתאים.
לא קל לנו לפעמים לחיות בעולם הזה, 'עולם הרגשות'.
לפעמים הדברים יוצאים קצת מפרופורציה ומשתלטים עלינו, לכן כדאי להכיר מעט את העולם הזה ומשם נתקדם לשאלתך הספציפית ולדרכי התמודדות בע"ה.
בעלי החיים אמנם מסוגלים לבטא רגשות שונים, אך רק בני האדם מסוגלים להכיר את הרגשות שלהם, לחשוב ולדבר עליהם.
ביטוי של רגשות הוא חלק חשוב ונצרך בתקשורת של בני אדם והוא תורם רבות לקשרים החברתיים, אך לפעמים המילים הולכות לנו לאיבוד.
חשוב לדבר על הרגשות במקום לבטא אותם בפעולות. ילד שמבטא את רגשותיו באמצעות פעולות עמו טריקת דלת, התפרצות זעם, ניתוק קשר, השלכת חפצים וכדומה, נראה תינוקי וזוכה לתגובות שליליות בחברה. מי שמבטא לעומתו את רגשותיו באמצעות מילים, נתפס בחברה כבוגר והאנשים שסביבו יהיו מוכנים להקשיב ולהתגייס כדי לעזור לו.
חשוב לבטא את הצרכים והרצונות שלי במקום לצפות שאחרים יבינו אותי בכוחות עצמם.
לפעמים אני עצמי לא מבין את הצרכים והרצונות שלי ונתקל רק בתגובות הרגשיות ובתוצאות וזקוק לעיבוד כדי לנפות מהם מה הצורך האמיתי והפנימי שלי.
חשוב לשתף את האנשים הקרובים אלי במה שעובר עלי ולא להרגיש עצוב ובודד. אם אצליח להתגבר על הבושה ואשתף אחרים בתחושותיי, אגלה שאני לא לבד ושרבים מתמודדים או התמודדו בעברם עם קשיים כמו שלי.
רגשות אפשר גם לבטא בדרכים נוספות, שונות ויצירתיות. להשתמש במשחק, דרמה, ציור, שיר, כתיבה, מוזיקה, הומור ואפילו בפעילות גופנית מתאימה (אם אני עצבני מהמצב לדוגמא אוכל לצאת לריצה, אם אני עצוב ומתגעגע למישהו אוכל לצייר אותו או לכתוב עליו שיר) כך אתן לרגשות שלי לצאת החוצה בצורה בוגרת ובריאה ולא לחכות שיגיעו להתפרצויות שונות או לחילופין לדכדוך עמוק.
מתי הרגשות (או חסרונם) מפריעים לנו?
בשתי אופנים עיקריים הרגשות עלולים להוות 'הפרעה'.
כשאר אנו חווים רגש בצורה מוגזמת ובלתי פרופורציונאלית שמייצר אצלנו תגובה מופרזת ולא מתאימה, או כאשר אנו לא חווים רגש במקום בו כן היינו צריכים להרגיש.
מצבי 'אני':
כפי שבוודאי הבחנת והרגשת בעצמך, האדם מורכב מ"מצבי אני" שונים.
אחד מהם הוא "האני הרגשי" והשני מהם הוא "האני ההגיוני".
מה טוב מביניהם? שניהם!… תלוי מתי…
ברור שבעת מבחן לא רצוי לנו להיות במצב "אני רגשי" שמוצף בפחד וחרדה, כי אי אפשר להתנהל נכון במבחן… אדם שב'טסט' של מבחן הרישוי יתרגש מידי ויוצף ברגש- סביר להניח שיכשל במבחן.
מאידך, בוודאי שביום חתונתך מצופה ממך להיות במצב "אני רגשי" ולא להיות חסר-רגש ורציונאלי מידי, מה שיכול להעיד גם על בעיה מסוימת.
לצורך כך על האדם לשאוף תמיד לאיזון , למצב שלישי של "אני הנבון", שמווסת בין האני הרגשי לאני ההגיוני ויודע להחליש ולהגביר את העוצמה ולכוון את ה'ווליום' והמינון בהתאם לצורך המשתנה. זו המשמעות של 'ויסות רגשי'.
ב. וכעת, בוא נתקדם להבנת מצבך האישי עימו אתה מתמודד:
ציינת בפנייתך כי חווית "תלות רגשית" בחבר מהכיתה במשך כשנה -שנתיים, ושהקשר ביניכם נמשך למרות העצה של הרבנים שהמליצו לנתק כליל את התקשורת עמו וכי עד היום, (לפי גילך המצוין מדובר בשנים רבות לאחר הקשר הכיתתי שלכם), אתם לומדים ביחד וכיום נמצאים באותה הישיבה וקשה לך להתנתק מה"קשר" שביניכם שחי וער, למרות שאתם לא מדברים בפועל.
ביסודה של התופעה חשוב להבין כי זוהי התחושה הטבעית שמתעוררת בנו להתחבר עם מישהו אחר, ולכן גם ברכתי אותך וראיתי בכך בס"ה שלב בריא ונורמאלי בהתפתחות שלנו כבני אדם בוגרים ומתקשרים רגשית.
אך הדרך והצורה של הקשר משנה מאוד לתהליך עצמו.
אתם עברתם מסלול דומה שנים רבות, החל מהכיתה והמשך בישיבה, חוויה משותפת שנרקמה בהרגשה שלך ביניכם, נוצר מצב שהקשר הקיים שלך הוא 'פנימי' ומדובר בהרגשה של קשר נפשי, למרות שטכנית- אינכם מדברים כיום כהמלצת היועצים מהעבר.
אתה מבקש ושואל כיצד להתנתק מה"קשר" שלכם, זו למרות שאין בעצם קשר מילולי וטכני לנתק. כך שהקשר והתלות היא בעיקר פנימית, ברגשות, כמו שאני מבין מדבריך ואת זה קשה לך לנתק ועל כך אתה שואל כיצד שולטים ברגשות הללו.
מנסיוני, הרגשה כזו היא הרגשה מאוד תובענית ומשתלטת.
ישנם מצבים שהאדם מרגיש שכל קיומו וחיותו הם ללא סיבה והקשר הנפשי או הצורך להיות בסביבת האדם הנערץ/נאהב השני הוא כל סיבת קיומו בתקופה זו.
זו הרגשה נפלאה וממכרת מחד, כשהיא מופנית למקום הנכון, כשהיא בריאה וכשהיא לא מוחקת את תחושת העצמי שלנו. זוהי אהבה.
אך זוהי גם בדידות ותחושת דחק עצומה כאשר היא מהווה הפרעה בשבילי, כאשר זה גורם לי לא להכיר בכוחותיי, מעלותיי, להיות בודד עם עצמי ללא השפעת ה'אור' שמקרין עלי מהשמש שבסביבתי- זוהי כבר תלות שלילית שאינה בריאה ומצריכה עבודה אישית עם עצמך.
בהנחה שהבנתי נכון אני רוצה להמשיך עם הקו הזה ולחפש איתך את המקור להרגשה של הקשר שלך איתו.
כלומר, המטרה שלי היא שאל תסתכל הפעם עליו לרגע, על כמה שהוא טוב ומוצלח ויש בו וכו' אלא תמקד את הדיון בעצמך.
מה לדעתך 'מושך' אותך בו? מה גורם לך לצרוך את הקשר איתו? איזו תכונה היא זו שמאפיינת אותו ואתה רואה בו ומרגיש שהוא משלים אותך או אולי להיפך- דומה לך בה ונותן לך ביטחון ותמיכה?
העיבוד האישי שלך, כשאתה הוא המוקד של הדיון, יכול לקדם אותך לדעתי. כאנשים מאמינים כמונו, מי יודע- אולי אפילו זו הסיבה שנתקלת בחייך באדם זה, כדי ללמוד ולייצר באמצעותו תובנה על עצמך ועל הצרכים שלך בקשר נפשי עמוק עתידני.
כל עוד שאתה מפיק מהקשר הזה תובנות לגביך, ביחס לעתיד ולצרכים שלך, יש פה משהו טוב לדעתי ולא שלילי.
הבעיה מתחילה לדעתי במקום שאתה מרגיש בודד וחסר קיום עצמי, שנאלץ וזקוק ל"קביים" של קשר עם מישהו אחר שבעיניך מעניק לך את המשמעות הקיומית שלך. תלות שלילית היא הרגע שבו אתה מאבד את הקצב חיים האמיתי שלך, מפסיק לצעוד בכוחות עצמך אל צרכיך ומאוויך ומטפיל את עצמך לאישיות אחרת (או אפילו לחפצים) ולקצב שלו.
מפורסם בשם האדמו"ר מקוצק המשפט הקולע: "אם אני זה אני כי אתה זה אתה ואתה זה אתה כי אני זה אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה, אך אם אני זה אני כי אני זה אני ואתה זה אתה כי אתה זה אתה, אז אני זה אני ואתה זה אתה".
ידידי, אל תהיה "אני" כי "הוא". תהיה "אני" כי "אתה".
הפתרון בעיניי לקשר כזה טמון בכך שתוכל לספוג ולקבל את מה שקיבלת מהחבר, לאחר שתנתח ותבין מה תפס אותך בו, ולאחר מכן להתאים אותו לכלים ולצרכים שלך! לזכור תמיד שאתה המרכז והמוקד ולא הוא.
אם דרך חשיבה מה ואיך אתה לוקח מהקשר שביניכם לחיים העתידיים שלך, אם בחידוד ודיוק הצרכים והתכונות אופי שמשלימות או מחברות אותך לאדם הזה (לעיתים למשל מצוי בתלות שמדובר שאחד החברים מבוגר יותר מהשני, או סמכותי ובוגר יותר ותומך בצעיר ממנו בדרכים שונות וכיו"ב).
לדעתי 'ניתוק' טכני לא תמיד יכול להואיל, כפי שנוכחת בעצמך, במצב כזה שהתלות היא רגשית ופנימית. כי קיים פה קשר שהוא מעל הזמן והמקום, הוא בעיקר בדמיון ובעולם הרגשות שאתה עצמך חווה וילך איתך לכל ישיבה ולכל מרחק. ולכן אני מנסה להוביל אותך לעבודה אישית עם עצמך.
עיקרון אחד פשוט וקליט חשוב לי שתיקח מתשובה זו, והוא שהעיסוק בקשר שלכם צריך להתמקד בך ולא בו.
יש אפילו שהמליצו במצב כזה (צריך לבחון האם זה מתאים לך אבל אני מביא זאת כרגע רק כדוגמא לשינוי התפיסה) שכדאי דווקא להרחיב את סגנונות הקשר שבין שני החברים. למשל ללמוד גם בעיון וגם בבקיאות, גם לשוחח בחדר וגם לטייל ברחוב, גם לסכם בכתב וגם להרצות בע"פ, גם לשחק משחק ספורט וגם לשמוע ביחד מוזיקה או לשיר וכן הלאה.
למרות שאתה בוודאי מרים גבה, ושזה נשמע במושכל ראשון כאילו אדרבא נגביר בזה את התלות, תועלת הרעיון היא אחרת ונובעת מההסבר הקודם שלי.
כאשר בחור "נלכד ברשתו" של השני בתחום אחד, שבו הוא תלוי ועומד, שהוא הסיבה שהוא מרגיש תחושה שכל קיומו ומהותו תלויה בשני, שטוב ממנו, שמאיר עליו, ומשתעבד לו עד כדי תלות נפשית, הוא צריך למצוא בעצמו את "עמוד השדרה" שלו. למצוא תכונות ותחומים אחרים בהם הוא מתבלט ואף עולה על כוחו של ה'תולה' ולהעצים את עצמו, עד כדי שה'דבק' יתרופף ותוכל להרגיש ולווסת בעצמך מה טוב לך יותר ומה פחות, כך שבסופו הטוב של דבר תוכלו אפילו להישאר חברים טובים, אולם גם מאוזנים ובריאים בנפש.
לכן אני ממליץ לך לחפש לעצמך משהו אישי שלך, תחום שבו אתה טוב ולהיעזר בו לקדם ולהעצים את עצמך, להרגיש שבו אתה משהו מיוחד יותר.
כמו כן נראה לי חשוב שתרחיב את מעגל האנשים שעימם אתה יכול לשוחח בפתיחות ובכנות ולפתוח בפניהם בביטחון את צפון ליבך ואת העולם הרגשי שלך, אפילו בנושאים אחרים ונוספים שמטרידים את מנוחתך.
יש גם דרכים נוספות לשחרר ולבטא רגשות כפי שכתבתי בחלק הראשון ותוכל גם לבחור משם מה שיכול להיות לך לכלי עזר וכך אולי תרגיש בתחושתך פחות בודד ותלוי.
בהצלחה רבה!
אבי
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
תשובה מחכימה ומועילה 🙂
תודה רבה!