The Butterfly Button
רוצה לשמוח ולא לסבול מקיום מצוות

שאלה מקטגוריה:

מעודי חונכתי כדרך שחינכו רבים בדור הקודם בהדגשת האיסורים וחומרת העוון שיש כשעוברים על מצוות התורה!!!
בעיקר נתקלתי בזה אחרי החתונה כשקבלתי את הלכות הטהרה כהגבלות וסייגים שהם חמורים ואסורים ועונשם חמור!!
התייחסות זאת גרמה לי תחושת מחנק בקיום המצוות והרגשה של ‘כלא’ והכרח לא נעים לקיים מצוות אלו.
למעשה מלבד מצוות שבת שהוריי השכילו להעביר לי את ההנאה שיש בשבת ועוד מספר מועט של מצוות שקיבלתי אותם כדבר כיף ומהנה הרבה מצוות נתפסים אצלי כדבר מגביל ולא נעים בעיקר הנושא של תפילה יום יום והנחת תפילין, צומות שממש לא נעים לי לצום ואני משדל להתחמק ולהתיר לעצמי מתי שאפשר..
כעת ברצוני לשוב ‘תשובה מאהבה’ ולהתחיל ללמוד את התורה בדרך של חוויה אהבה והנאה!!!
בעיקר את הלכות טהרה. שולחן שבת. ותפילה
מה שאני מתייעץ זה לשמוע רעיונות איך אפשר לעשות את זה שזה ‘יכנס לי לעצמות’ כחוויה והנאה ושבאמת אני יהנה ויחכה לקיום מצוות אלו
וגם אם ידוע למישהו על שיעורים שאפשר לשמוע מהמחשב שיעורים שבנויים על בסיס של הנאה מהמצוות וטעם יהודי טוב שיש בהם
תודה ענקית

תשובה:

שלום לך !

ראשית, משאלתך ניכר כי הגעת להכרה במעלה הגבוהה ביותר של קיום המצוות, מעלה שלא כל יהודי שומר תו”מ זוכה להגיע אליה. רבים מיראיי ה’ שומרים תורה ומצוות ואף מקפידים על קלה כבחמורה, אך אצל מרביתם הדבר נובע מיראה במקרה הטוב, ומ”מצוות אנשים מלומדה” במקרה הפחות טוב. הכרה בכך שיש לעבוד את ה’ מאהבה הנה מעלה גדולה וחשובה, שזוכים אליה רק אלו שנפשם כמהה באמת לקרבת אלוקים. אשריך שזכית !!!

בפרשת ואתחנן כתוב “ועתה ישראל, מה ה’ אלוקיך דורש מעמך כי אם ליראה את ה’ ולעבדו בכל לבבכם…”. עבודה “בכל הלב” פירושה הבנה והכרה כי האלוקים הוא תכלית הטוב, ולא נבראנו אלא בכדי להידבק בדרכיו. הדבקות בדרכיו נעשית ע”י המצוות, וממילא גם אם כעת איננו מסוגלים לראות את הטוב שהמצוות מביאות אלינו, עלינו להאמין בכך ולקיימם עד שנחוש בטוב. על פי היהדות, אהבה אמיתית אינה נרכשת אלא בעקבות השקעה ומסירות. גם אהבת ילד או אהבת בני זוג אינם מגיעים ברגע הראשון, אלא רק לאחר תקופה משמעותית של השקעה ונתינה. באורח פרדוקסלי, כשאנו נותנים לאחר מכל הלב, לא רק שהדבר מכביד עלינו אלא הוא מגביר את האהבה. לכן נצטווינו להתחיל לקיים את המצוות מתוך מחויבות, כאשר האהבה מגיעה בהמשך.

יחד עם זאת, אין ספק כי הקב”ה אינו דורש מאיתנו להיות רובוטים ולקיים מצוות באופן “מכני”. קיום מצוות טכני הוא חלקי ביותר! הרמב”ם, בפירוט 13 העיקרים, שהם יסודות היהדות, שם את המצוות רק כחלק לעיקר השישי, תוך אמירה שהמצוות אינן העיקר אלא מה שעומד מאחוריהן. בנוסף, אם קיום המצוות היה מנותק מרגש, לשם מה נכתבו ונכתבות ספריות שלמות של ספרי אמונה?

