אז שלום לאקשיבה אני מאוד נהנה מהשאלות ומהתשובות. ואני רוצה לנצל את המדור לפניה אישית
אז ככה. אני הייתי עד גיל 22 ברך בחור ישיבה מתמיד ומקפיד על קלה כבחמורה. ונלחמתי על עצמי שלא ליפול ברוחניות עד שהרגשתי בהדרגה שאני לא יכול להישאר חרדי. בעיקר בגלל הנושא של זוגיות שתמיד הפריע לי בצורה קיצונית. הייתי תוך כדי לימוד בלי שליטה וזה היה נורא חסר לי הקירבה לבת זוג. הייתי יוצא מהישיבה אחרי סדר ג’ בלילה לחפש עיתונים בפחי אשפה ומרגיש הרגשה הכי גרועה ביקום. שאני זבלן בנשמה שלי כדי לחפש סיפוק וכל זה כשאני נחשב לבחור שלומד ומקבל שבחים מהרבנים על התמדתי ועל הישגי. עד שיום אחד החלטתי להתחתן והישיבה החליטה לסלק אותי כי אסור להתחתן בישיבה לפני סוף קיבוץ א’. למרות הכל החלטתי שאני חייב זאת לעצמי כדי לשמור על עצמי בטהרה. ולהמשיך ללמוד תורה. ואז מצאתי שידוך. אך תוך כדי השידוך הסילוק מהישיבה השפיע עלי קשות. הניכור והרגשת החוסר שייכות לישיבה שכל כך הערכתי גרמו לי להיכנס לחרדות ודיכאון ונזקקתי לטיפול פסיכיאטרי חמור כמובן שהשידוך לא יכל לצא לפועל. ולקח לי כמה שנים לצאת מהטראומה שחוויתי מהסיפור הזה. ולמרות זאת אני עדיין נוטל כדורים. והמצב נראה רחוק משיפור. מאז הישיבה אני כבר לא לומד. עובד 3 שעות ביום רק כדי לא להירקב בבית. ואין לי סיכוי נראה לעין למצוא מישהי. הביטחון העצמי שלי ירוד. וכל כולי שקוע בעבר הלא מוצלח שלי. אני כל הזמן בכעס על הילדות הדפוקה שלי ועל העוני ועל הקשר הרע שלי עם אבא שלי. ועל המכות שקיבלתי בתלמוד תורה מאלה שהיו אמורים להיות המחנכים שלי. בשורה התחתונה אני כל הזמן מדבר עם השם. והרבה כועס שהוא לא עונה לי. ולא שולח דרישת שלום. אולי קוראים לזה הסתר פנים. אבל קשה לי שאין לי עם מי להתייעץ ועל מי לסמוך. אני כבר לא מאמין לכל אחד ואפילו על רבנים קשה לי לסמוך. יש לי רב צדיק שאני הולך אליו אבל הוא קר כזה ולא מביע רגש כמעט. ואין לו איזה עצה. אז לאן אני אלך?. בא לי לדבר עם השם ולומר לו מה שאני מרגיש אבל שיענה לי. אני מרגיש תחושה של לדבר לקיר חלילה. חוסר אונים מוחלט. ושום סימן שמבשר טוב. אין לי חשק להתפלל בכלל. הייתי רוצה שתכוונו אותי לדרך שאוכל להרגיש בטוח יותר מקום שאוכל לקבל נחמה להרגשה הרעה שלי. תודה רבה מראש
3 תגובות
מאד מזדהה עם הרגשתך.
גם אני הייתי במצב נפשי דומה בערך באותו הגיל גם בגלל משבר נפשי הקשור בחיפוש עצמי מבחינה דתית.
מה שהוציא אותי באופן הדרגתי מהמשבר,הוא שהחלטתי ללכת למסגרת פתוחה יותר ומקבלת גם דרך דתית לא חרדית.
שמה בישיבה זו לאט לאט חזרתי לעצמי וסיגלתי לעצמי דרך דתית המתאימה לי.כמובן במסגרת ההלכה.
אח”כ התגיסתי וכמובן שלא הפסקתי מלקבוע עיתים לתורה.
פרחתי שמה ומשם לחיי מעשה בעבודה.
מצאתי שהדרך של תורה ועבודה מתאימה לדרכי האישית בעבודת השם ולא כמו שבחוגים מסוימים מלמדים שמי שלא לומד בכולל הוא סוג ב’ או ג’.
ואז כשתתחזק וביטחונך העצמי יגבר,תוכל למצוא את שאהבה נפשך.
בהצלחה,ותמשיך להתפלל הרבה.זה מאד יעיל!
אני שומע שאת כל כך לבד.
הרגש שעולה בי זה געגועים…געגועים לאבא.
געגועים למקום חם ובטוח, שיאפשר לי להיות,
ואת זה אתה מחפש בכל מקום אבל הוא לא שם….
אני כל כך מבין את הקושי שלך להתחבר לרוחניות שבך, למקום שלוו ורוגע פנימי.
אני רוצה לשאול אותך, איפה ההתמכרות שלך? איך אתה מצליח לפצות את עצמך ,במשהו שכן נותן לך טוב, כי אי אפשר לחיות עם תחושה של כל כך הרבה רע….
שם העבודה….
ממליץ לך בחום להכנס לתהליך טיפולי,טיפול רגשי מקצועי לא כי אתה לא בסדר, אלא כדי למצוא לעצמך מקום טוב, ששם מותר לך להיות מי שאתה ללא שיפוטיות וביקורת,למצוא שם איכות חיים שיאפשר לך להתקדם בחיים בריאים ושמחים.זה אפשרי ,וזה מגיע לך!
בהצלחה
דניאל ק.
נשמע שאכן גדלת בסביבה שמעט מאד ראתה אותך… את אלוקים כנראה תצטרך למצוא במקום אחר בו לא תמדד באופן בו החברה הזו מודדת אותך. אדם צריך להיות מוכן לפגוש את עצמו כדי לפגוש גם את אלוקים, מדוע שאלוקים יהיה מוכן לפגוש אותך אם אתה בעצמך לא מסוגל לפגוש אותך? אתה עוד לא נשוי ובלי ילדים, נחסכו לך הכבלים שאוחזים אחרים בחברה שלא רואה אותם. צא לעולם, פגוש את עצמך. שמירת המצוות חשובה לך? תתפלא אבל יש מגוון רחב של אורחי חיים שאינם אלו שגדלת בהם ששומרים על ההלכה. אומנם ללא הכובע בצורה הנכונה, הלבוש ה”נכון” וכו’ אבל שם גם תוכל אולי לפגוש את עצמך, בלי לחוש שלא סופרים אותך. אלוקים גם הוא ישמח לפגוש אותך…