שואל יקר מאד

בתור הקדמה נאמר כך. התורה לא אמורה להיות מובנת מתוך עצמה! זה נשמע מוזר, אבל זה נעשה כך בכוונה. קראתי לאחרונה על ראיון שנערך עם יהודים מאיראן. הכותב מספר שכדי לא להסתבך עם הצנזורה, הם השתמשו בהחלפת ביטויים. במקום לכתוב 'ירי טילים' – הם כתבו 'חלוקת סוכריות'. וכן הלאה. הקב"ה לא רצה שכל אומות העולם שדחו את התורה, יוכלו לרוות ממעיין החכמה הגנוז בה, ועל כן הוא הטמין בכוונה את כל סודותיה ורמזיה ופירושיה. אנחנו אומרים את זה כל יום בתפילה 'לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום'. בחז"ל מבואר שהיום שבו התורה תורגמה ליוונית היה יום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. מה הקשר לחטא העגל? בחטא העגל לקחו אלוקים רם ונישא שאחד מארבעת צלעות מרכבתו נמשלת לשור, והמירו אותה בתבנית שור אוכל עשב. כמו כן, לקחו תורה שאצולה מנשמת רוח ה' והמירו אותה בטקסט יווני…

אדרבה בוא ונשאל את אותו קראי [רק בדמיון! במציאות אסור לדבר עם אפיקורס!], מה הפירוש 'והיו לטוטפות בין עיניך'? מה הפירוש 'וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה'? בבקשה שיסביר לי את המילים הללו מתוך עצמם! אצטט קטע יפה מהאבן עזרא שכידוע הכה את הקראים בשבט פיו. וזה לשונו בהקדמת פירושו לתורה: הדרך הב' בחרוה פתלתולים, ואם הם ישראלים, אשר חשבו כי עמדו על הנקודה בעצמה, והם לא ידעו את מקומה, וזאת דרך הצדוקים, כענן ובנימין ובן משיח וישועה, וכן כל מין, אשר בדברי מעתיקי הדת לא יאמין, והוא נוטה להשמאיל או להימין, וכל איש כרצונו יפרש הפסוקים, גם במצות ובחוקים, והם מדעת תוצאות לשון הקדש ריקים, על כן יתעו גם בדקדוקים. ואיך יסמכו במצות על דעתם, וכל רגע יהפכו מצד אל צד כפי מחשבתם? בעבור שלא תמצא בתורה מצוה אחת בכל צרכיה מבוארה. ואחת מהנה אזכיר, והיא גדולה למכיר, כי תחתיה כרת על אכילת יום הכפורים, וחמץ בפסח שלא עשוהו טהורים, ושביתת ימים שבעה, וקרבנות וסכה ותרועה. כי אין בתורה חקי השנה מפורשים, ואיך נחשוב החדשים? וכו', ועוד מי ספר לנו כי ימי החדש על שלשים יום ספורים? וכו', עוד דבר קשה, איננו מפורש בתורת משה לדעת כמה חדשי השנה, ואם היא באביב נסמכה, ההוא מחטים או שעורים, ומתי יבוקש, ואנה השעורים. ואם היתה שנת בצורת בארץ ישראל ומסביב, והנה אין זרע, אף כי אביב, הנקבע השנה פשוטה או מעוברת, גם אין ספירה נספרת, ואין חג שקראנוהו עצרת. וכל אלה המצות צריכות לקבלה ומסורת. וכו', וזה לנו האות שסמך משה על תורה שבעל פה, שהיא שמחה ללב ולעצם מרפא, כי אין הפרש בין שתי התורות, ומידי אבותינו שתיהן לנו מסורות. עד כאן דבריו בקיצור.

עד היום הקראים מתווכחים בתוך עצמם, איך שוחטים בהמה, ומהם הם דיני הקידושין והגירושין. וכהנה עוד רבות. עוד דיון 'מרתק' שניהלו הקראים בינם לבין עצמם היה על הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". לדעתם, כיון שהגבר והאישה הופכים ל"בשר אחד" נאסר על קרוביה של האישה להתחתן עם קרוביו של בעלה, ולהפך. בשל מספרם המועט של הקראים, איסור זה איים על המשך התקיימותם, ולכן במשך השנים בוטל הדבר בהסכמה כללית. בספר זרמים וכתות ביהדות (פרק ט) הביא עוד כמה חומרות מטופשות ומוזרות. כמו האיסור בשבת לחתוך פרוסת לחם, או להביאו מן המטבח. אם אחד חילל שבת בתוך הבית, נעשה הבית מחולל והוא היה כרשות הרבים שאסור לטלטל בה. לולא הכתוב 'אכלוהו היום' שבא לדעתם להתיר אכילה בשבת היו אוסרים את האכילה ביום זה. בשבת לבשו רק כתונת אחת לעורם לכסוי ערותם בלבד.  שים לב! בגלל החוסר רצון של הקראים להתכופף לחז"ל [ובגלל כעס ופגיעה של ענן בן דוד] הם מעדיפים לבזבז את כל זמנם בוויכוחי סרק, במקום להבין את התורה מכאלו שבאמת הבינו אותה.

עכשיו נעבור לחלק החשוב יותר. קבלת חז"ל. ובכן, כדי להבין את התורה שניתנה מבורא העולם, ישנם הסבורים שמספיק לדעת דקדוק. אבל התורה דורשת תנאים אחרים להבנתה. כמו ענווה, מידות טובות, יראת שמים, ודבקות בה'. הסיבה לכך היא משום שכדי שאדם בשר ודם יזכה להבין את רצון ה', צריך להתעלות מעל מגבלות החומר ולנסות להתרומם מעל יצרי הגוף ותאוותיו. אדם שעושה זאת זוכה להבין את סודותיה של התורה ואת רמזיה הכמוסים. אדם כזה יודע להרגיש את הדופק של המילים, ולמשש אותם. להבין את מה שלא נאמר.

כדי שלא כל אחד יפרש את התורה כרצונו, התורה נמסרה מרב לתלמיד. המסירה היא לא רק מסירה פיזית. ללמד את קריאת הטקסט, כמו שרבים סבורים. אלא זו מסירה רעיונית. מסירה של ארגז כלים המכיל בתוכו את סט הכללים המסייעים להבין את הפסוק לאשורו. על ידי צורת מסירה כזו, הקב"ה דאג שמי שלא יהיה ראוי, לא יזכה להבין את התורה.

אגב, ההנהגה הזו ממשיכה עד היום. ישנם הסבורים שכיום אין צורך ברבנים, כי כל החומר כתוב ונגיש. אבל זה לא כך. הלימוד בעל פה מסייע לתלמיד להבין את ההיגיון הפנימי של הדברים ואת המשקל הנכון של כל טענה. דבר שלא ניתן לעשות אותו רק על ידי עיון בספרים.

אם מעניין אותך ללמוד על דברי חז"ל, הייתי ממליץ לך לעיין בספריו של המלבי"ם על התורה. חיבורו נכתב בדיוק בגלל מטרה זו. בדורו החלו 'חוקרי המקרא' לפקפק על דברי חז"ל. רבני אותו הדור, ענקי תורה, נצרו את קולמוסם מכתיבת חידושי הלכות, והקדישו את מיטב כשרונם ומרצם להשיב לכסילים כאיוולתם. ברשימה זו ניתן למנות את המלבי"ם, הכתב והקבלה, הרש"ר הירש, רבי דוד צבי הופמן. ועוד. כל אחד בסגנונו המלוטש ביסס את דברי חז"ל ועיגן אותם בטקסט. לא כדי להוכיח שהם צודקים. אנחנו לא צריכים הוכחות שחז"ל הראשונים כמלאכים צודקים בהבנתם! הם עשו את זה, כדי שלא יטען המערער שאמונתנו בצדקת חז"ל נטולת היגיון, אלא רק מבוססת רגש. לשם כך נצרכו טיעונים אלו.

בהצלחה במסע המעמיק במשעולי היהדות האמיתית.

בניהו.