שלום לך יקרה

סוגיות אמוניות מורכבות כמו השאלה המפורסמת של הרמב"ם על בחירה וידיעה יכולות לחלוף בקלילות מעל הראש של הרבה אנשים מבלי להפר את שגרת החיים שלהם יותר מדי. את מספרת שהשאלה הזו טורדת את מנוחתך והרצינות הנדירה שלך ראויה להערכה.

עם זאת, נראה לי שכדאי שנתבונן יחד על הבהלה מהשאלה ומהמחשבות החוזרות עליה, ואולי טיפה'לה על השאלה עצמה.

במכתב את מספרת על המאמצים שלך לחמוק ממחשבות מבלבלות באמונה, בעיקר משאלות שנראה שיש בהן סתירה פנימית ושכנראה את ואני לא נפתור אותן בעתיד הקרוב, כמו שאלת הידיעה והבחירה. אני מרשה לעצמי להניח שאחת הסיבות להחלטה שלך להימנע מלעסוק בשאלה היא העובדה שהאמונה יקרה לך עד כדי כך שאת לא מוכנה לסכן אותה בשום אופן, וקבלי את הערכתי על כך.

אבל בואי נהיה פרקטיות ונמדוד את הדברים במדד היעילות: איך התוצאות? האם המאמצים שלך עלו יפה? את מרגישה שהצלחת להרגיע את הלב? הרושם שלי הוא שאת עדיין מוטרדת, ושאולי בעצם אף פעם לא הפסקת באמת לחשוב על הסתירה בין הבחירה לידיעה, רק החלפת את הניסוח מ"איך זה יכול להיות?" ל"אני לא אחשוב עכשיו על איך זה יכול להיות".

את בטח מכירה את הסיפור על ההוא ששאלו אותו אם הוא ישן עם הזקן מתחת לשמיכה או מעל השמיכה. הוא לא ידע מה באמת קורה והחליט לבדוק את זה בלילה. הבעיה, שבאותו לילה הוא לא הצליח להירדם. כל הלילה השאלה הטרידה אותו והוא לא הצליח למצוא את התנוחה הטבעית שנוחה לו.

אז את צודקת. אפשר לא לחשוב, אבל מרגע שרעיון מסוים עולה למודעות – כבר אי אפשר לא לחשוב עליו. במקרה שלך את לא תוכלי לחזור אחורה בזמן ולהיות שוב 'הבחורה שאין לה שאלות' מהסיבה הפשוטה שיש לך. תנסי עכשיו לא לחשוב על פיל לבן. את יכולה כמובן להסיח את דעתך מהשאלות , וזה באמת מה שאת מנסה לעשות, אבל האם את יכולה לומר שהן באמת חלפו ונמוגו? או שלפחות הצלחת לחסוך מעצמך את הסבל של "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"?

תחשבי רגע על אדם שכל היום עסוק במחשבות האלה: 'לא לחשוב על השאלה ההיא באמונה, לחמוק ממנה, היא מסוכנת'. תכלס הוא עסוק בשאלה בדיוק כמו אדם שמרשה לעצמו לחשוב עליה בכיף או בשיא הרצינות. ההבדל היחיד הוא שמי שנשאר ב'אסור לחשוב' כנראה לא יתקדם ויישאר בסימן שאלה גדול, ובבוא העת כשהשאלה תצוף פתאום משום מקום – הוא יהיה חסר אונים מולה וגם מותש מהניסיון הכושל למחוק אותה, לעומת זאת מי שמסכים לחשוב על השאלות באמונה (ואת יודעת מה, אפילו לא ממש לעסוק בזה, רק להרשות למציאות של חוסר ודאות לחיות איתי בהשלמה) בלי לנסות להדחיק או להכחיש אותן – מצד אחד הוא אמנם לוקח סיכונים אבל מצד שני הוא גם נותן לעצמו סיכוי לקדם את ההבנה שלו בנושא. זה אפילו יכול להיות חלק מחוויה מצמיחה שמעמיקה את האמונה שלו.

אני מתרשמת שלא זו הייתה הגישה שלך עד עכשיו, ושווה להסתכל על זה קצת. את בטח יודעת שרבים מגדולי ישראל (כמו הרמב"ם, הרמח"ל ועוד) עסקו ודשו בשאלות האלה, ולא חשבו שזה אסור. ולא רק אנשים בסדר גודל של הרמב"ם עשו זאת, יש בימינו רבנים רציניים וגדולי תורה שעוסקים בזה ומאפשרים לתלמידים שלהם לחשוב ולשאול, ואפילו מעודדים זאת. למה הם עושים זאת? אני חושבת שזה לא 'דיעבד' אלא 'לכתחילה'. השאלות הן פתח לתשובות וללמידה. אז נכון, זו שאלה מעניינת אם יש טעם לעודד אנשים ליזום עיסוק בשאלות אמונה באופן מודע, כל עוד זה לא עולה מתוכם. אני רק מפנה את תשומת ליבך לכך שאת כבר כן עוסקת בשאלות האלה, במודע ושלא במודע, וזה מביא אותך לחוסר נוחות גדול וגם גורם לך להחמיץ את האפשרות לטפל בהם באופן רציני.

לדעתי, הסכנה שבשאלות נעוצה בהנחת היסוד שמאחוריהן, ובנקודת המוצא שממנה הן נובעות. יש אנשים שניגשים לסוגיות מתוך תפיסה שהאדם יכול וחייב לדעת כל דבר, וכל עוד לא הבנתי משהו – זה לא מקובל עלי. כשזו הגישה – שאלה יכולה להיות גורם מערער ומחליש.

אבל אם שואלים מתוך רצון אמיתי להבין, ומתוך ענווה והבנת המגבלות האנושיות – אז שאלה באמונה היא דווקא ביטוי לאמונה. השאלה בעצם אומרת שאנחנו מאמינים שהתורה היא הגיונית, ושיש תשובות, ושאת חלקן אולי אפילו נזכה להבין. זה בסדר גם אם לא נבין הכל או לא נבין בכלל, אבל לשאול ולבקש להבין עד כמה שידנו מגעת זה חלק מחובתנו. השואל הגדול הראשון היה אברהם אבינו. בזכות שהוא לא הרפה, והלך עם השאלה 'מי הוא בעל הבירה' – הציץ עליו בעל הבירה בכבודו ובעצמו ונתן לו את התשובה. השאלות שציינת בשאלתך הן שאלות מצוינות בהחלט, ואם הן נשאלות בטון הנכון ובענווה הראויה הן שלב ראשון בדרך להבנה מעמיקה יותר של הדבר היקר לך כל כך – האמונה.

אומר לך את האמת, הייתי צריכה לקרוא פעמיים ושלוש את הדו-שיח עם המורה שלך כדי לוודא שאני מבינה נכון. בהיכרות שלי עם נערות שואלות תמיד התפקידים הפוכים: הבנות נורא רוצות לשאול ולהבין והמורות קצת בעמדת התגוננות, חוששות שלא תהיינה להן תשובות מספקות או שהדיון יגלוש מעבר לגבולות שהן מסוגלות להנחות. ושאלתי את עצמי, איך קרה שהמורה רק מזכירה את הנושא וזה מעורר בך כל כך הרבה התנגדות? יכול להיות שהקושי שלך לברוח מהטלטלה שטמונה בשאלות האלה יצא שם. וגם הפחד. את מבוהלת מהרעיון ששוב מביאים לך את זה מול הפרצוף ואפילו מודאגת על החברות שלך שאולי עכשיו תסבולנה גם הן!

לא הייתי ממהרת להכריז עליך שיש לך 'בעיה אישית' אבל אני כן מזמינה אותך לחקור קצת את הבהלה שלך מהנושא: ממה את כל כך פוחדת? מה הדבר הגרוע מכל שיכול להיות? שתתקלקלי חלילה ותרדי מהדרך? שלא תהיינה לך תשובות? שתרגישי נבוכה ומבולבלת? אולי פשוט גדלת על זה שעבודת ה' של יהודי עם תהיות ושאלות היא לא מספיק טובה ושלימה? ממה את כל כך פוחדת?

ואולי במידה מסוימת את צודקת. שאלות באמונה זה קצת מפחיד, וגם רגשות באופן כללי, תהיות, לבטים, אפילו ספקות, הם פחות נעימים מאשר הקרקע המוצקה של 'ככה זה כי ככה זה'. אבל מה לעשות, שאלות מטרידות ומחשבות מוזרות על החיים ועל אמונה הם חלק מהחיים, והחיים, מה לעשות, קצת מבלבלים, ולפעמים אפילו מפחידים ודורשים לקחת סיכונים. עד היום ניסית לברוח מהסכנה באופן טוטאלי ונוקשה, אבל כנראה שחלק מתוכך קצת סובל מהבריחה הזו.

אני מציעה לך לראות בתקרית עם המורה שלך הזדמנות פז לפתוח קצת את ההתנגדות שלך ולהסתכל עליה מקרוב, ואולי כדאי לך למצוא רב, ספר, או סדרת שיעורים שעוסקת בתחום הזה. תבחרי את השאלות שאותן תרצי לברר, לרשום לעצמך מה הסוגיות החשובות, ולתת אמון באמונה שלך. אם תעשי את הדרך הזו, מן הסתם תקבלי תשובות עד נקודה מסוימת, ובהחלט יתכן שיהיו דברים שעליהם לא תקבלי תשובה או תקבלי תשובה חלקית. זה בסדר. תרוויחי את תחושת החיבור והסיפוק על החלקים שנעשו בהירים יותר וגם את תחושת הסקרנות לגבי החוסר בהירויות והלוואי שגם תראי את החיפוש הזה כחלק בלתי נפרד מעבודת ה'.

ואם כבר הבאת לכאן את שאלת הבחירה והידיעה בואי נדבר גם עליה קצת. ממה שכתבת נשמע לי שמה שמפריע לך זו המחשבה של "איך זה יכול להיות" שרודפת אותך.

אני לא מתיימרת לפתור כאן שאלה שענקים אמרו עליה שלא נבין, אבל אולי אנסה להקל עליך.

אם את תופסת את הקב"ה כיישות די דומה לבן אדם, רק קצת יותר חכמה ומהירה שמסוגלת לראות למרחוק – אז הידיעה שלו באמת מרוקנת את הבחירות שלך ממשמעות, הרי אם הוא בוודאי צודק, והוא כבר יודע מה יקרה – אז ההחלטות שלך כבר מוכתבות מראש ונשאר לך רק לגלות מהו העתיד שכבר יועד לך, אז למה לשקול ולהתלבט ולהשקיע אנרגיה בבחירה?

אבל אם את מכירה בכך שהקב"ה אינו כפוף למגבלות של זמן ושל מקום, את יכולה אולי להבין שיש כאן סוג של 'ידיעה' שהוא שונה במהותו מה'ידיעה' שלנו, וזה יכול להקל את המתח כאן. כשאת נוסעת עם מישהו אותה רכבת שחולפת על רצף כרונולוגי של הזמן – הידיעה סותרת בחירה. אבל לגבי הקב"ה זה ממש שונה. הנבראים והבורא לא נמצאים באותו מישור. מהבחינה הזו הוא מחוץ לתמונה. הוא מהווה את העולם (אותנו!) בכל רגע, ובאופן מופלא ולגמרי לא מובן, הוא איפשר לנו הנבראים להרגיש קצת דומים לו: בוחרים פועלים ויוצרים. זה לא משחק של 'כאילו', זה אמיתי. הוא באמת צמצם את ההשפעה הבלעדית שלו, כביכול, כדי לתת מקום לבחירה של האדם, אבל הבחירה שניתנה לאדם תחומה בתוך המסגרת המוגבלת של התודעה האנושית. ואולי המוגבלות הזו, חוסר היכולת שלנו לתפוס מה זה ידיעה של ה' היא המקור לתחושה שיש כאן סתירה.

האם ההתבוננות הזו מקלה קצת את הקושי?

האם לדעתך עיון מהסוג הזה מחזק או מחליש את האמונה שלך?

מאחלת לך אמונה ובחירה ואומץ להציץ ולהעמיק בהן,

חני ר.