משל יפה מביא על כך האדמו”ר הזקן בספר התניא, הנקרא “משל הציפור”: גוף הציפור נמשל לגוף המצווה, וכנפיה של הציפור, המעלים אותה מעלה מעלה, נמשלים ליראה והאהבה בקיום המצווה. ברור שציפור ללא גוף אינה ציפור, אך לעומת זאת ציפור ללא כנפיים, אמנם היא ציפור פגומה, אך סוף סוף היא ציפור. כך גם בקיום המצוות. כוונות לבד ללא קיום המצוות הנן לא כלום, אך קיומם באופן של מצוות אנשים מלומדה (קיום טכני), על אף שאין זה קיום מושלם ואף פגום, סוף סוף המצוות מקוימות. במקום אחר מביא בעל התניא את הפסוק “כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם”. והכונה בזה היא שהאדם מקבל מזולתו את אותו היחס שהוא משדר כלפיו. לפיכך, אם האדם היה מתעורר בכל יום לחסדים הגדולים שהקב”ה גומל עמו, היה רואה את גודל אהבתו של הקב”ה כלפיו, וממילא הייתה מתעוררת אצלו אהבה חזרה לקב”ה. כלומר, הגר”ז מייצג כאן את שני הצדדים: תחילה דרושה מחויבות המאפשרת השקעה ונתינה כביכול בהקב”ה, ואחר כך מגיעה האהבה וההכרה בטוב שזה נותן לנו.

על פי זאת מסביר הגר”ז את ברכות קריאת שמע, שלכאורה אין קשר בינם לבין קריאת שמע. בברכות אלו מודגשים חסדי הקב”ה עמנו, וע”י אמירת ברכות אלו בכוונה ראויה, מגיע המתפלל לקריאת שמע בכוונה ראויה. רואים אנו כי דרושה הכנה גדולה ויסודית כדי להכיר במעלת הטוב של ה’, והגעה לדרגה של עבודתו מתוך אהבה.

השאלה הגדולה: איך עושים זאת???

קשה לתת תפריט מדויק, בדיוק כפי שקשה לתת תפריט לאהבה האולטימטיבית בין בני זוג. האהבה להקב”ה מגיעה מתוך מסירות ומחויבות, ועל כן קבלה עצמית של קיום מצוות על פרטיהן ודקדוקיהן במיוחד מתי שקשה, למידה על מעלת המצוות וערכן, העמקה בטוב הגדול אליו המצוות מרגילות אותנו, כל אלו יכולים להפוך את הפעולה הטכנית הכרוכה בקיום המצוות למושא אהבה וכמיהה להקב”ה, בדיוק כפי שהליכה טכנית למכולת בעבור בן הזוג יכולה להיות חוויה מקרבת.

כך למשל במצוות טהרת המשפחה, מי שמעמיק בהלכותיה ודקדוקיה יכול לגלות כיצד קיומה מאפשר קירבה אולטימטיבית בין בני זוג. העצירה, הגעגועים, התשוקה המתחדשת מדי חודש, כל אלו גם אם תחילה נראים עול מכביד ומקשה, הרי שלאחר שמתרגלים ומבינים את הרציונאל, נוכחים לדעת כמה טוב יש בהם.

בנוסף, ממליץ בחום לעיין בתשובתו של הרב מנחם על שאלה דומה באתר אקשיבה:

https://akshiva.co.il/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/%D7%90%D7%A4%D7%A9%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%94-%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA/

וכן לחפש ב”קול הלשון” שיעורים מהרב מינצברג שליט”א העוסק רבות בנושאים אלו.

https://www.kolhalashon.com/New/Ravs.aspx?Lang=Hebrew&Path=Hebrew|HMusar|Sichot|Rav_Het-Mem|R0560-2

כמו כן, הרב פייבלזון שליט”א עוסק בכך בשיעוריו וכדאי לחפשם בקול הלשון.

מאחל לך בהצלחה רבה ועליה מעלה מעלה במעלות ההתקרבות להקב”ה.

דניאל

akshiva1976@gmail.com

נ.ב  ממליץ לך לקרוא מתוך הספר בעצתך תנחיני את הפרק המדבר בדיוק בנושא הזה,

פרק ז’

רצון וכפיה בעבודת ה’

מעשה כפוי – שנוא

ר’ מנחם, אב למשפחה גדולה, יהודי נכבד בגיל העמידה, אינו מסוגל בשום אופן לאכול תפוחים. הוא אוכל בשמחה לחם יבש, וירקות חיים הינם חלק מתפריטו הקבוע, אבל הוא לא מצליח להכניס לפיו את הפרי העגלגל והמתוק הזה. מדוע? כי בילדותו אמא שלו רצה אחריו כל יום שיאכל תפוח. “אתה חייב לאכול תפוח”, זה היה המשפט שהוא שמע יותר מכל. וזוהי התוצאה, הוא פיתח סלידה מתפוחים.

