שלום יקרה.

גיל 25 הוא גיל לא קל. את כבר לא ילדה, ועדיין לא בנית את הקן שלך. לא פה ולא שם, את מחפשת משהו למלא את הריק שבפנים, אבל הוא לא נותן מנוחה.

ואז מגיעה שורה של תחליפים: אולי עבודה? אולי ריגושים? אולי קשר? ובעצם מה שאת רוצה זה מענה לצורך בקשר, באהבה ובחום.

כמה קל ונוח לטמון את הראש בחול. להתמסר ללימודים תובעניים, להשקיע בחברות אינטנסיבית, לסתום את החור במשהו מזדמן, העיקר לא לפגוש את אותו חלל נורא.

ובכן, זו אופציה די מפתה וזמינה, אבל כדאי לחשוב רגע מה המחיר שמשלמים עליה: קודם כל זה לא באמת ממלא, זה רק מדחיק את הכאב. עמוק בפנים הלב יודע את האמת. מעבר לכך, אל תשכחי שהמשאבים שלנו לא אינסופיים והאנרגיות שאנחנו משקיעות בדברים מסוימים באות על חשבון דברים אחרים שיכולנו לעשות. בסופו של דבר הבחורה הצעירה תפנה לדרכה, כי אובססיביות, טרוף ותלות הם אף פעם לא בסיס לקשר בר קיימא, ואז – מה יישאר לך אחרי שכל המשאבים שלך הופנו אליה? סביר להניח שאת תרגישי בזבוז וניצול.

אבל בעיקר רציתי לומר לך, שמהשאלה שלך נראה שיש לך אינסטינקט חשוב מאוד, שאקרא לו "קול הבריאות". ילד קטן יכול לשתות חומר ניקוי בלי להרגיש שמשהו כאן לא בסדר. ככל שהוא מתבגר האינסטינקטים שלו מתפתחים ומערכת פעמוני האזהרה מתחילה לעבוד. כשהוא מתקרב לסכנה משהו בתוכו לא רגוע. קול פנימי לוחש לו: זה לא זה. תיזהר. אתה משחק באש.

אצלך, יקרה, למרות שאת בתוך הקושי, הבדידות, הקונפליקט והפיתוי – את עדיין מצליחה לשמוע את פעמוני האזהרה מצלצלים ואומרים לך: משהו כאן לא בריא. הקשר הזה לא ייגמר טוב. תשקיעים במקום הנכון. חבל על האנרגיות שלך. זה לא רק האנשים סביבך שמתנגדים לקשר, זה קול הבריאות שלך שמשתחל בין המילים במכתב שלך ולוחש לך שוב ושוב: משהו כאן לא נכון.

אינסטינקט הבריאות הזה הוא מתנה יקרה שזכית בה. תתייחסי אליה בכבוד: תקשיבי לה, תגיבי לה, אל תכבי את פעמוני האזהרה. להיפך: תשקיעי את כל כולך בתהליך בריא של בנייה והתעצמות אישית. זה יכול לכלול לימודים שמתאימים לך, יצירת קשרים חברתיים בריאים עם גבולות תקינים, וכמובן גם הכנה לקשר זוגי. כך תשתמשי בריק ובקושי שיש כרגע בחייך כדי להגיע למקום מצמיח ובונה, ובעזרת ה' בבוא הזמן יתמלא גם החלל ותיצרי קשר זוגי משמח וממלא.

מאחלת לך הצלחה רבה!

ברוריה

<[email protected]>