שלום, שואלת יקרה,

תודה רבה שכתבת והעלית נקודות חשובות בשאלה שלך. לפעמים אנחנו לא יודעים מה הצורה שבה כדאי להגיב על מצבים מסויימים, ובפרט כשהם מורכבים ובתוך יחסים מורכבים. את מתארת מערכת יחסים לא קלה במשפחה שלכם. זה באמת קשה ומוציא הרבה אנרגיות כשהיחסים במשפחה קשים. עם זאת אני חושבת שהתמודדות נכונה עם המצב יכולה להקל על הרגשות שלך ואולי אפילו לשנות את המצב עצמו. וגם דעי לך שכל מצב קשה אנחנו יכולים לקחת אותו גם כהזדמנות לגדול. הזדמנות להתמודד עם דבר שלא התמודדנו איתו ולהצליח בע"ה.

הדבר הטוב שכתבת הוא ששלושת האחיות (את ושתי אחיותייך) נרתמות לעזור לאבא שלך בזמן שהוא מאושפז. זה יפה מאוד שלמרות היחסים הלא קלים ביניכן, הוא עדיין מרגיש עטוף. זה טוב ויהיה טוב אם תוכלו לשמר את זה.

את כותבת שהאחיות שלך ניצלו את טוב ליבך. את כותבת שהתפרצת ואח"כ התחרטת ושאם היית מלאך לא היית מתפרצת.

אני חושבת שאנחנו לא צריכים להיות מלאכים שלא כועסים ואין להם רגשות. כשכואב לנו אנחנו כואבים. כשפוגעים בנו אנחנו נפגעים. זה בסדר ולגיטימי. החכמה היא לא לספוג ולא להגיב, לשמור בבטן עד שמתפרצים. אף אחד לא מבקש את זה מאיתנו. החכמה היא לדעת לנהל את הדברים ולהבין אותם אחרת בתוכנו ואז ממילא פחות נכעס.

לפעמים יש מקום להעלות את הקשיים שלנו ולדבר עליהם עם הצד השני. אבל צריך לדעת שלא תמיד הצד השני הוא כתובת ולפעמים נצטרך לעשות את כל העבודה בעצמנו. אבל אם אנחנו נגדל, אז ממילא התגובות שלנו ישתנו וגם היחסים ישתנו בעקבות זאת. אני לא חושבת שהתנאים לא כעסו. אם פגעו בהם הם כעסו. בגמרא יש את המושג "תרעומת" שמדבר על כעס מעוול שנעשה לאדם. אבל ברור לי שאנשים גדולים כמו התנאים, או כמו גדולי תורה שלנו לא כועסים על כל דבר פשוט כי בגלל גודלם הגדול, הדברים נראים להם יותר קטנים. הם יכולים להכיל אדם אפילו אם הוא צועק או כועס מולם בלי להפגע כי הם מבינים שהוא זועק בגלל המצוקה שלו.

אני חושבת שמילת המפתח כאן היא "ניפרדות". עד כמה שאני מבינה שאני נפרדת מהאדם השני, ושהרגשות והתגובות שלי לא מושפעים מהמעשים של האדם השני אלא מאיך שאני מפרשת אותם לעצמי, אז אני יכולה להיות יותר רגועה. אני לא יודעת למה אחותך לא רוצה לקחת אותך או לשתף אותך בטיפול באבא שלך. אבל ככל שתביני שזה לא קשור אלייך כי את בסדר, וזה רק קשור למשהו שעובר אצלה בראש, אז את תהיי רגועה לגבי זה.

בעצם, מה זה משנה מה הסיבה שהיא לא לוקחת אותך? יש לה את הסיבות שלה. אפשר אולי למצוא סיבות טובות או פחות טובות. אבל הדבר החכם הוא לא להכנס לזה בכלל. המצב הנתון הוא שאת לא יכולה לנסוע איתה. למה את צריכה להיות תלויה בזה? אנחנו לא רוצים להיות תלויים באנשים שקשה לנו הקשר איתם. גם אם הייתן ביחסים הכי טובים אבל היא היתה אדם כזה שתמיד מאחר מאוד לכל מקום, אולי גם אז לא היה לך נוח לנסוע איתה. הייתן קובעות שעה והיית מחכה לה פעם רבע שעה ופעם חצי שעה ופעם שעה… בסוף היית אומרת- לא משנה, לא נקבע כלום ואני אסע לבד. למה את לא יכולה לנסוע לאבא שלך בלעדיה? למה את לא יכולה להיות בקשר איתו בלעדיה?

כשאת יושבת בבית וחושבת: "למה היא לא לקחה אותי? מה עשיתי לה רע? איזו טובה אני וככה היא גומלת לי?" ועוד מחשבות בסגנון הזה, זה גורם לך לכעוס ולהרגיש פגועה. וגם כשאת כועסת עליה אז את גם לא נרגעת כי אח"כ את גם מרגישה רע על זה שכעסת…

אבל אם תעצרי את כדור השלג הזה ותחליטי פשוט לא להיות תלויה בה, הרבה רגשות שליליים ימנעו ממך. את יכולה להפריד את התלות בה וללכת לבד. כך תרגישי שאת גם חלק מהמבקרים ולא תצטרכי אותה. דרך אגב, את גם לא חייבת לעדכן אותה בדיוק מתי את הולכת. אתן נפרדות אחת מהשניה וכל אחת עושה מה שהיא רואה לנכון. את לא חייבת לה דין וחשבון כמו שהיא לא חייבת לך.

