שואלת יקרה.
את מתארת מצב כל כך כואב.
כואב. לי מאד לקרא את המילים שלך. איך זה שילדה, שהייתה יכולה להיות בבית שלם, עם אבא ואמא שרואים אותה ודואגים לה וחושבים עליה ומטפחים אותה, ונמצאים שם עבורה ולמענה- חוותה משבר ושבר, עם הורים שמתגרשים. בית שמתפרק.
אני קוראת את השורה שלך "ולכן לא רוצה להכאיב גם לילדי" – וכל כך מבינה את הצורך העמוק הזה שלך, את הכמיהה האין סופית להעניק לילדים שלך את מה שאת לא קיבלת בחייך. אבל הילדונת הזו, שהיה לה כזה רצון חזק לבית יציב ואיתן שישמור עליה ויאהב אותה, גם בבית שהקימה, היא חווה אלימות ריגשית ומילולית, קשיחות ושליטה.
והילדה הזו היא את.
אני חושבת איך יכול להראות בית. איך חלמת עליו, איך דמיינת אותו. איך מתחת לחופה אנחנו מקוים ובטוחים באהבה ואחווה ושלום ורעות, אילו מילים יפות שאלו, אהבה בין איש לאשתו, אהבה אמיתית כזו, שהופכת אותם לאחד. ואחווה, ושלום, וידידות הכי עמוקה שיכולה להיות.
ובמקום זה, הכל אחר במציאות חייך.
זה קשה. זה כואב.
ולאף אדם. לאף אישה בעולם לא מגיע לחוות אלימות משום סוג שהוא.
משום סוג.
הפער העצום הזה בין מה שנראה שאת יודעת שקיים, לבין המציאות, הוא פער שלפעמים אי אפשר לשאת אותו. את כותבת שלפעמים הוא כן נחמד ועובד על עצמו. וזה יכול ליצור כזה בילבול – כי הנה, איזה יופי, אולי הוא משתפר? אולי אפשר לפתוח את הלב ולקוות שיהיה בית נאמן ויציב? אולי מותר לך לאהוב?
ואז פתאום – בום. והבום הזה כואב שבעתיים.
והילדים, שאמנם חווים בית אחד, אבל גם חווים אתכם רחוקים זה מזו, זה מופלא בעייני איך שאת מצליחה לראות אותה ואת הכאב שלה. את החוויה המתנדנדת. וגם על כך כנראה עולה בך כאב.
ומכאן, מבלי שאני מכירה אותך ובטח לא אותו, לא אוכל לייעץ וגם לא להיכנס לעומק.
אוכל רק לשאול אותך, בת ישראל יקרה – מה יעשה לך טוב?
אני מאמינה, שככל שאישה מתחזקת בעצמה, היא מוצאת בתוכה כוחות פנימיים להיטיב לכולם ולהכל וראשית כל – לעצמה.
ואני שואלת אותך, ביחד איתך. מה יחזק אותך? את הנפש שלך? את הגוף שלך?
אני למשל מאמינה שמודעות לעצמנו והעשרת אישיות יכולה מאד לחזק ולתרום. יש שיעורים בקרבת מקום אלייך? תוכלי לצאת?
או למשל – להחליט שאת יוצאת לשחות. פעם בשבוע לפחות. לשחרר אנדרופינים למח, הם מעלים את מצב הרוח ואת הכוחות והאנרגיה.
או… להשקיע בביגוד לעצמך. בארוחות שוות שאת אוהבת.
ידידת נפש לשבת איתה לכוס קפה שקטה, עדיף גם עם עוגת שוקולד.
או…
אני לא מכירה אותך, ולכן אין לי דברים ספציפיים יותר להציע לך, אבל הרעיון מאחורי הדברים הללו, זו היכולת למצא דברים שיעשו לך טוב, כדי לחזק אותך.
למה?
ראשית, כי את עוברת חוויות כל כך לא פשוטות. ותחשבי על אמא שאוהבת את הילד שלה, כשהילד שלה חווה דברים לא קלים, היא כל כך מנסה לפנק אותו ולהיטיב לו, נכון? אז זה מגיע גם לך מעצמך. ככה. מגיע לך שיהיה לך טוב, כמו שמגיע לכל אדם בעולם.