שושנה, אם בישראל ועקרת בית למופת, לא מסוגלת בשום אופן לקפל כביסה. היא יכולה להדיח הררי כלים, לשטוף את רצפת ביתה שלש פעמים בשבוע, והיא עושה זאת בשמחה, אבל קיפול כביסה גורם לה לתסכול. הסיבה לכך – כי בילדותה היה זה התפקיד הקבוע והכפוי שלה כל יום.

פעולות רבות שאנו עושים מתוך רצון וחשק, כאשר הן נכפות עלינו הן מאבדות את טעמן. שני הסיפורים הנ”ל, שהם, דרך אגב, לקוחים מהמציאות, מהוים רק דוגמא למציאות מוכרת. תנסו פעם לצוות על הילד שלכם לשחק במשחק שהוא אוהב. תצוו עליו באופן חד משמעי לשחק מיד, תוך איום בעונש אם הוא יעז לא לשחק. הייתי נוכח פעם בניסוי כזה. הילד שיחק כמי שכפאו שד, במשחק שעד אותו רגע היה חביב עליו ביותר.

ההגיון בזה פשוט. אדם אוהב להרגיש את עצמו עושה, בוחר. כך הוא מביא את עצמו לידי מימוש. כאשר המעשים שלו אינם בבחירתו אלא מונחתים עליו בהחלטה מגבוה, הוא מאבד את הטעם בהם. יתירה מזו, הוא מפתח סלידה מהם, כי הוא רואה בהם ביטוי לחולשתו וחוסר האונים שלו.

הדברים האמורים ביחס לכפיה חיצונית, המגיעה מאדם זר המכריח אותנו לעשות דבר מה. אבל ישנו סוג נוסף של כפיה, כפיה פנימית. כלומר, אדם מרגיש כי הוא חייב לעשות פעולה מסוימת, אחרת הוא לא בסדר. אם מרגישה כי היא חייבת לתת לילדיה תשומת לב וסבלנות בכל מצב שהוא. אברך מרגיש כי הוא חייב לנצל כל רגע ביומו. ילד בחיידר מרגיש כי הוא חייב להצליח במבחן. עקרת בית מרגישה כי היא חייבת להכין כל יום ארוחת צהרים מושקעת, טעימה ומזינה.

סוג הכפייה הזה אמנם אינו גורם לנו (בדרך כלל) לחוש תחושת חולשה כאשר אנחנו שומעים בקולו, כי אנחנו עצמנו מחייבים את עצמנו לעשות מה שעשינו, אבל יש בזה בעיה אחרת. כשאדם חש כי הוא חייב לעשות מה שהוא עושה, אין לו שום הערכה למעשהו. הוא לא הוסיף משהו בחיים, אלא בסך הכל לא נכנס למינוס. אם הוא לא היה עושה זאת הוא היה רע, עכשיו שהוא עשה זאת הוא רק “לא היה רע”. הוא לא רואה שום דבר חיובי במעשיו, וממילא תחושת הסיפוק וההערכה העצמית ממנו והלאה. בצורת חשיבה שכזו המעשים מאבדים כל טעם.

איך ניתן ליהנות מעבודת ה’?

הדברים הנ”ל הינם פשוטים וברורים, מוכרים לנו היטב מן המציאות. ועתה עומדת בפנינו שאלה לא פשוטה:

אנחנו חייבים לעבוד את ה’ ולעשות רצונו. אנחנו כפויים לכך, כי אם חלילה לא נעשה כך מצפים לנו יסורי גיהנום קשים משאול. אנחנו חייבים לקום לתפילה לפני זמן קריאת שמע, להתפלל בציבור, ללמוד, לחנך את ילדינו לתורה ומצוות, לא לדבר לשון הרע, ולהניח תפילין. אם כן כיצד נרגיש שמחה ורצון במה שאנחנו עושים, הרי אנחנו כפויים לזה!

לא זו בלבד שאנחנו כפויים לזה, אנחנו גם אמורים לעשות זאת מצד המנגנון הפנימי שבנו. התחנכנו, ברוך ה’, שאין מציאות כזו לא לעשות מה שאנחנו מצווים לעשות. איך ניתן לחוש סיפוק מתפילת מעריב אם אנחנו יודעים שאין מציאות כזו לא להתפלל מעריב? הרי בזה שאנו מתפללים מעריב אנו רק “לא נכנסים למינוס”, איך נוכל לחוש סיפוק מפעולה כזו?

