שלום לך נערה יקרה,
המכתב שלך נגע לליבי בכנות שלו ואני בטוחה שהרבה מבנות גילך תזדהינה עם מה שכתבת.
בעצם את מתארת מצב לא פשוט בו את עובדת המון בבית ולא מקבלת על כך הערכה, זה כואב מאד.
מלבד זה את מדברת פה על שני תחומים דומים אך שונים:
1) שעמום. (בגלל מחסור בחברות ובתחומי עניין מספקים).
2) בדידות. (גם בחברה וגם בבית כשלא מבינים ולא מביעים הערכה).
ובגלל שני אלה נוצר הדבר השלישי: תחושת תסכול וייאוש.
לנושא היחסים עם אמך נגיע בסוף,
ובינתיים:
בקשר לשעמום את צריכה לעשות רשימה של דברים שמעניינים אותך: איזה ספרים מעניינים אותך? איזה תחביבים וכישרונות היית רוצה לפתח? האם יש תחום שהיית רוצה להתמקצע בו ואולי לעבוד בו בעתיד? מה נותן לך סיפוק? השקיעי בכך חשיבה, כי אם תהיה לך רשימה כזו זו כבר תהיה התקדמות וככל שהרשימה הנ"ל תהיה יותר ארוכה כך ייטב, כי זה ייתן לך יותר כיווני חשיבה, יעדים ומטרות.
לפעמים אנחנו יכולים להיות בודדים גם כאשר אנחנו מוקפים באנשים, ועושה רושם שזה המצב שלך כרגע במקרים כאלה עיקר הצורך הוא לא באנשים (כי כאמור – יש בסביבתנו), אלא אנשים שיהיה לנו קל וכיף לתקשר איתם… לפי מה שאני מבינה, יש בחייך שני מעגלים עיקריים: המעגל הביתי והמעגל הכיתתי, ולא תמיד התקשורת שם קלה וזורמת. לצערי אין לי טיפ-קסמים שפותר בדידות, ובעיני ללמוד לתקשר עם אנשים זו בהחלט עבודה רגשית וטכנית לא פשוטה (במיוחד לאנשים כנים) אבל היא הכרחית וגם מתגמלת מאד.
אני בטוחה שלמרות שהכללים הללו דורשים מאמץ תוכלי ליישם אותם :
א) "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". תקשורת היא דבר הדדי וכדי שיהיה לאנשים קל לתקשר איתנו אנחנו צריכים להאיר להם פנים ולתת להם הרגשה שהם רצויים. (אני בהחלט יודעת כמה שזה לא פשוט להאיר פנים לאנשים שנוהגים איתך בחוסר הגינות או שאין לך כח אליהם, אבל את יכולה לקחת את זה כאימון בסבלנות ובפתוח אישיות חזקה ומוארת). נסי לחשוב איך את יכולה להפוך את השדר שלך ליותר נעים כדי שלאנשים יהיה יותר קל להתקרב אלייך.
ב) ללמוד לאהוב את עצמנו. אחד הדברים הקשים בחיים הוא ללמוד לאהוב את עצמנו בצורה נכונה, בריאה ומאוזנת, קשה- אבל הכרחי. בתורה אנחנו מצווים: "ואהבת לרעך כמוך" וגם: "ואהבת את השם אלוקיך" אבל אי -אפשר לבצע את שני הציוויים הללו אם לא בוערת בנו בפנים אהבה עצמית על אש טובה, מאוזנת ומאזנת. הנושא הזה עמוק ורחב מאד ואני לא אוכל להרחיב עליו פה, אבל קחי את זה לתשומת ליבך; היי מודעת, ונסי לחשוב איך את יכולה להגביר אצלך אהבה עצמית.
ג) "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אני מאד נגד לחיות חלילה תחת מסכה, בהכחשה, או בחוסר כנות כדי לרצות אחרים, אבל עדיין, לפעמים כדאי להתנהג בצורה של "הצגה" כי המעשה החיצוני הזה "מושך" אחריו הרגשה פנימית דומה. אם אנחנו מציגים לעצמנו שאנחנו מאושרים ומתנהגים כמו מאושרים – לפעמים זה באמת מביא אושר. נסי לחייך יותר, לצאת יותר עם בנות הכיתה, גם אם הן לא אידיאליות בעינייך להתנהג כאילו אתן לגמרי חברות ואני מאמינה שבעזרת השם זה ישפיע לטובה על הרגשתך.
