דלג לתוכן
אני נעזרת המון באתר שלכם ואתם פשוט מדהימים.
אני בחורה בת 23 והשאלה שלי עוסקת בקשר קרוב עם מנהל שלי בעבודה.
הוא בוס ממש מתחשב ורגיש, גם בזמנים של דד ליינים חשוב לו הרוגע ושלא נהיה בלחץ, ובאופן כללי הוא באמת בן אדם טוב. אבל פה מגיעה השאלה שלי – אולי הוא יותר מדי טוב? אולי יש פה משהו מוזר? אני כל הזמן עם היד על הדופק וזה מפריע לי כי אני לא יודעת כבר מה להרגיש ואיך להתייחס.
אני עובדת במקום העבודה הזה שלושה חודשים וכבר מההתחלה הרגשתי שהוא ממש מעריך אותי כעובדת. הרגשות האלה לא יושבות על חלל ריק כי הוא פשוט לא מפסיק להגיד לי את זה. כבר כשהוא הודיע לי שהתקבלתי הוא אמר לי "יש לי הרגשה מאד טובה לגבייך" והמשפט הזה קצת צרם לי אבל בלעתי אותו. הוא כל הזמן אומר לי שהוא זיהה בי יכולות יוצאות דופן והוא לקח אותי כפרויקט שלו לקדם אותי כמה שאפשר ולהקנות לי יכולות וכישורים שיעזרו לי בעבודה ובחיים בכלל. הוא מקדיש הרבה זמן להדריך אותי בענייני העבודה ובאופן כללי, איך לענות לשיחות טלפון, לנסח מיילים, שיטות איך לזכור דברים וכו' וכו'. כל פעם שהוא מגיע לבדוק איך הולך לי הוא מתחיל שיחה שלמה ארוכהה ארוכהה על איך לעבוד נכון ואיך כדאי וחשוב לעשות דברים. זה לפעמים קצת מציק לי איך שהוא מדבר ארוך אבל בגדול זה הסגנון שלו ואני יודעת שהוא עושה את זה גם לעוד עובדות. מצד אחד זה נחמד לשמוע את הדברים שהוא אומר לי ומחמיא לי אבל מצד שני דייי זה כבר קצת מוגזם ונמאס. זה גם קצת מלחיץ כל הזמן לשמוע איך הוא בונה עלי ומה הוא רוצה ומצפה ממני.
אבל עד לפני חודש זה היה בעיקר בענייני עבודה. לפני קצת יותר מחודש חוויתי תקופה קשה ולא הגעתי לעבודה. הוא ממש התחשב וכתב לי בצורה מאד רגישה איך שהוא מבין את הקושי והוא ישמח לעזור לי לעבור את התקופה הזו. שמחתי שהוא הבין והתחשב וככה לא הייתי צריכה להתמודד עם בוס כועס ועצבני.
לפני תקופה היה לי כמה ימים קשים הוא בא לשאול מה שלומי ואם הכל בסדר איתי כי הוא רואה שעובר עלי משו
ואני מצאתי את עצמי נפתחת אליו ומשתפת אותו מאד. בחיים לא הרגשתי ככה בנח עם בן אדם, בחיים לא הרגשתי שלמישהו אכפת ממני ושאני חשובה לו כמו שהרגשתי ממנו. אני בן אדם מאד רגיש ומופנם וקשה לי מאד להיפתח (אפילו בטיפול פסיכולוגי אני נאבקת עם הקושי להיחשף ולהפתח) אבל מולו פתאום הרגשתי כ"כ בנח, משהו שאני לא מכירה בעצמי. זו הייתה חוויה מאד עוצמתית שממש השפיעה עלי. אחרי השיחה הזו הרגשתי שאני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. הוא נגע לי בנקודה כ"כ חזקה אצלי וסיפק לי משהו שאני כ"כ צריכה. אני כ"כ רגילה לחיות בבדידות כזו עם עצמי ולא להפתח לאף אחד ופתאום יש לי אוזן קשבת! מצאתי את עצמי מדמיינת המון איך שאני מספרת לו כל מיני דברים, איך שאני מדברת איתו והוא מקשיב לי, איך שאני פורקת מולו דברים שלא סיפרתי כמעט לאף אחד ומולו פתאום זה מרגיש כל כך אפשרי.