והנה, מציאות חיינו מפגישה אותנו עם אנשים רגילים, שאינם צדיקי הדור, שעבודת ה’ שלהם נעשית בשמחה ובסיפוק – בעלי התשובה של דורנו, אנשים שזכו בגיל מתקדם בחייהם להכיר את ה’ ולשוב אליו מתוך חיי הבהמיות שהיו שקועים בהם. בתחילת דרכם הם עובדים את ה’ בשמחה ובהתרגשות, מתפעמים מכל מצוה, ומתמלאים רגשי קודש מכל תפילה שהם זוכים להתפלל. הם משליכים מעל עצמם את הבלי העולם הזה ומתלהטים בלימוד התורה באופן מעורר קנאה. (לאחר כמה שנים הם מתרגלים למערכת, ואז גם הם סובלים מהבעיות הנ”ל, אבל בתחילת דרכם – זוהי התמונה.)

מדוע אין אנו אוחזים בדרגות אלו?

פשוט מאוד. הם מרגישים בכל פעולה בחירה, הם הרי יכלו כביכול (- וזו טעות, כמובן!) להשאר חילונים, והם החליטו לעבוד את ה’. אין להם תחושת כפיה חיצונית, ועל אחת כמה וכמה שאין להם תחושת כפיה פנימית. כל תפילה שהם מתפללים באה מהחלטה שלהם, וכל שמירת שבת היא התעלות מעל נסיון. הם נהנים מתפילת שמונה עשרה כפי שאנחנו נהנים מלסיים מסכת, משום שהם רואים בזה גדלות.

אם כן, עלינו לברר מה לא נכון בגישתנו לעבודת ה’. האם כאשר זוכים להבין שאנו עבדי ה’ ומוכרחים לעשות רצונו תמיד – אין מקום לתחושת הנאה והערכה עצמית?

שמירת התורה – טובתנו האישית

הגישה השטחית למערכת התורה והמצוות היא כאל מערכת דרישות וחוקים, ותו לא. תרי”ג מצוות הן תרי”ג דרישות שעלינו לעמוד בהם. אבל האמת היא, שהתורה והמצוות היא מערכת קשרים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. הקב”ה חייב אותנו לבחור בטוב לא משום שיש לו כביכול ענין אישי בזה, אלא לטובתנו. “אנוש כי חטא מה יפעל לך, ואם רבו פשעיו מה יעשה לך”! (סליחות לערב ראש השנה.) כאשר נבין זאת היטב, לא נחוש כפויים לעשות את המצוות, אלא רצויים ואהובים, מושגחים.

ניקח לדוגמא ילד בן עשר, חכם ונבון, הנוסע לבדו לים. אביו מזהיר אותו לפני הנסיעה: “אתה יודע שהים מסוכן, אני לא רוצה שיקרה לך אסון חלילה, ולכן אני לא מרשה לך להכנס למים מעל גובה החזה”! אם מדובר בילד חכם בעל לב מרגיש, הוא לא יחוש כפוי וחסר אונים לעומת אביו החזק, אלא להיפך, הוא יהנה מהדאגה והאיכפתיות שאביו חש כלפיו.

הקדוש ברוך הוא שלח אותנו לכאן למען טובתינו ואושרינו (כמבואר באריכות בספרי הרמח”ל ועוד). הוא בנה מערכת ענקית וענפה רק כדי שנוכל לבחור ונזכה לשכר טוב. כדי שלא ניסחף חלילה אחרי הרע הוא הזהיר אותנו לא לבחור ברע בשום אופן. אפילו איים עלינו בעונשים, כדי שנוכל לרסן את היצר הרע. כאשר אדם שם לבו רק אל החיובים והענשים, הוא מעוות בעצם את כל הגישה הנכונה לעבודת ה’, והורס את מערכת היחסים האוהבת שאמורה להיות בין הקדוש ברוך הוא לבינו.

