שלום לך

ותודה על השאלה הכנה!

הכעס שאת מתארת שיש לך מול ה' הוא מתוק ותמים ואני בטוח שה' מאוד מרוצה מזה שיש מי שלוקח ברצינות את קיומו, אבל יש בעיה בכלל באופן שאת מבינה את השגחת ה', וכדאי להיגמל מהתפיסה הזו ולהחליף אותה בתפיסה בוגרת יותר של השגחה פרטית.

זו לא אשמתך, חונכת על משהו ואת שואלת שאלה, והשאלה מצוינת, אבל כדאי לזכור שהרבה פעמים מה שמלמדים אותנו בבית, במערכת החינוך וברחוב על מה זו השגחת ה' או כל נושא אחר ביהדות זו רק ההתחלה, לפעמים זה רעיון נכון ביסודו, אבל צורת היישום מאוד שטחית וההבנה לא נכונה. דווקא בגלל שנתקלת בדבר כזה יש לך פה הזדמנות לגלות תפיסה יותר מדויקת שתקדם אותך.

התפיסה הקיימת מפריעה לך ומביאה אותך לכעס על ה', ולהרהורים וספקות במקום מה שצריך שיקרה, שהידיעה על השגחת ה' תכוון אותך למקום טוב ומועיל יותר. אז כדאי לנסות לחשוב מחדש על זה.

"והארץ נתן לבני אדם"

אז כדי שנבין קצת יותר טוב, אני מבקש לצלול לרגע לדיון קצת יותר עמוק, ואני אאתגר אותך בשאלה הבאה: האם ה' יש לו אחריות למה שקורה בעולם? כן, בוודאי, אבל צריך לזכור שגם לנו יש אחריות, האם ייתכן שבגלל שלו יש אחריות לנו אין?, הרי גם לאדם יש כוח עצמאי שה' נתן לו, וזה אומר גם שכל הארועים שקורים בעולם הפיזי – העולם בו אנו פועלים, יש להם עצמאות.

וזה כתוב "והארץ נתן לבני אדם", מה הכוונה בכך שהוא נתן? ה' נתן את הארץ לנו פירושו של דבר שהוא נותן אוטונומיה – רשות עצמאית לעולם ובמסגרת אותה אוטונומיה האדם פועל, אך אוטונומיה זו לא שוללת מן הצד השני את האחריות של האדם, למה? כי היא עד לגבול מסוים, לא קיבלנו עצמאות שהקב"ה חסר משמעות בה חלילה, ה' יש לו דרך פלאית לנהל את העולם ולהשגיח עליו שילך למקום הנכון גם במסגרת העצמאות שקיבלנו.

הרעיון הזה נמצא בתהלים בפרקים רבים מאוד, למשל ב"מזמור שיר ליום השבת" שאנחנו אומרים כל שבת, דוד המלך מתאר איך הרשע מצליח לשעה, אך הוא לא יצליח לטווח הארוך ויתגלה שמעשיו של הצדיק מצליחים אך הרשע הוא כמו עשב שצץ וחולף. אם ה' לא היה נותן לאדם כוח מסוים, לא הייתה משמעות לעולם ולא הייתה משמעות למעשיו, ולכן ה' נותן לרשע כמו לצדיק מרחב לפעול, ועם זאת אנו מאמינים שלקב"ה מסובב הסיבות יש דרך להביא את הדברים למקום טוב, זאת היא האמונה וזו פשטות הדברים ביהדות.

איך זה משליך עלינו – עליך? לפי הבנה זו, הכעס שלך שנובע מתסכול ומתחושת אין אונים נגרם כתוצאה מהפסיביות שאת מרגישה שנגזרה עליך, מכך שהחיים אינם בשליטתך. לכן, את הכעס יש כעת להחליף בהכרת אחריותך על מעשיך, ה' נתן לך עולם שיש לך אחריות עליו, ומצד שני יש גם דברים שאינם בשליטתך, אבל גם באלו, תלכי עם ההבנה שלעולם יש חוקים בהם הוא פועל, והקב"ה לא תמיד יתערב, כי אם הוא יתערב יותר מידי, כבר לא יהיה עולם עצמאי להתערב בו ולכוון אותו כשצריך.

ונזכור, עם זאת ולמרות זאת, יש לקב"ה את הדרך לפעול כדי שמה שהוא מבקש בעולם יבוא לידי גמר, וכיוון שאת לא באמת יודעת את רצון ה' ואת פשר מה שקורה לך בכל רגע ורגע, אז כדאי להניח לשאלות אלו "למה ה' עשה לי כך" ולהבין שבסופו של דבר ה' מנחה אותך למקום נכון וטוב ובמסגרת זו את חיה בשלווה שהכול ילך למקום נכון, כשאת מממשת את האחריות שלך כלפיו.

