שלום לך נערה יקרה.

קוראת את שאלתך ומרגישה חזק וכואב את העצב, הדכדוך, תחושת הריקנות וחוסר הטעם בחיים.

נשמע שהיית כל כך רוצה להיות הנערה שאת כביכול ‘צריכה’ להיות- תמיד שמחה, מאמינה, מצליחה בלימודים, אהובה על החברות, מקשיבה למורים, מכבדת את ההורים…

אבל זה לא כל כך ככה…. ויש אולי קצת כעס על עצמך- ממה את בכלל עושה עסק, הרי אין לך ‘דברים קשים’ כמו אנשים בעולם… בסך הכל רגשות עזים ולא נעימים בלי שום דבר ‘אמיתי’.

ורוצה לומר לך יקרה, שהרגשות שלך, ומצב הרוח שלך, השמחה והחיים שלך- הם דבר חשוב, נעלה ויקר.

וכשהם נתקלים בקשיים זה אמיתי וכואב לא פחות ממישהו שחלילה מתנסה במחלה או תאונה או כל נסיון קשה אחר. כי לנפש העדינה שלך כואב, כואב עד העצם, ובכלל לא משנה הסיבה.

מהמילים שלך עולה תחושת בדידות קיומית עזה. גם אם יש חברות או משפחה לידך, את מרגישה לבד. ל ב ד. והתחושה הזאת לכשעצמה יכולה לייצר את כל העצב והדכדוך שבעולם. והבדידות הזו, והעצב, והדכדוך- יוצאים ממך אולי קצת בצורת הפרעה בשעות הלימודים,

ואולי הרבה יותר בבית. וזה יופי שזה ככה. למה, את שואלת? מה טוב בלצעוק, לכעוס ולריב עם כל העולם? זה טוב, כי הנפש שלך מאותתת. היא קוראת לך ואומרת, אני צריכה עזרה. מגיע לי להרגיש טוב יותר. למצוא משמעות וסיפוק בחיים, להרגיש אהובה, רצויה ושייכת.

את מחכה בכל ליבך לאיזו שמש שתזרח עלייך ותאיר את ימייך וזה נפלא. כי את נלחמת על עצמך. את לא מוותרת ולא נכנעת לקשיי,.

ויש בך רצון עז וגם יכולת להשתמש בקצוות של חוטים כדי לטוות את חייך כפי שראוי לך. פנית אלינו, לאקשיבה,

וזה מספר שיש בך גם תקווה גדולה וגם אמונה שיש סיכוי שמישהו ישמע את הזעקה שלך, יקשיב, יתבונן וינסה לעזור.

יש בך שיר קטן שלוחש שתמצאי את המקום אליו את שייכת, שבו טוב לך להיות. בו נפשך תמצא מקלט ובית.

רוצה לומר לך משהו, לגבי כל התחושות הלא פשוטות הללו….

ודאי שמעת לא מעט על הגיל הזה שבו את נמצאת- גיל ההתבגרות, אבל אולי בכל זאת נזכיר אותו כאן קצת…

זה גיל שבו את נפרדת אט אט מהקשר לילדות, מההישענות על אבא ואמא, ויוצאת לדרך חדשה ומאתגרת- מציאת העצמי הייחודי שלך.

בגיל הזה, שבו את כבר לא קטנה ותמימה, ועדיין לא מבוגרת- מופיעות באופן טבעי ונורמלי סערות רבות.

עולות שאלות מהותיות כמו מי אני? למי ולמה אני שייכת? האם אני אהובה ורצויה? האם מספיק מקובלת בחברה? מהי מטרת הקיום שלי?

אלו שאלות עמוקות ופנימיות שאולי אין להן אפילו מילים…. ויש להן כוח אדיר.

מצד אחד הן מביאות צמיחה וחיים, וגורמות לנוע קדימה, ומצד שני יוצרות הרבה בלבול, אי שקט, מתח, עצב וחידלון.

מה שמאד יכול לעזור בתקופה כזו, אלו שותפות ותמיכה. ליווי של מישהי מבוגרת ממך, שיכולה להתבונן יחד אתך על מה שקורה לך.

מישהי אמינה שתוכלי לחלוק אתה רגשות, מחשבות, פחדים כמוסים ודאגות, ואולי אפילו את חוויות חוסר ההבנה והאכפתיות שאת מרגישה מצד ההורים והחברות.

האם יש מישהי כזו בסביבתך?

מורה, יועצת, מדריכה בוגרת, שתוכל להקשיב ולהיות אתך בתקופה הקרובה?

דמות כזו עשויה להרגיש ולייעץ לך יותר מקרוב, האם אלו תחושות חולפות או שכדאי לחשוב על עזרה מקצועית כמו מטפלת בנערות שמכירה את האתגרים ותוכל ללוות אותך לקראת חיים עצמאיים וטובים יותר… (אם תרצי לכתוב לנו מיקום בארץ נוכל לנסות למצוא משהו מתאים)

ובינתיים, יקירה, חזקי ואמצי. גם אם נראה שחשוך וקודר וחסר משמעות- האור בוא יבוא. השמש שאת מייחלת לה תשוב ותזרח. בטוחה שתמצאי את הדרך להשיב את השמחה אל חייך.

כאן לכל שאלה,

מחזיקה לך,

נחמי

nehamoros@gmail.com