שואלת יקרה,

תודה על פנייתך, מעריכה אותה כל כך, אני מאמינה שכתבת מתוך חוויה של חוסר אונים, כשהרגשות מציפים אותך, נשמע שאת נמצאת בסביבה לחוצה, מורכבת ולא פשוטה, לאורך חייך.

אגיד שאשתדל לגעת בכל חלק של המידע שנתת לי, מתוך הבנה שכנראה אני לא יודעת הרבה על מציאות חייך. מצאתי את עצמי שואלת כל מיני שאלות לגבי המצב שלך; האם כך הוא היה לאורך השנים? האם קרה משהו שהוא הידרדר? מה היו העוגנים שלך לאורך השנים? מה עזר לך להתמודד?

אני מרגישה שהרבה מההתמודדות שלך היא פנימית, להתמודד עם החרדות, הרגשות והמחשבות המציפות, והחוויה הקשה אל מול ההורים שלך. גם ניכר כי המציאות שאת חיה בה אינה פשוטה, כשהמצב הכלכלי של הוריך אינו פשוט, אבא במצב רגשי לא יציב ואף עצוב, ואמא מגיבה למצב זה בבריחה לקניות ובכעס רב.

אני מרגישה שכל כך קשה להיות במקום שלך, אוהבת את הקב"ה, מאמינה בו, וביחד, כועסת עליו, מפחדת להאמין בו, ומרגישה מאוד מאוד ב"הסתר", ה' יושב בסתר בהרגשתך וקשה, מאוד קשה, לקרוא לו מן המיצר. המצב בבית יוצר בתוכך לחץ, חרדה והרבה מחשבות קשות ואף מחשבות כואבות כלפי הקב"ה, כשניכר שאת אוהבת אותו, מאמינה בטוב שלו אבל מרגישה שאת בעת צרה, במיצר כל כך עמוק ובחושך שקשה לך לראות את החיבוק והאהבה שלו אליך.

נשמע שעצם האמונה בה' והנוכחות שלו בחייך מגינה עליך מפני מעשה קשה של ויתור, של ייאוש ואני מרגישה שבעצם את מפנה את הכעס כלפי הקב"ה ומצליחה להישאר ול"שרוד"

אבל, אני לא הייתי רוצה עבורך שתשרדי, אלא תפני לגורם מקצועי, כלומר, גם לטיפול פסיכולוגי וגם לרופא המשפחה שיפנה אותך לגורם רפואי מקצועי וכך ביחד עם הגורמים המטפלים, תעשו דרך שתגרום לך להתחיל לחיות, לרצות לחיות.

זה אולי נשמע לך מופרך, בנקודת זמן זו, הרי את כל מרגישה כל כך אבודה. אבל אגיד, אני מרגישה שלבד, להכיל את החוויות שאת עוברת, ליצור מיכל עבורך, זה ממש מסובך, ולכן מעודדת אותך לא להיות לבד בזה.

ואגיד לך עוד כמה מילים על מיכל, אני מרגישה, שאת מרגישה שאין מיכל עבורך, לתחושותיך, לרגשותיך ולמקומות בהן את מרגישה בודדה. ואז, בהתאם, המיכל שלך מוצף ואין מקום בתוכך לרגשות ולמחשבות המציפות.

ולכן, המחשבות שלך לא עוזבות, עצובות, מציפות ולא משחררות, בפסיכולוגיה זה נקרא "רומינציה"- אלו מחשבות שליליות, חזרתיות ולא מקדמות. הן מוסיפות לחוויית המצוקה ומעצימות את תחושת הריקנות. הייתי מציעה לך לעשות עבודה על קבלה, קבלה של זה שאלו הן מחשבות, ולא מציאות ולחשוב על דרך לשים אותן קצת בצד, לשחרר מהן, ולהתמקד בעשייה שעושה לך טוב, או במחשבות מנחמות.

ובגלל שהמחשבות מציפות, הרגשות הינן של חוסר אונים אז המצוקה האיומה, שמציפה כל כך מייצרת הדרייב, הדחף, הרצון לפגיעה עצמית. אגיד לך כמה מילים על פגיעה עצמית:

ישנן הרבה סיבות למה את עשוייה להרגיש צורך לפגוע בעצמך:

– הקלה על כאב נפשי

– הקלה על כאב מתעצם

– חוסר יכולת להרגיש

– הצפה רגשית

– חוסר יכולת לעמוד בכל הרגשה – טובה או רעה

– רצון להרגיש משהו

– ביטוי כעס

כנראה באמצעות הפגיעה העצמית את שומרת על עצמך בחיים, ומשמרת את השלמות הפסיכולוגית באמצעי היחידי שיש לך כרגע. זהו אמצעי הרסני לעצמך, אבל הוא עובד; את משיגה הקלה מהכאב, הפחד, החרדה והריקנות המציפים שקיימים בחייך. אבל אני מאמינה שפנית לפה, כי הגעת איזושהיא תובנה, פריצת דרך בה תביני שהשינוי אפשרי, שאת יכולים להיחלץ, ושדברים עשויים להשתנות. ושבעזרת השם, תתחילי לחפש דרכי התמודדות לא-הרסניות שיהיו טובות עבורך.

המחשבות על מוות גם מהוות עבורך אמצעי בריחה מהמציאות המורכבת והן עוזרות לך להתמודד עם הרגשות המציפים.

חשוב לי לומר, כשרגע אובדני מגיע, אל תיבהלי ממנה אך כן נהגי בה באחריות, תתייחסי אליו כמחשבה ורגש המעידים על כאב, על זה שאת רוצה וראויה לקבלת עזרה ואין זה מעיד על כך שאת חלשה. , מחשבות/רגשות אלה מצביעים על כך שקיים חוסר שווי משקל בין הכאב הנוראי שאת חשה ושאינו מרפה ממך, לבין כמות/סוג המשאבים לרשותך באותו רגע. מציעה שעבור רגעים אלו תייצרי עבורך רשימת משאבים, כגון חברה טובה או אחות לשוחח איתה, ותנסי להיעזר בהן, וכמובן, תפני לעזרה מקצועית.

ואסיים באמירה, שה', שהוא יושב בסתר, נתן לך את הכוח לפנות, ואף מבטיח שגם בהסתר, הוא נמצא ושומר. מאמינה שכשתגיעי לאיזור יותר מוחזק, פחות כאוב, תצליחי יותר לשוחח עם השם על הקשר שלכם, ועל כך שאת רוצה לראות אותו, מחזיק אותך שומר עליך ופחות בהסתר.

בהערכה רבה,

מירי