שלום לך בחורה שרוצה פשוט חופש,

רצון בחופש הוא ביטוי של החלק הגבוה ביותר בנשמתך – היותך בצלם אלוקים. אדם בריא אמור להתקומם מול כל רצון לדכא את החירות שלו, להכתיב את חייו או לצמצם את החשיבה שלו.

השאלה היא איך מגיעים לחווית חופש מלאה.

מאז שהתרבות המערבית חרתה על דגלה את האידיאל של חופש והציבה אותו בראש סולם העדיפויות, נראה היה שהדת הופכת ללא רלוונטית. התהליך האוניברסלי הזה לא פסח על עם ישראל,  ובשמו קמה תנועת ה"חופשיים" שעם השנים הפכו ל"חילוניים" של ימנו. האם כל מי שלא שומר מצוות אכן נהנה מחוויית חופש? התשובה היא ממש לא. יותר ויותר אנשים חופשיים לכאורה מדווחים על תחושה חריפה של חוסר-חופש פנימי.

רבי יהודה הלוי כתב ש"עבד ה' הוא לבד חופשי". מהמכתב שלך נראה שהיהדות שהיכרת עד היום היא לא בדיוק היהדות של ריה"ל. יהדות של פימפומים, יהדות של שאלות מודחקות, יהדות שמוכתבת על ידי פחד שיזרקו עלייך כסאות היא בהחלט לא יהדות של חופש, ואני כאן כדי להזכיר לך שהקב"ה העניק לך בחירה חופשית. החיים והמוות לפנייך, הטוב והרע. רק אחרי שהוא מבטיח לך ששתי הדרכים פתוחות לפנייך הוא קורא לך לבחור בחיים. את לא אמורה להישאר חרדית כי נולדת חרדית, הקב"ה מזמין אותו כברירת מחדל.

המשפט שלך 'לא רוצה תפקיד' עורר בי מחשבות. אם בחרתי להיות בתפקיד של אמא, וזה בהחלט תפקיד שבגללו אני לא יכולה להרשות לעצמי ללכת לחוג ריקודי עם בשעת ההשכבה של הילדים, האם זה אומר שהחופש שלי הצטמצם? בחוויה שלי האימהות פותחת מרחב עצום של התפתחות חופשית!

מסקרן אותי אם יצא לך לפגוש אנשים שאוהבים את היהדות שלהם וחוגגים אותה כל יום, ואני מקווה שאת שמה לב לכך שאני לא מנסה לסגור פינות ולענות לך על שאלות, אלא לייצר עוד, ולהזמין אותך להיכרות עמוקה יותר עם היהדות, דרך שאלות וביקורת ולא רק דרך מסורת ופחד. משבר אמונה הוא תופעה טבעית וחיובית שרבים מגדולי ישראל חוו ואף תיעדו. אל תחששי מכך. זו פשוט הזדמנות ואני סומכת עליך שתפיקי ממנה את הטוב ביותר.

את מספרת שאת מרגישה "פחדנית", ותרשי לי להתווכח או אולי להקשות על הקביעה הזו. נניח שיש לך יהלום יקר ערך ביד, וברגע מסוים עולות בך תהיות: האם היהלום בכלל אמיתי? ואולי נמאס לך לשמור עליו ואת רוצה חופש? ואולי מישהו אינטרסנטי הטיל עלייך לשמור על היהלום כדי לשלוט בך, ועוד ועוד. בגלל התהיות האלא את כותבת לאיזה אתר שאולי יוכל לעזור לך, אבל בינתיים את לא משליכה את היהלום לפח האשפה הקרוב. האם את פחדנית? ואולי את זהירה / שקולה / רצינית / אחראית?

המסע שאת עושה בעצם העלאת השאלות וההצפה של התהיות הוא מסע של אמיצים. את עשית את הצעד הראשון ואנסה להציע צעדים נוספים:

1. תארגני לך רשימה של לפחות 20 שאלות שיש לך. שאלות גדולות (מי אמר שיש אלוקים, והאם הוא טוב), ושאלות קטנות (כאן בסוגריים אמורה להיות דוגמה, אבל כל שאלה שעולה לי בראש נראית לי גדולה, אז אולי אין באמת שאלות קטנות).

מכאן ואילך התפקיד עובר למגרש של אלוקים, והוא אחראי לשלוח אליך את התשובות, בדיוק כמו שהוא התגלה לאברהם אבינו ששאל מי הוא בעל הבירה.

1. הפתגם אומר ש"המורה מגיע כשהתלמיד מוכן". אז מעבר לרשימת השאלות, תכיני את הלב שלך להקשיב לתשובות, כי אין לדעת באיזו דרך הן יגיעו. לפי התיאור שלך אני מנחשת שזה לא יקרה בהרצאה של המורות המפמפמות, אבל אם תבואי עם לב פתוח התשובות יגיעו.
2. את לא חייבת לקבל תשובות לכל השאלות. מספיק אם תקבלי תשובות משכנעות לכמה שאלות בסיסיות ומהותיות כדי שתבני אמון בסיסי, ומכאן ואילך החיים לפנייך ותוכלי בנחת לגלות עוד תשובות וגם תשאירי כמה שאלות לישיבה של מעלה, שם ישמחו לענות לך על הכל.
3. חפשי לך אדם (לא צ'אט!) שתוכלי לחלוק איתך לבטים ומחשבות. מהמכתב שלך אני משערת שזה לא יהיה מישהו מהמעגל הקרוב במשפחה או בסמינר, אבל גם לא הייתי מציעה לסמוך על חברה. את צריכה מישהו בשל ובוגר שיסייע לך להכיר את היהדות מחדש.
4. מציעה לך לבחון את האפשרות לשתף במידה מסוימת את ההורים שלך. אולי הם לא יבינו מה חסר לך, אבל לשמור הכל בפנים זה לא החופש שאת מייחלת לו.
5. ובינתיים, זה יכול להיות נפלא עבור הלב שלך אם תמצאי לך פינות קטנות שלך חופש בתוך היומיום. אפשר לחוות המון חופש בלי להתנגש עם גבולות הדת.

מאחלת לך שתמצאי את החופש שאת כמהה אליו, ותממשי את זכות הבחירה שאלוקים העניק לנו – ובחרת בחיים.

ברוריה