אני אציין שב"ה לא פיתחתי תחושות של משיכה מולו אבל זה בהחלט עומד לי בראש שאני צריכה מאד להזהר ולא לקחת את זה למקומות האלה. אני מודעת לזה שזה כ"כ חלקלק ואני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי את זה. כמה ימים אחרי השיחה הזו הוא התחיל לשאול אותי שאלות על המשפחה שלי ועניתי לו ומאז היו לי איתו שיחות קצת יותר קלילות כזה על נושאים שלא קשורים לעבודה. אני אציין שבגלל שהזהירות מהנושא המיני כל הזמן עומד לי בראש אני מנסה להיות יחסית עניינית ולא להביע נחמדות יתר ולשמור על יחס מקצועי, אבל בסופו של יום מאד נחמד לי לדבר איתו ואנחנו מאד מסתדרים.
שבוע שעבר שוב חוויתי משבר ולא הגעתי לעבודה ומכיוון שבאמת לא הייתי במצב טוב אפילו לא הייתי מסוגלת לעדכן אותו על זה שאני לא מגיעה. גם בשבוע הזה הוא היה סופר מתחשב וכשכן כתבתי לו מה עובר עלי, הוא כתב לי הודעה שהוא ישמח שנחשוב ביחד איך אפשר לעזור לי ושאני אקח את סוף השבוע להרגע ולמנוחה אמיתית ושנדבר שבוע הבא. למעשה גם בתחילת השבוע לא הגעתי ובסוף קבענו שבאחד הימים אני אבוא בצהריים ונדבר. הגעתי ולא חשבתי על זה שכבר יחסית מאוחר ורוב העובדים הולכים לעזוב. תאמת לא תכננתי שנדבר הרבה זמן ותכננתי שהפעם אני לא אחשוף את עצמי ואשמור על גבולות הפרטיות שלי. הגעתי והתחלנו לדבר והפעם הוא כן היה יותר רציני וקשוח איתי אבל גם בצורה יפה ולא כועסת. נכנסתי אליו שוב והתחלנו לדבר והשיחה התגלגלה ואני כל הזמן נמנעתי מלהגיד מה באמת עבר עלי בשבוע שעבר. בשלב מסוים הוא קלט שאני לא משתפת אותו מה באמת עובר עלי אז הוא שאל אותי אם אני רוצה לספר לו מה עובר עלי. בהתחלה שתקתי והוא הדגיש שזה רק אם אני רוצה ומרגישה בנח, ושהוא פה להקשיב לי ושהוא לא ישפוט אותי והוא באמת רוצה לראות איך הוא יכול לעזור לי. בשלב הזה זה המיס אותי ופשוט התפרקתי מולו והתחלתי לבכות ולספר לו מה באמת עובר עלי ועל הקשיים הנפשיים שלי שמלווים אותי. גם שהגעתי לקטעים שהיה לי קשה לדבר הוא ישב שם והקשיב וחיכה בסבלנות ונתן לי את המרווח שהייתי צריכה. האמת, זה היה מדהים!!! סוף סוף פרקתי מעלי חוויות כל כך קשות שאני סוחבת על עצמי ולא העזתי לספר אפילו לפסיכולוגית שלי, להורים שלי או לכל דמות אחרת שכביכול אמורה להיות קרובה. הרגשתי כזו הקלה, הוא היה כזה אמפתי ורגיש והרגשתי כל כך קלילה אחרי שפרקתי!!! שוב הוא נתן לי את מה שאני כל כך צריכה וכל כך חסר לי בחיים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. כן חשוב לי לציין שב"ה לא סיפרתי לו פרט מסוים עלי שמבחינתי היווה קו אדום וזה שימח אותי שעמדתי בזה. סיימנו את השיחה ואני יוצאת מהחדר שלו ויש חושך מוחלט בקומה ואף אחד לא היה שם. זה היה מפתיע כי אחת העובדות אמרה שהיא נשארת עד מאוחר וחשבנו שהיא עדיין שם. כן שמענו קולות עמומים של אנשים בבניין אבל בגדול הכל היה חשוך ושומם. זה הפחיד אותי כי הבנתי שהייתי בסיטואציה מאד לא בטיחותית מבחינת מוגנות וכנראה גם מבחינת הלכות ייחוד זה לא היה