השיטות השונות בנוגע להשגחה

וכאן אכנס מעט יותר לעובי הקורה, אולי התשובה שעניתי עד עכשיו כבר יכולה לספק אותך, אבל אני חש חובה להעמיד את הדברים על דיוקם:

ישנן שיטות שונות ביהדות בנוגע להשגחה פרטית, יש מחלוקת ידועה ומפורשת בין הרמבם לרמבן, האם לטבע יש עצמאות וההשגחה היא רק איפה שהשי"ת רוצה להשגיח במיוחד, שזה רק לאנושות ובעיקר לאנשים מיוחדים ומודעים שה' רואה כקרובים אליו, זו שיטת הרמבם (מורה נבוכים ח"ג פי"ז), או שהכל הוא נס מושגח כשיטת הרמב"ן בסוף פרשת בא שכבר הפך לשיר "שאין לנו חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם". ברמה השטחית הפערים ביניהם נראים גדולים, אם כי כשקוראים את דבריהם בעיון רואים שהם קרובים הרבה יותר ממה שנראה לעין.

ויש גם את הגישה החסידית הידועה שאף ממחישה ומרחיבה את שיטת הרמב"ן, שאומרת שהקב"ה משגיח על כל תולעת וההשגחה היא מוחלטת.

הגישה שאת מתארת היא תרגום נפוץ לגישה החסידית להשגחה, שה' משגיח באופן פרטי על כל ארוע זעיר בעולם ואחראי ודואג לכל דבר פעוט. אבל הבנה זו לא מתורגמת נכון לדעתי, והשאלה שלך היא דוגמה מצויינת. כדי להסביר, כאן אצלול עוד יותר לעומק:

ההבנה בשיטת הבעל שם טוב בהשגחה פרטית

כשהחסידים דיברו על השגחה פרטית הם לא דיברו על רעיונות מופשטים, ולא ניסו לתאר מה קורה בשמים בהיכלו של ה', אלא הם דיברו על החיים, החיים הפשוטים והיומיומיים שלנו.

הם דיברו על משהו שפוגש אותנו בחיים הרבה, מה שהפסיכולוג קרל יונג כינה "סינכרוניות", התופעה של צירופי מקרים, שאנחנו נפגשים בהם הרבה פעמים בחיינו. משהו קורה באופן לא מוסבר וזה מרגיש לפתע שהדברים אינם מקריים. הפסימיסטים יקראו לכך "חוקי מרפי", שהדברים מסתדרים תמיד לרעתם.., והמאמינים האדוקים משתדלים לראות תמיד את המקרים האלו כבעלי משמעות עבורם, לטוב ולרע.

ביסוד הרעיון הזה עומדת הבנה שיש חוקים אלוקיים שפועלים במציאות, ומה שקורה לנו אינו רק ביטוי לתזוזה ודינמיקה גשמית, אותם צירופי מקרים שונים שאנחנו פוגשים שאינם קורים סתם אלא יש להם משמעות, שכן העולם שלנו הוא לא רק פיזי אלא יש בו גם נוכחות של תודעה, התודעה שלנו היא דבר רוחני. העולם יש בו מרכיב של טבע וגשמיות חוקית, יחד עם תודעה שהיא יצור רוחני, ולכן העולם מתנהג במקביל גם בחוקים רוחניים.

זו הסיבה שיהודים קורה להם משהו והם שואלים את עצמם למה זה קרה לי? לא הכוונה שה' עשה לי את זה בכוונה כדי להרגיש אותי או שהוא אטום לסבל ולשרירותיות, להיפך, זה אומר שיש מעין חוק אלוקי בבריאה שכשאני פוגש בארוע שהוא משמעותי עבורי יש לו באמת משמעות.

המשמעות של זה היא שהעולם אינו שרירותי, אלא הוא בעל משמעות, ולכן מה שקורה לי יש לו משמעות עבורי, לקח אותו אני צריך להפיק.

"במקום שנותנים לו להיכנס"

אבל, וזה הדבר הכי חשוב כאן, לקח זה אינו נתון מראש, וזה בגלל שאין לנו שום סיכוי לדעת מה "באמת" ה' חושב, או בכלל איך הוא חושב ולמה הוא עושה דברים, אלא זה חלק ממסע חיינו ומהקשבה שלנו למציאות שה' שולח לנו. הסינכרוניות אינה נתונה מראש אלא אני פוגש אותה בתודעה שלי, ולולי שאני אתן משמעות למה שקורה לי לא תהיה משמעות כזו. זה כמו שותפות בין הקב"ה לבינינו.