ד) אני אישית מאד מאמינה בכח הודיה: אי אפשר להודות ולהיות עצובים בו זמנית, אלה שתי תחושות מנוגדות. אם כשאת עצובה תתחילי להגיד לבורא עולם תודה על הדברים הטובים שהוא הביא לך (בריאות, משפחה, וכו' וכו') אפילו לדברים קטנים (כמו ספר מענין, כתבה יפה בעיתון או מחמאה אגבית שקיבלת) תתני חשיבות, תראי שזה ישנה את התודעה שלך. נסי ותיווכחי.
ה) דאגה בלב איש – ישיחנה. אם את חשה צורך דווקא בלדבר עם מישהי מבינה (ולא רק לכתוב כמו אצלינו) את יכולה לפנות לאחד מהמקומות האלו:
1599-503232 לב שומע:
02-5312555
074-7800380לנפש תדרשנו:
ועכשיו לנושא הקשר עם אמך:
אין שום ספק שעלייך לכבד אותה כבוד עצום ורב, אבל גם אין ספק שמגיע לך לקבל הערכה על העבודה המאומצת שלך. אמא שלך היא בן אדם ואני בטוחה שהיא מאד אוהבת אותך אך יש לה המון עומסים וקשיים (גם כאלה שאת כלל לא מודעת אליהם!), ולמרות שהיא אוהבת היא מבטאת חוסר הערכה פשוט מתוך עומס וחוסר הבנה. האם ניסית לדבר איתה? אולי לכתוב לה מכתב מכבד בו תספרי בכנות ובלי להאשים על הקושי האישי שלך? (שימי לב להודות לה במכתב על הדברים הכן טובים שהיא עושה למענך!) אל תתלי במכתב הזה מדי הרבה ציפיות ותקוות אבל כן כדאי לנסות זאת ולזכור שבכל מקרה זכרי שמה שמגדיר אותך זו ההשתדלות, עבודת המידות וההתקדמויות שלך (גם אם הן קטנות), לא ההכרה החיצונית מבני אדם וגם לא מאמך היקרה, האוהבת והעמוסה עד מאד. כלומר: לכולנו יש נטיה להגדיר דברים בתור:טוב/רע/שחור/לבן/נכון/שגוי וכו'. גם את עצמנו אנחנו נוטים להגדיר בתור: מוצלחים/עלובים/צודקים/טועים וכו'. הרבה פעמים אנחנו מסיקים את ההגדרות הללו מהדעות של הקרובים אלינו ולכן אני מזכירה לך שלא אמא שלך מגדירה את המהות שלך, ואם היא לא מבינה כמה עמלת זה לא אומר שאת "לא בסדר" אלא ההשתדלות ועבודת המידות שלך, דברם שבינך לבין הקב"ה ואף אחד לא יודע מהם, הם שמגדירים אותך באמת. כמובן שתמיד כדאי ורצוי לשמח את אמא כמה שאפשר אבל לא מתוך הרגשה של קטנות אלא מתוך הרגשה של שמחה וגדלות.
מאחלת לך המון הצלחה
ואת מוזמנת ליצור איתי קשר מתי שתרצי.
יעל
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
כותבת יקרה! אני בת 18 וממש התרגשתי לקרוא את מכתבך מפני שהזדהתי עם כמה דברים שכתבת שם, גם אני הגדולה כרגע בבית (יש נשואים) ולא תמיד מרגישה הערכה מצד אמא שלי על העזרה שלי וזה נורא הפריע לי עד שבאמת הגעתי להבנה שאין לה באמת משהו נגדי וזה בגלל שאין לה כל כך ממי לבקש עזרה ולמדתי לא לקחת ללב וכמה שיותר לרצות אותה. וגם בענין החברה, הייתי מציעה לך לנסות להתחבר וליצור קשרים גם עם בנות מחוץ לסמינר כמו התנדבות בארגונים שונים וכו' מניסיון זה מאוד מספק וקצת מוריד את הדגש על התיכון… מקווה שתרגישי טוב עם עצמך ותהני מכל יום שבא…