הקדוש ברוך הוא בחר בנו להיות בנים לו, לא להיות עובדים במפעל שלו. גם מה שמוזכר במקומות אין ספור שאנו עבדי ה’, אין הכוונה שהוא אוהב אותנו רק כפי שאדון אוהב את עבדו, אלא שאנו מחויבים לעשות את רצונו כפי שעבד חייב לעשות רצון אדונו. והראיה: משה רבינו נקרא במקומות רבים “משה עבד ה'”. אחד מן המקומות הוא בפסוק המתאר את פטירתו: “וימת שם משה עבד ה’.” (דברים ל”ד ה’). ובגמרא (סוטה יג:) מבואר שפסוק זה נאמר מפי הקדוש ברוך הוא כהספד על משה רבינו. מתבאר מכך, שהתואר “עבד” אינו מבטא זלזול או ביטול חלילה, אלא להיפך. הוא מגדיר את גודל התבטלותו והכנעתו של משה רבינו לקדוש ברוך הוא. מכאן נלמד, שהמושג “עבד ה'” אינו בא להגדיר את רמת האהבה של ה’ אלינו, אלא הגדרת גודל המחויבות לעבוד את ה’. המילה “עבד” מגדירה את שיא ההתבטלות לרצונו של האדון. אבל היחס בין ה’ לבינינו הוא היחס של אב לבנים.

הדברים מפורשים בגמרא (קידושין לז.): “אפילו בזמן שאין עושין רצונו של מקום קרויים בנים”! וכן בבבא בתרא (ח.) מבואר שכך טען רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע, שאנחנו קרויים בניו של ה’ גם כשהוא מעניש אותנו. (עיין שם במהרש”א). וכן אמרו חז”ל (ידיים פ”ג): “כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קדשים”. וביאר רש”י (ברכות נז:) “שכולו יראת שמים וחיבת המקום בלב כל ישראל”. כלומר, שיר השירים הוא תמצית הביטוי של הקשר בינינו לבין ה’, אהבה עזה כמוות. כאשר אהבה זו ברורה דיה, אזי גם היראה אינה מרחיקה מה’ אלא מקרבת אליו. גם בן מלך ירא מאביו, ויראה זו אינה גורמת לו לתחושת ריחוק מאביו, אלא לרצון להתקרב אל אביו הגדול והחזק.

כשהקדוש ברוך הוא שולח את משה רבינו בפעם הראשונה להציע לישראל את התורה (שמות י”ט ד’), הוא שם בפיו מילים. נקל להבין כי המילים הללו הינן הגדרה של העיסקה אותה עומדים עם ישראל לבצע עם ה’. מה ה’ אומר להם? לא דרישות, לא איומים בעונשים, לא תזכורת על גודל החיוב של כל נברא לעבוד את ה’, אלא: “אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים”. ומפרש רש”י (מהמכילתא): “על כמה עבירות היו חייבים לי קודם שנזדווגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם”. כלומר: ראו כמה אני אוהב אתכם, הבה ונכרות ברית!

הקשר בינינו לבין ה’ הוא קשר של אהבה. יש צורך גם ביראת העונש, משום שבלי יראה לא נעמוד בפיתויי היצר, אבל לא זהו יסוד הקשר. הקשר בינינו לבין ה’ הוא לא קשר של פועלים עם בוס, המתבטא רק בחשש לפיטורין ובציפיה לתלוש המשכורת, אלא קשר של בנים עם אב, כפי שהבאנו מהגמרא.

אם נזכה להבין ולהשריש בתודעה שלנו את המציאות הפשוטה הזו, שאהבת ה’ אלינו היא מעבר לכל דמיון, והכפיה לקיים את המצוות נובעת מרצונו להיטיב לנו – לא נחוש כפויים, אלא רצויים ומושגחים.

יתירה מזו, הקדוש ברוך הוא אינו מעונין בעבודה כפויה, הנעשית בלית ברירה מתוך פחד, אלא בעבודה רצונית הנובעת מהבנת האמת והיופי שבמצוות. וראה מה שכתב המגיד משנה (הלכות לולב פ”ח הט”ו): “שאין ראוי לו לאדם לעשות המצוות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב!”[1].

ערכם העצום של מעשינו

הדברים מהוים תשובה ביחס לשאלה הראשונה – היאך נחוש סיפוק ושמחה מהמצוות כאשר אנחנו כפויים לקיימן.

אבל הצגנו שאלה נוספת: הכפיה למצוות לא באה רק מבחוץ אלא גם – ובעיקר – מבפנים. אנחנו חשים שאין מציאות כזו לא לקיים את המצוות שהורגלנו בהם. ואיך נחוש סיפוק ממעשים שאנחנו אמורים לעשות?

