בס"ד

שלום, שואלת יקרה!

תודה על השאלה הטובה שלך. אני חושבת שהשאלה שלך נכונה לכל האנשים. התרשמתי מאוד מהמודעות שלך לעצמך ולסיטואציה. את מנתחת כל כך יפה ומדוייק דברים שרוב האנשים לא מודעים אליהם בכלל. למרות שלכולנו זה קורה. אבל לרוב לא מצליחים להסביר לעצמנו מה בדיוק קרה שם…

אתחיל מהסוף. את כותבת שזאת היתה אחת הסיבות שלך לחוסר רצון להתחתן ולהקים בית, אבל אני דווקא חושבת שהאיכפתיות שלך לדברים ותשומת הלב שלך לתגובות שלך ביחס לסיטואציה הן דווקא מתנה ממש גדולה לחיי נישואין טובים ולבית יציב. כמו שאמרתי, את חווה תחושות ורגשות נורמליים שכל אחד חווה אבל את יודעת להעמיד את עצמך מחוץ לסיטואציה ולבחון את הדברים מבחוץ. זאת ממש הדרך לשנות את דרכנו ואת דפוסי המחשבה שלנו. לדעתי זאת בעצם עבודת המידות. לבחון את הסיטואציה בכלים שכליים ולחשוב מה הכי נכון לעשות, ולא לפעול מתוך תחושת בטן. התגובה הטבעית שרוב האנשים מגיבים במצבים שתארת, כשלא מודעים לתחושות שאת מתארת היא אכן כעס, התפרצות על הצד השני, צעקות ובקיצור- הגברת האש במקום השקטה שלה. לכן אני אומרת שהדרך לחיים איכותיים יותר, ולבית יציב יותר עוברת דרך הגברת המודעות והתמודדות עם הרגשות, בדיוק כמו שאת עושה. לצערנו יש יותר מדי זוגות שבדיוק את זה קשה להם להבין או לעשות ולכן ההתפרצויות שם ממשיכות עוד ועוד וזה מאוד מתסכל לחיות ככה.

העניין אותו רציתי בעיקר להדגיש הוא שהעבודה לא צריכה להיות (וגם לא יכולה להיות) בזמן אמת. בזמן אמת מה שעולה אצלנו זה האוטומט. אלה משפטים אוטומטיים שגוררים רגשות אוטומטיים שגוררים תגובה אוטומטית. הדרך לשנות את הדברים היא לנתח אותם אחרי מעשה. נכון, זה לא יעזור לסיטואציה הנוכחית, אבל עם הזמן ועם העבודה שלנו המשפטים האוטומטיים ישתנו, וכך גם הרגשות והתגובות.

ועכשיו אסביר את עצמי יותר מסודר.

את מתארת מאוד יפה שקשה לך לנתק את עצמך ממצב הרוח של העומד מולך. אני ממש מתפעלת מההגדרה הזאת שלך, כי זאת ממש הגדרה מקצועית. אני חושבת שהרוב המוחלט של הבעיות בין אנשים נגרמות בגלל הסיבה הזאת. שאנחנו ממש נגררים, וממש לא יודעים לנתק את עצמנו כמעט אף פעם ממצב הרוח של השני. או מהפרצופים שלו. או מההאשמות שלו. או מהמצוקה שלו. אנחנו ממש מתקשים להגיד לעצמנו (במיוחד בזמן אמת)- "למרות שהעומד מולי מאוד נסער, זה לא קשור אליי. זה מה שהוא מרגיש כרגע. אבל זה לא קשור אליי." ההגדרה המקצועית ליכולת לשים את הגבול ביני לבין האחר ולהבין מה קשור אליי ומה לא קשור אליי אלא אליו היא נפרדות.

נפרדות נכונה מול אדם יכולה להיות לדוגמא הבנה שהוא בלחץ או עצבני כי הוא רעב או מאחר, ואפילו לנסות לעזור לו למצוא את הפיתרון הטוב והמהיר ביותר עבורו, אבל לא להכנס גם אני ללחץ בגלל המצב שלו אלא להסביר לעצמי- "אני מבינה שהוא רעב או מאחר אבל אני לא רעבה ולא מאחרת אז כדאי שלפחות אני אהיה רגועה".

כשאני בונה נפרדות נכונה מול אדם זה אומר שאפילו אם הוא יצעק עליי ויאשים אותי אני אוכל להגיד לעצמי- "אני מבינה שמאוד כואב לו ושאולי הוא אפילו כועס עליי, אבל בעצם ההתנהגות שלו נובעת מהמצוקה הקשה שהוא נמצא בה עכשיו וזה לא קשור אליי." כלומר, אפילו אם אני עשיתי משהו שהכעיס אותו, התגובה שלו נובעת מאיך שזה התקבל אצלו ובאיזה מצב הוא נמצא. נפרדות נכונה יכולה לעזור לנו להבין את מה שאת הבנת על האחיינית שלך. שהיא כועסת כיוון שהיא מתוסכלת ולא מצליחה לעזור לעצמה וזה לא אומר עלייך כלום. אחרי שתעשי עבודה על עצמך, בסופו של דבר את לא תצטרכי לשדר רוגע אלא באמת תוכלי להיות רגועה אל מול הבכי שלה, כי לא תרגישי לא בסדר בגלל ההתנהגות שלה. זה יהיה כשתהיה לך נפרדות מלאה ממנה. כמו שאם ילד שאת לא מכירה יבכה ויצרח לידך באוטובוס או ברחוב לא יעלו לך רגשות הכעס והאשמה שעלו לך מול אחותך, שאת מרגישה אחריות כלפיה.