אז את יושבת לעוגת גבינה עם קצפת? כזו שיכולה קצת לנחם?
מעבר לכך: כשלך יהיו יותר כוחות, הרי שתוכלי לשקול בצורה צלולה יותר ויציבה יותר את צעדייך. לאן את הולכת מהמקום הזה. האם לטיפול זוגי? האם לטיפול אישי? האם להמשיך? האם להפסיק?
כל החלטה שתחליטי יכולה להיות ראויה,
אבל קודם לה, התנאי הראשוני הוא שתתמלאי ככל האפשר בכוחות, שתמצאי מחדש את הרצון שלך, את החיות שבתוכך.
יכולה?
מייחלת עבורך.
וכאן, אם תרצי.
תמר ע.
[email protected]
דלג לתוכן
2 תגובות
כותבת יקרה!
סליחה שאני שיפוטי כלפייך,
אבל כתבת: "הוא לא מקבל ממני שום דבר, הכוונה שאני אומרת לו איזה משהו שהוא חייב לעבוד עליו, אז הוא צועק עליי".
משפט זה נראה כמפתח של כל הבעיה שלך!
בעלך מרגיש שאת לא מקבלת אותו כמות שהוא אלא כל הזמן – ובפרט בשבתות – מנסה לשנות אותו!
דבר כזה גורם לכל בעל, גם הנחמד ביותר להפוך עצבני ולצעוק! מה פתאום את אומרת לו דברים שהוא חייב לעבוד אליהם?!
בעיני כשאשה מבקרת את בעלה – זו אלימות מילולית קשה ביותר!
אם את לא רוצה להתגרש, תודיעי לו ואף תקבלי על עצמך – לנשוך שפתיים, ומעכשיו את לא אומרת לו שום ביקורת, וודאי לא מול הילדים ובעיקר לא בשבתות!!!!
וכל ביקורת שאת מרגישה מוכרחת להגיד, תדברי על הבעיה של מה שאת מרגישה, ולא מה את חושבת עליו או על מה שהוא עושה!
ויש לך זכות להגיד ביקורת רק אחרי שאמרת כנגד זה 10 מחמאות (בבחינת מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות..)
אם תתמידי בזה, בטוח שתראי שינוי משמעותי לטובה!
בברכת שלום בית
אני לא שופטת ולא יודעת מה קורה ביניכם באמת לעומק ולרוחב וגם לא עניני רק לגבי ענין הערות שאמרת שאת מעירה לו אני מכירה בתור בחורה לא בתור נשואה בית כזה ואוכל רק לאמר שאמא ששותקת אפילו שיש על מה להעיר ואחר כך ב צורה נעימה לא ליד הילדים מעירה הילדים יהיו הרבה יותר רגועים בינינו מי אוהב שמעירים לו וגם אם מעירים השאלה איך ובעל להעיר לו ליד הילדים זה הדבר האחרון שישפיע עליו לשנות עצמו.. באמת אכפת לך עיצה תמצאי מקום רגוע זמן רגוע אומרים שבדרך כלל אחרי האוכל ותעירי חשוב אבל שזה יהיה מסר "אני" לא אתה עשית אלא אני מרגישה קצת לא נעים ש..ובטח אם תפרגני שברור שזה מאוד קשה לסתום ולפרגן זה יחזור אליך ואני מדברת מתוך מציאויות רבות מאוד שנחשפתי אליהם חשוב שתדעי שאת לא נכנעת בפניו אלא תכווני שאת מורידה את ראש מול בורא עולם והוא רק שליח ואם לא עוזר תדעי שכל פעם שאת שותקת עושה אוירה נעימה גם על ידי למשל לעשות עוגות מיוחדות לקנות ממתקים ולחיך אמא שמחיכת הבית מחיך אין אפס סליחה שאני אומרת זאת אבל לא תמיד צריך לספור אנשים בסדר לכבד ברור אבל לעיתים צריך במחשבה לנתק קשר כאילו שאותו אדם לא קשור אלי כרגע, בשבילך!! בשביל הילדים כי אתם עולם מלא את בונה את הנשמות של הילדים שיוכלו לבנות בית בריא על כל שתיקה קטנה ברור שזה קשה ואת עוברת מעבר למה שרשמת בכמה מילים זו עיצה קטנה ממני בהצלחה