יש כאן משהו מאוד עדין, מצד אחד לולי המפגש שלנו עם הארוע ויכולתנו לפרשו לא היתה לו כל משמעות, מצד שני זה לא רק פרשנות אישית ופסיכולוגית למשהו שקורה לי בראש, אלא המשמעות הזו היא אמיתית לא פחות מחוקי הטבע, היא כמו שדר אלוקי שנשלח אלי ברגע זה, והשאלה אם אקבלו ואיך אקבלו תלוי בי.. ולכן גם לאדם יש חלק בכינון המשמעות הזו, וזה מאוד תלוי באדם המפגש הזה.

הבעש"ט נהג תמיד לומר שה' נמצא בכל מקום והוסיף הקוצקר "בכל מקום שנותנים לו להיכנס", ולהבנתי זה לא סתירה לדברי הבעש"ט אלא הכוונה המדויקת שלהם, כי בסוף כוונת הבעש"ט להנחות אותנו לראות את העולם כך שדברים לא קורים בו סתם, ואז אנחנו נזכה לחיות במקום שבו באמת יש משמעות לכל דבר. רק שבתודעה הרגילה והפשוטה של אנשים זה לא כך, כי הם לא נמצאים שם..

בכך שיטת הבעל שם טוב מתקרבת מאוד לדברי הרמב"ם שרק אדם המעלה מושגח באופן פרטי, הכוונה היא לפי זה לומר שהקב"ה מנהיג אדם ברמה האישית אם הוא אכן קשוב למה שה' שולח לו. וזה לא סותר את זאת שה' משגיח על ההיסטוריה ועל השתלשלות כללית של הארועים, שזה ברובד אחר ונוסף ופחות תלוי באדם ובהתכוונות האישית שלו.

ומה תכלס?

אז תכלס, אחרי כל השיטות וההסברים, איך זה יכול לכוון אותך למחשבה מדויקת יותר ביחס להשגחה?

בגלל שאת המשמעות אנחנו נותנים בסופו של דבר, לכן מתן משמעות לארועים קטנים ופשוטים שקורים לנו הוא אפשרי לא בשביל להבין "באמת" את הקב"ה, אלא כדי שניתן ערך למה שקורה לנו ללמד את עצמנו לקח לחיים, כאשר אנו חיים את התפיסה הנכונה בשאלה מה ה' רוצה מאיתנו, ולראות בכך הנחייה שקורה לנו משהו ואנחנו אומרים "אולי זה בגלל שלא הייתי מספיק מדוייק עם הנושא הזה?" זהו פשפוש במעשים שחז"ל דיברו עליו וזה חיובי, אבל תמיד כדאי להוסיף את המילה "אולי" בהתחלה, אין לנו שום יכולת אובייקטיבית לדעת "למה", אלא רק ללמוד מכך לקח לחיינו.

ולכן הכעס שלך הוא פשוט מיותר, כי הוא לא משרת בכלל, ולהיפך, את ההנחייה האישית שלך בחיים, אלא רק גורם לך לחשוב שה' חלילה אטום לסבל שלך, שזה בוודאי לא נכון.

ככל שזה לא משרת את יכולתך להקשיב קשב בונה למה שה' שולח לך בעולם, מה שיגרום לך להפוך את חייך למשמעותיים יותר, כי תרגישי שאת מונחית ושמכוונים אותך בחיים לדרך הנכונה, אין בכלל טעם לפרשנות הזו שאת עושה, כי אנחנו לא יודעים דבר מעבר למה שנוגע אלינו, וגם זה תמיד בגדר השערה מועילה.

כך תוכלי גם אולי לשנות את דמות ה' בתוכך, שאת מציירת אותו קצת כאבא כועס ואטום, ואת מצפה ממנו למשהו הרבה יותר טוב. תרפי מהניסיון להבין אותו אובייקטיבית ותנסי להבין את זה רק כהנחייה שפוגשת אותך, איך חייך יהיו טובים יותר, ותיווכחי לדעת בע"ה שה' הוא טוב תמיד, והוא מנחה אותך בדרכי יושר ובדרכים שאינך יודעת, בשביל שחייך יהיו בעלי משמעות ואמת נצחית, וגם טובים כפשוטם.

בברכה והצלחה בדרך האמונה

אריה מ.