נכון, וזה הטריד אותי. שוב אני אגיד שאני לא הרגשתי לא בטוחה או שהוא מנסה לעשות דברים לא בסדר. אבל עצם המחשבה שהייתי עם גבר זר בחדר לבד ללא עוד אנשים בסביבה, כשאני בוכה לו את חיי ומשתפת אותו בדברים אישיים, הרגיש לי ממש לא נכון. למחרת הגעתי לעבודה והתנהלנו רגיל כאילו לא היה שום דבר אבל אותי זה מלווה וממש מטריד. לא ברור לי מה קורה פה. אני יודעת שהוא ממלא לי צורך וחסך מאד גדול שיש לי. אני מרגישה מאד קרובה אליו אבל בסופו של יום הוא המנהל שלי! הוא לא דמות טיפולית והוא לא אמור להיות בשבילי המקום הזה. אני לא רוצה לפתח מולו קשר לא בריא או תלותי וכמובן וכמובן לא רוצה שזה יגיעה למקומות גרועים יותר. אני נקרעת בתוכי. מצד אחד הקשר הזה כל כך חשוב לי וכמו שציינתי כמה פעמים זו חוויה שאף פעם לא חוויתי ותמיד כל כך רציתי. הוא באמת עוזר לי ומלמד אותי דברים חשובים ואני באמת מרגישה שאכפת לו ממני והוא אמיתי רוצה לעזור לי. אבל באותו מקום אני גם מאד מפחדת שאני תמימה ואני מודעת לזה שאני "מסנוורת" בגלל המענה הרגשי שהוא נותן לי. ובכל זאת יש לי את הקול האחראי שאומר לי לעצור ולשמור על עצמי. עוצמת הרגשות שאני מרגישה מולו היא גדולה ובסופו של יום הקשר הזה נעים לי ואפילו מאד. אני כן מנסה להזכיר לעצמי שאמנם אני חווה אותו כבן אדם ממש טוב ומאד ערכי, אבל בסופו של יום אני לא יודעת מה עובר לו בראש ומה מניע אותו מלהתנהג איך שהוא מתנהג. אני מרגישה שאני במקום שיש לי עוד כח לעשות לזה סטופ (אני מקווה…) ובאמת החיים שלי והמוגנות שלי חשובים לי יותר מהכל. אני חשבתי על זה והבנתי שתכלס אני צריכה דמויות נכונות בחיים שלי שיספקו לי את הצורך הזה במינון הנכון ובאופן הנכון. אבל הבעיה היא שכבר עברתי 2 פסיכולוגיות וזה פשוט לא עבד. לא הצלחתי להיפתח ולחשוף את עצמי, פחדתי מהקרבה שלהן, לא התחברתי אליהן בפן האישי. גם מול ההורים שלי ואחים ואחיות שלי הגדולים אני מופנמת מאד, אין לי חברות קרובות והצורך הזה לא מקבל מענה בשום מקום. לראשונה בחיי פגשתי מישהו שאני מרגישה בטוחה לידו, אני מתחברת לסגנון שלו ולאופי שלו, יש לנו ערכים משותפים ואני מסוגלת להיפתח. זה קשה לי לוותר על זה אחרי כל כך הרבה שנים של בדידות וקושי. זה כל כך נדיר שאני מרגישה בטוחה ליד מישהו אחר ולכן זה כל כך עוצמתי ואני מדגישה את זה פה שוב ושוב. אני מבולבלת, אני לא יודעת איך עלי לנהוג בסיטואציה הזו שנקלעתי אליה, ולכן החלטתי לפנות לאקשיבה ולבקש עצה והכוונה ממשהו אובייקטיבי שישמע את הסיפור.
אני ממש מעריכה את זה שאתם פה בשבילנו.
תודה רבה רבה.
תגובה אחת
תגובה ברורה ובהירה,
אבל עדיין החלק של סיפוק הצורך ממקום חיובי לא קיבל מענה מלא.
חשוב להגיד גם שלהגיע לתחושה שמבינים ותומכים בך זו משימה כמעט בלתי אפשרית, כך שחשוב שתדע את גודל הוויתור (גם אם אין ספק שלוויתור יש הרבה מעלות- כמו מצפון נקי, תחושת הרמוניה בין הלב והשכל וכו') ושתקבל הדרכה יותר מעשית איפה אפשר כן למצוא אותה.
(כותבת בתור אחת שגם מחפשת…)