כאן נצרך תרגול מחשבתי. בגשתנו לקיום מצוה עלינו לטפח בעצמנו את ההערכה למה שאנחנו עושים. “עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות”. (קידושין מ:). מעשה בעל ערך עצמתי כל כך אינו נגרע מערכו גם כשהוא מתבקש מאיתנו. אדם שזכה לשלוף ילד מתחת גלגלי אוטובוס ולהצילו ממוות בטוח, חש מאושר, למרות שאם לא היה עושה כן הוא היה נבל.

הדברים מפורשים במשנה במסכת אבות (פרק ב’ משנה ט”ז): “לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה”. כלומר: למרות שחייב אתה ללמוד תורה ואין לך אפשרות לא לעשות זאת, דע לך שכשאתה לומד אתה ראוי להערכה גדולה בעיני ה’. למדת הרבה? תקבל שכר הרבה! אין כאן סתירה. מעשה שהוא גדול מצד עצמו, יש לו ערך עצום גם אם אנחנו חייבים לעשותו.

לסיכום: אם ברצוננו לשמוח וליהנות מעבודת ה’ – עלינו לחזק בעצמנו את ההערכה הגדולה למה שאנחנו עושים, ואת ההכרה באהבת ה’ אלינו, ובכך שהמצוות הינן לטובתינו.

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

האם חייב בהכרח להיכנס לחברה מסוימת בשביל לעבוד את הקדוש ברוך הוא?
שלום לכם ותודה רבה על ההיענות העמוקה והרחבה, לפני פחות משנה זכיתי תודה להשם, לחזור בתשובה כשאני לוחם בצבא. כיום עדיין משרת ובעזרת השם כשאסיים השנה אני רוצה להיכנס לישיבה וללמוד תורה באופן מסודר וביישוב הדעת ולהקים בית יהודי כשר ולעסוק וללמוד תורה כמה שרק אפשר. מרגיש לי שאם אני...
מותר לי לכעוס על הקב"ה?
כבר זמן מה אני מטופלת הכדורים פסיכיאטריים . כשאני לא לוקחת אותם. לעיתים אני כועסת על החיים ועל בורא עולם. האם מותר לי להגיד את מה שאני מרגישה ולהוציא כעס. או שזה נקרא להתלונן ואסור. אני בד”כ מאוד מעריכה מודה לה’ על כל הטוב . אבל יש לי גם קשיים...
בשביל מה הסבל בעולם הזה?
יש לי כמה שאלות באמונה שמתעוררות לי בתקופה האחרונה והחלטתי להעלות אותם כאן. תודה מראש על האפשרות לשאול ולקבל מענה, זו באמת זכות אדירה! אני אישה חרדית שחונכה בבית מאמין מאד, במוסדות מהשורה הראשונה ואני בהחלט מרגישה שהאמונה הבסיסית מושרשת בי כמו שצריך. אבל משהו בה התערער לי לאחרונה ב-2...
ספקות איומים באמונה שמטלטלים את חיי
אני חוזר בתשובה מלפני כ20 שנה, נשוי עם אישה טובה וילדים. במשך שנים הכל הלך למישרים ואז השטן נכנס. פתאום אני מוצא את עצמי משוטט במחשבות- מי אמר לך שכל זה נכון? אולי הכל בלוף? יום הצטרף ליום ומחשבה רודפת מחשבה ואני אומר לעצמי עזוב אתה מכיר את זה, תשחרר...
לא מתחשק לי להתפלל
אני מרגיש מאוד נבוך בנושא התפילה בעת צרה. ממש לא מרגיש לי חשק ותשוקה להתפלל או אפילו לקרוא תהילים. במהלך החיים עברתי הרבה. בגוף ובנפש. וגם התפללתי הרבה. ביקשתי התחננתי עשיתי סגולות מסגולות שונות. לא אומר שלא עזר כלום אבל בגדול רוב רובם של הבעיות המרכזיות מלווים אותי עד עצם...
הרב פוסק לי אחרת ממה שאני לומד בהלכה
מה אני אמור לעשות כשאני רואה בהלכה דעה מסויימת שנכתבה ללא חולק ואז הרב פוסק לי לעשות הפוך? ובחדא מחתא מחד גיסא מעודדים את הציבור ללמוד הלכות, ומאידך גיסא מעודדים אותם שלא לפסוק ע”פ ההלכה שלמדו אלא להציג כל שאלה לרב. ממה נפשך. אם אני לא אמור לפתוח ספר ולפסוק...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן