שלום לך

השאלה שלך קורעת לב. כי מאחוריה עומד כאב גדול מאוד – מוות של אח! זה אירוע לא פשוט בכלל, מטלטל ומערער והרצון 'לעשות משהו' הוא גדול מאוד.

במיוחד בנושא כמו מחלה, שזה נושא שקשה לפעול בו, בסופו של דבר זהו תהליך בתוך הגוף של אדם אחר במרחב לא נגיש, ויש תחושה עמוקה שרק תפילות יכולות לעזור.

כי זו היא הגישה היחידה אל מה שמעבר לחומות, מה שמעבר לגבולות הנתפס, ובמרחב הזה רק הקב"ה פועל והתפילות הן דרך להשיג שליטה במה שאינו נשלט.

במצבים של חוסר אונים עמוק, כמו סכנת חיים מתמשכת, או עוני עמוק ומעורר יאוש, התחושה היא שהמציאות לפי הכללים הרגילים שלה אטומה לשוועה שלנו, שאנחנו חסרי שליטה על המציאות, חסרי אונים.

ובמצב כזה התפילה יכולה להיות שיטה לחדור מעבר לאותה אטימות, לעבור את מחיצת הברזל של העולם, התפילה יכולה לתת תחושה טובה ש'עשינו משהו' וזה חשוב כי באמת התפילה היא לעשות הרבה מאוד.

הקושי הוא כאשר ריבוי תפילות אינסופי כזה נגמר בשבר, בתשובה שלילית מן השמים, הכאב הולך וגדל, כי ככל שנתלינו בתפילה ככלי שעליו אנחנו מסתמכים, כך האכזבה חושפת לעומק את החוסר אונים שלנו, כיצד גם הדרך של התפילה לא פעלה, בעצם זה מפגש לא נעים עם העובדה הלא נוחה – שהשם עושה מה שהוא רוצה, ולא ניתן לשלוט בו על ידי תפילות או כל דבר אחר כמו שאמרו הנביאים: אם ארשע מה תפעל בו? ואם אצדק מה תתן לו? ומה מידך יקח?

הקב"ה באמת ובתמים נמצא מחוץ למרחב השליטה שלנו, הוא אף פעם לא מובן לנו עד הסוף כי הוא שונה מאיתנו, והוא גם אף פעם לא נשלט על ידינו כי נפרד מאיתנו הוא חופשי לחלוטין מהלחצים והחיובים שלנו.

זה כואב וזה נורא שהוא נענה בשלילה זה שובר לב ומאמלל, אבל זו העובדה שהוא חופשי לבחור אם להיענות לנו או לא, הקב"ה בסופו של דבר לא מחויב להיענות לבקשה, הוא בן חורין באופן תמידי והוא נענה או לא נענה בהתאם לאופן שהוא רואה את העולם, וזה אופן שונה בצורה מהותית מהאופן שאנחנו רואים את העולם.

אז למה להתפלל? ככה את שואלת, וזו שאלה עמוקה, כי אם בסוף אנחנו בוחרים להסתמך על הבורא באופן מוחלט ולהאמין שכל מה שהוא עושה טוב, אז בשביל מה להתפלל,

השאלה הזו שאלו אותה הראשונים, המבי"ט [בן דורו של הבית יוסף] כתב על כך פרק שלם בספרו 'בית אלוקים' שער התפילה פרק ארבע עשרה. כדאי לראות אותו בפנים למרות שהשפה קצת גבוהה. ומכל מקום ננסה לדון בזה מעט מנקודת מבט בהירה ומתקבלת על הלב.

ראשית העובדה שהקב"ה לא תמיד נענה לתפילות לא אומר שהוא לא נענה לתפילות הרבה פעמים. ומצד זה יש ערך רב להתפלל, כי בהחלט ייתכן שהקב"ה כן יישמע את תפילתנו, צריך להתייחס לתפילה כאל שיחה ממשית עם מישהו אחר, ולא כסגולה או שיטה טכנולוגית מסוג רוחני כדי להשיג דברים. הקב"ה נוכח איתנו כל הזמן, וזה לא אומר שהוא עושה מה שאנחנו רוצים, להיפך הוא עושה מה שהוא רוצה. אמנם זה לא אומר שלא כדאי לדבר איתו כי כמו אצל בני אדם פעמים רבות עצם הדיבור הוא סיבה לקבל את הדבר.