המילה נפרדות היא לדעתי מילת מפתח בחיים טובים עם אנשים. אולי כדי להראות שזה כך, שימי לב שתיירים הרבה פחות מתעצבנים מדברים שלא מסתדרים טוב במדינה שהם מטיילים בה. לא כי הם אנשים יותר מתוקנים, אלא כי הם יודעים שזאת לא המדינה שלהם. מחר הם כבר לא כאן, אז מה אכפת להם שהאוטובוסים מאחרים והאנשים עצבניים? הם מצליחים לראות את הקסם והשונה שבכל סיטואציה כי באמת זה לא קשור אליהם. במדינה שלהם דברים הרבה יותר קטנים יעצבנו אותם.

עכשיו אסביר קצת על שיטה שלמדתי לניתוח רגשות. את כבר עושה חלקים גדולים ממנה בעצמך בכישרונך הרב, אבל אתן לך כלים יותר פרקטיים. אולי שמעת על שיטת ה-CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי). זאת שיטה מאוד מקובלת היום לטיפולים פסיכולוגיים. מה שהם טוענים זה: איך זה שאנשים מגיבים בצורה שונה לאותה סיטואציה? לדוגמא- אם אחותך הקטנה בוכה את נלחצת ואם ילד אחר ברחוב בוכה זה לא מפריע לך כ"כ. או אם אמא שלך מתלוננת ונרגנת זה גורם לך לכעס פנימי, בעוד שאם תראי אישה זרה נרגנת בבית המרקחת זה לא ממש יפריע לך (את תביני שכנראה יש לה סיבות או שהיא אישה כזאת…).

התשובה של ה-CBT היא שמשהו מבפנים משפיע על הרגשות שלנו ואח"כ גם על התגובות שלנו לכאורה בלי קשר לאירוע האובייקטיבי עצמו. הדבר הזה זה הפרשנות האוטומטית שאנחנו נותנים לדברים.

הסדר הוא כזה: אירוע פרשנות רגש תגובה. או בראשי תיבות: אפר"ת.

ועכשיו אסביר:

אירוע הוא אירוע אובייקטיבי, משהו שקרה או משהו שמישהו אמר. לדוגמא: האחיינית שלי צורחת.

פרשנות היא דבר סובייקטיבי, כל אחד מפרש אותו אחרת. לכל אחד יש משפטים אחרים אוטומטיים שרצים בראש בעקבות האירוע או האמירה. הפרשנות תלויה בתפיסת העולם שלנו, כמה עבדנו על עצמנו עד היום, באיזה מצב אנחנו באותו רגע כשקורה האירוע ועוד הרבה גורמים. בעיקרון הפרשנות היא אוטומטית, אבל אח"כ נראה שאפשר לשנות אותה.

לדוגמא: "איזו מטפלת גרועה אני… איך אני לא מצליחה להשתלט עליה ולהרגיע אותה. איזו מעצבנת היא! אני לא יכולה לשמוע אותה כבר! אבל מה אני בכלל כועסת? היא ילדה קטנה, זאת אני המבוגרת כאן! לא מספיק שאני לא מרגיעה אותה אני גם לא מצליחה להיות המבוגר האחראי… איזו מן אמא אני אהיה?…"

רגש מתעורר תמיד בעקבות הפרשנות (לפי השיטה של הCBT) בעקבות הפרשנות שאת נתת (בעקבות המשפטים האוטומטיים שהיו לך) על האירוע. לדוגמא: "איך אני לא מצליחה להרגיע אותה" גרם לך לרגשות אשמה.

"איזו מן אמא אני אהיה?" גרם לך לתחושת כישלון.

"הילדה הזאת מעצבנת!" גרם לך לכעס.

תגובה מתעוררת בעקבות הרגש. היא מעשה שעשינו או אמירה שאמרנו או דבר פיזי שקרה לנו בעקבות הרגש.

לדוגמא: הכעס גרם לך להרים את הקול או לחילופין להתרחק.

כעס או תחושת אשמה או כישלון יכולים לגרום דפיקות לב מהירות וחום פנימי.

את כבר מנתחת יפה מאוד את הסיטואציות ומבינה מה קורה לך, כך שאת כבר בחצי הדרך לפיתרון. הפיתרון לכל סיטואציה לפי השיטה הקוגניטיבית נמצא במשפטים האוטומטיים. כיוון שהפרשנות שלנו לאירוע (המשפטים האוטומטיים) הם שגרמו אח"כ לרגש והרגש גרם לתגובה- המפתח נמצא בפרשנות שלנו.