אבל כאן נכנס לפרדקוס אמיתי שכנראה הוא זה שמפריע לך בעומק הדבר, כי הרי לא סביר שאפשר לשנות את דעתו של ה', שהרי הוא יודע מה הכי טוב לנו, והוא גם יודע מה יקרה לנו והוא רוצה את ההכי טוב בשבילנו, אז בשביל מה להתפלל? וזו היא שאלה גדולה מאוד מאוד, ובה המבי"ט דן: אם ממילא הקב"ה רוצה לתת לנו אז בשביל מה צריך להתפלל על כך?

התשובות שעונים על כך מתחלקות לכמה צורות:

• הקב"ה רוצה לתת, אבל אם לא מתפללים השפע נחסם, התפילה פותחת אותו [דומני שזה בשם האר"י]

• גם אם מצד התיקון של האדם הוא ראוי למשהו אחד בעזרת התפילה הוא יכול לשנות את זה ולהשיג דברים שחורגים מהמסלול שלו [כך מובא בזוהר כרך א (בראשית) פרשת לך לך דף צא עמוד ב]

• התפילה היא מצווה בפני עצמה, שהקב"ה רוצה שנבוא לפניו [המבי"ט שם]

• עיקר התפילה ענינה קרבת השם ולא השגת הצרכים. [זוהר תיקונים חדשים, צז ע"ב]

אולם לצד כל התשובות הללו, שהן תשובות עומק לשאלה זו, יש לזכור קומה נוספת פשוטה יותר כיצד יש להסתכל על מעשה התפילה עצמו. והוא שאמנם מצד פעולת התפילה אנחנו מרגישים שזו מצווה והקב"ה יודע הכל ממילא ורוצה לעשות לנו טוב ככל האפשר, וההבנה היא שהתפילה היא דרך 'להגיד משהו' שיעזור לנו להתקדם ולהשיג דברים, החוויה הוז הגיונית וטבעית כי באמת התפילה עוזרת להשיג דברים, גם אם זו שאלה עמוקה איך בדיוק הדברים קורים.

אבל יש כאן ענין נוסף עמוק יותר, שצריך לזכור שעצם זה שהתורה אומרת להתפלל, שפירושו לומר מילים של בני אדם, לעמוד בצורה שעומדים לפני המלך, לבקש בקשות אנושית, כל זה גילוי לכך שהקב"ה לא רוצה שנפנה איליו לפי מה שהוא באמת, דהיינו בורא עולם אינסופי היודע עלינו הכל ורוצה לתת לנו הכל ומחליט הכל לפי כלים שאין לנו מושג, אלא רוצה שנפנה איליו כדבר איש אל רעהו, [כלשון הרמח"ל במסילת ישרים] כלומר בחוויה אנושית בכלים אנושיים בשפה אנושית כמו שעומדים מול מלך גדול ונורא, כל זאת לצד העובדה שאנחנו מודעים לכך שבאמת הוא חורג מזה לחלוטין. אבל מצידנו אנחנו באין כבני אדם הבאים לדבר ולשפוך שיח

זוהי המתנה הגדולה שה' נתן לנו בני האדם, תחושה שאנחנו חשובים ומשפיעים שיש לנו משמעות ומקום לדבר ולהתבטא לבקש ולהתחנן, לשכנע ולשבח. ובדרך כלל זה גם מועיל,

אולם בסופו של דבר פתאום ברגעים קשים מסוימים אנחנו פוגשים אי-היענות של הבורא אלינו, ואנחנו קולטים ברגע אחד את העובדה שהוא באמת גדול ונורא החורג מכל תפיסה ואין לנו שום אחיזה בו. ברגע זה אנחנו מתחברים לאותה הבנה שלא יכולה לקבל את מושג התפילה, את אותה הבנה שהיות והקב"ה כל כך גדול ועצום מה שייך להתפלל? הרי הוא ממילא ייעשה מה שטוב לנו באופן שלא מובן לנו.

ואכן לדעת הרמב"ם יש סוג של תפילה שהיא במחשבה בלבד, ומה היא אותה מחשבה?

ברור שאין זו בקשה ספציפית אלא זו פנייה כללית אל השם והתמסרות שלמה איליו, וזו באמת תפילה שמתאימה לאותם רגעים בהם אדם מזועזע מגדולתו של הבורא ומהשליטה הטוטאלית שלו בחיים ובעולם.

ומאידך, הקב"ה רוצה דווקא שנהיה אנושיים שנתפלל בפה ובמילים שהקשר איתו לא יהיה כנוע ומתמסר בלבד, אלא גם קשר של שיחה והדדיות. אבל הדדיות מכילה במהותה גם את האפשרות לאי-היענות של הצד השני.

אני חושב שהשאלה שלך נוגעת בעומק גדול של המציאות, וזו נקודה שחשוב להבין אותה, וגם יש מרחב מיוחד לתפילה מסוג כזה וזו תפילה שבאמת מניחה שהקב"ה ממילא יעשה מה שהוא חושב וכל התפילה איננה אלא הכרה ושימת לב לנוכחות שלו, ומאידך הקב"ה כן רוצה דווקא את האנושיות שלנו, ואת התפילות שלנו וכמו שלימדו אותנו המקובלים הוא גם מנהל את העולם בדרך כזו שהוא נותן לנו להשפיע על העולם בתפילותינו.

השאלה שלך מזמינה אותך, לצמיחה וגדילה הן בהבנה טובה יותר של המושג תפילה, והן בהבנה רחבה יותר של סוגי התפילה האפשריים, מצד אחד אנחנו מבינים שיש תפיל שמשקפת את המבט שמממנו את תוהה את תהייתך, וזו היא התפילה שבמחשבה, זו תפילה שרק מביטה אל על ולא מדברת. כדאי להכיר את התפילה הזו.

מצד שני בעומק התפילה שלנו, אנחנו מבינים שהקב"ה נותן לאדם מקום מסוים להשפיע על הנהגת הבריאה, ומקום זה נותן לאדם מילים לתפילה, כי אם הקב"ה כביכול מושפע מתפילתנו והקב"ה 'מתאווה' לתפילתן של צדיקים, משמע שיש לנו מקום לדבר איתו.

ובעומק גדול יותר, המפגש הכואב עם אי-היענות של הבורא אלינו מזכירה לנו שיש משהו אחר מאיתנו, היא מזכירה לנו שאנחנו לא כל העולם, שגם אם אנחנו אהובים וקרובים אנחנו לא באמת מבינים את האחר ולא באמת ממוזגים בו, אלא האחר נשאר אחר תמיד, עם השיקולים שלו עם ההבנות שלו, עם המבט שלו, עם 'האחרוּת' שלו הדבר הזה הוא תחילתה של רוחניות ושל מוסר.

הבנת ה'אחרוּת' היא הפתח להבנה שיש משהו שחורג מעבר לחומר משהו שאינו שקוף לנו שאינו חדיר למחשבה שלנו ולהבנה שלנו. והיא מפגש עם הרוחניות בעוצמה הכי גדולה שלה זה מפגש עם הקיום האמיתי כמות שהוא, לא כחלק מההבנה שלנו את עצמנו אלא כדבר נפרד מאיתנו שאף פעם לא יהיה מושג עד הסוף. זו התחלת ההבנה של המושג 'הקב"ה'. דהיינו זה שאף פעם אינו מובן זה 'שאין יחס בינו ובין זולתו' [כלשון הרמב"ם]

בנוסף זו התחלה גם של מוסריות וקשר נכון עם בני אדם אחרים, כי ההבנה שהאדם האחר הוא אחר ואיננו חלק ממני, זו ההבנה המאפשרת לחמול עליו או להתחבר איתו. כי אם הוא חלק ממני אז הוא בעצם כלי בידיי וכמו שאני יכול לעשות עם גופי כל דבר כך צריך להיות גם עם האחר, כביכול מן הדין היה שהוא יהיה נשלט וממושמע, כי בשלב הזה ההבנה שלנו עדיין לא פגשה את העובדה שהאחר האו יצור העומד לעצמו בלתי תלוי בנו.

אבל כאשר בן אדם קולט בצורה מדויקת את עובדת קיומם של תודעות אחרות המבקשות דברים אחרים אינן נענות לרצונות שלו, ואינן זהות לרצונות שלו, הוא פתאום מבין שעליו לכבד את הרצון הקיים באחרים, ויותר מזה הוא מתחיל לרחוש כבוד לבני אדם אחרים. ומזה משתלשל כל היחס הראוי בן אדם לחבירו.

מקווה שהועלתי,

כאב גדול לשמוע על הפטירה של האח

יוסף