ברגע שנזהה את המשפטים האוטומטיים (כמובן, לאחר שהסיטואציה עברה ואנחנו נרגענו ומשחזרים לאחור), אז נוכל לשנות אותם ולהסתכל על הסיטואציה בפרשנות אחרת.

אז איך עושים את זה? לוקחים דף ועט וחושבים על הסיטואציה המרגיזה.

1. כותבים מה היה האירוע (בצורה אובייקטיבית ויבשה).

2. אח"כ מה היתה הפרשנות שלי. מתחילים לכתוב את כל המשפטים שיוצאים לנו אוטומטית. ממש ברצף כזה. ולפעמים משפט אחד גורם לעוד כמה משפטים לעלות. יכול להיות שתכתבי 2-3 משפטים ויכול להיות שיעלו לך הרבה מאוד דברים וימלאו דף שלם.

3. מול כל משפט או כמה משפטים כותבים מה הרגש שעלה לי.

4. ליד הרגשות כותבים את התגובות.

אח"כ מסתכלים על הסיטואציה ומנסים לחשוב על דרך אחרת לראות את האירוע.

ומנסים להחליף את הפרשנות שלנו.

לדוגמא:

אירוע – אחותי מתעצבנת וצועקת.

פרשנות- משהו קשה עכשיו לאחותי. היא מתוסכלת. אבל בעצם זה לא ממש קשור למשהו שאני עשיתי לא בסדר (זוכרת? נפרדות). אלא תמיד היה לה סף תסכול נמוך. גם אם אני לא יודעת עדיין איך לפתור את העניין, אני עדיין בסדר. אני אהיה אמא טובה, כי אני אלמד איך מתנהלים טוב יותר עם ילדים. אני אמנם מבוגר אחראי אבל לא תמיד אני יודעת הכל. וזה בסדר. וגם אם טעיתי אני בסדר, מותר גם למבוגרים לטעות… וכו'… כאן חשובה מאוד החמלה כלפיי עצמי כמו שאמרת שאת מגלה כלפיי הזולת.

ואחרי שמשתנים המשפטים (בהתחלה בצורה מאוד מלאכותית, אני יודעת) רואים איך גם הרגש והתגובה משתנה.

צריך לעשות את זה הרבה פעמים (כדאי מאוד עם דף ועט) כדי להבין טוב יותר מה קורה לנו בפנים ואיך אפשר לשנות את זה.

אני מזדהה עם מה שאמרת על הטיפוסים העצבניים. אנשים מסוג הטיפוסים שתארת – "האנשים הכועסים תמיד, שמשרים אווירת לחץ, שתלטנים ופרפקציוניסטים שרוצים שהכל ייעשה בדרך שלהם" הם באמת אנשים שקשה לעמוד מולם. הם אנשים שקשה להם בד"כ עם הרבה אנשים ובעיקר עם עצמם. הם נכנסים למצבים קשים הרבה בגלל תפיסת מציאות קשה ושגוייה. כמו שהם חושבים שהכל צריך להעשות בדיוק בדרך שלהם. או שהרבה דברים לא מסתדרים איך שהם היו רוצים והם לא מצליחים להתמודד עם התסכול. או שיש להם חרדות כשדברים לא קורים איך שהם תכננו. ואז הם מוצאים את התסכולים שלהם על הסביבה. לרוב הם בעצמם היו רוצים להתנהג אחרת וקשה להם מאוד לשנות את עצמם. הם באמת במצוקה.

אבל דעי שהאנשים שהכי מצליחים להתמודד מולם הם האנשים שמודעים לעצמם ולסיטואציה, כמוך. אנשים שמבינים שבאמת, ההתנהגות של האדם העצבני הזה לא קשורה אליי (נפרדות) אלא קשורה לאיך שהוא נמצא במצוקה. והידיעה הזאת כבר מרגיעה את כל המצב.

לגבי חוסר הרצון שלך להתחתן נשמע שעשית עבודה יפה עם זה. אכן אנחנו לא צריכים להיות מושלמים, אלא רק לבוא עם כוונה אמיתית לבנות משהו טוב ולהיות מוכנים להשקיע בזה. ודבר נוסף זה להתבונן ולנסות להבין מה הכי נכון לעשות ואם צריך להתייעץ. אבל את כל זה את כבר עושה כך שאת ממש במצב טוב ב"ה.

כל כך הרבה דברים את הבנת מתוך עצמך. אני רק סידרתי לך קצת ונתתי כלים. אני חושבת שבאמת יש לך נטייה להבנה בנפש ולעזרה לאנשים אחרים. חשבת ללכת ללמוד את זה? אולי עבודה סוציאלית (מכוונת טיפול פרטני) או סוג של טיפול? אני חושבת שתוכלי לעזור להרבה אנשים בקשיים שלהם. אם תרצי אוכל לנסות לעזור לך עם זה.

אני מאחלת לך שתמשיכי בדרך הטובה והמתבוננת שלך. אני בטוחה שבע"ה תגיעי רחוק בזכות ההתבוננות הזאת.

אם תרצי עוד הסבר או כיוון תרגישי חופשי לכתוב לי.

בהצלחה בהכל!

נעה עינב.