דבר אחר זה עניין ניהול העניינים שלו. כאן לכאורה זה כן כבר גם עניין שלך. אבל צריך לחשוב על זה.

כאן אני חושבת שאת צריכה להבין עם עצמך אם את סומכת על הטיפול שלה ועל שיקול הדעת שלה בכל העניינים או שאת רוצה להיות מעורבת.

מצד אחד, זה טוב שיש מישהו אחד שאחראי על הכל וזה גם נוח לך. זה מוריד ממך את הצורך בבירוקרטיה ומאפשר לך להתרכז בעיקר- בקשר איתו. אם אבא שלך סומך עליה והיא מוכנה לטפל בזה, אז זה דבר טוב מאוד. במקרה כזה אולי כדאי לשמוח על זה שהיא עושה את העבודה בשבילכן ולא להתערב.

אבל אם את לא סומכת עליה לדוגמא בהחלטות רפואיות ואת גם רוצה להביע את דעתך, או שאת לא סומכת עליה שהיא אמינה בענייני הכספים אז זכותך להיות גם מעורבת. אבל בכל מקרה, כשאת במקום לא מספיק חזק מולה, אני לא יודעת אם יש לך מה לעשות כרגע. אחרי שתיבני שוב את המקום החזק, הרגוע שלך מולה, אולי תוכלי להגיד לה שאת רוצה להיות מעורבת גם בדברים האחרים. צריך לחשוב איך עושים את זה נכון כדי שהיא תשתף פעולה. אבל אולי זה עוד לא הזמן.

לגבי הכעס שלך: אני חושבת שכל כעס שלנו אנחנו צריכים לבחון אותו בשכל ולהבין אם הוא כעס לגיטימי או לא לגיטימי.

לדוגמא, אם את מצפה שהיא תיקח אותך והיא לא לוקחת אותך ולכן את כועסת, זה כעס לא לגיטימי. היא לא חייבת לקחת אותך. זה אולי לא נעים, אבל היא לא חייבת. זכותה לנסוע לבד או עם מישהי אחרת. אז תתכנני אחרת את הדברים בלי להיות תלויה בה וכך לא תכעסי.

אבל אם היא תמנע ממך לבקר את אבא שלך, פה את צריכה לכעוס. בהחלט כן. בלי להרגיש לא בסדר. ואת גם צריכה לכעוס אם היא מונעת ממך מידע רפואי או פיננסי עליו (אם את רוצה להיות מעורבת). זה כעס לגיטימי. מותר לך לכעוס כשאת מרגישה שמרחיקים אותך או לא משתפים אותך בעניינים שאת צריכה להיות שותפה בהם. במקרה כזה את צריכה לכעוס. אולי זה שאת כל כך טובה זה גורם לאנשים להבין שזה בסדר כל מה שהם יעשו לך כי את מלאך ולעולם לא תכעסי. אם פגעו בך את צריכה לכעוס.

לגבי ההיסטוריה עם אבא שלך ובעלה, אני חושבת שזה עניין של אבא שלך. חבל שהוא היה צריך לעזוב את העבודה בגלל זה. אם הוא היה יכול להרגיש נפרד באמת מהם, לא בטוח שהוא היה נפגע כל כך. אבל כרגע זה לא רלוונטי לדעתי. וזה גם לא קשור אלייך.

לגבי האחות השניה, גם כאן לדעתי צריכה להיות יותר נפרדות. אני חושבת שכל הסיפור שהיה עם אמא שלך ועם ניתוק הקשר איתה הוא לא רלוונטי אלייך וגם לא רלוונטי לתקופה הזאת. אם הבת רוצה לבקר את האבא ולהיות בקשר איתו, וגם לאבא שלך זה טוב, אז למה שזה לא יהיה? יכול להיות שהיא לא היתה בסדר לפני 21 שנה. אולי היא עשתה תשובה מאז? אולי עכשיו הקשר הזה טוב להם. זה דבר מאוד מבורך שהם חזרו לקשר. ברוך ה'. היה עדיף שהם עדיין יהיו בנתק? אבל אני חושבת שכל זה זה לא עניין שלך. אתם אנשים נפרדים וכל אחד עושה מה שהוא רואה לנכון. את לוקחת את כל עוגמת הנפש שהיתה להורים שלך ממנה לפני 21 שנה וחיה אותה עכשיו. זה לא עושה לך הרגשה טובה וזה לא מועיל לשום דבר, אז למה לא לוותר על זה? אם אבא שלך ירצה מתישהו לטפל בזה מולה ויהיו לו כוחות הוא יעשה זאת. למה את צריכה לסבול מזה?

לסיכום אני חושבת שכדאי לך לסדר לעצמך בראש את כל העניין. יחסים לא קלים במשפחה הם דבר קשה, אבל מצד שני אפשר מאוד לגדול בזכותו. יש לך הזדמנות לגדול מהמצב הזה. לסדר לעצמך דברים בראש ולהבין את המצב בצורה יותר טובה.

אני חושבת שכדאי לך לעשות נפרדות מאחיות שלך וליצור מצב שאת לא תלוייה בהן ומצד שני גם לא חושבת עליהן מחשבות מיותרות על העבר.

וגם לבדוק באילו מצבים הכעס שלך לא מוצדק, כי הוא נובע מציפייה לא נכונה, ובאילו מצבים הכעס שלך מוצדק ואז מותר לך ואת צריכה לכעוס. ובמצבים האלה לא להרגיש לא בסדר שאת כועסת אלא לדעת שזה לגיטימי לכעוס במצב כזה.

אני מאחלת לך שתדעי שהקב"ה שם אותך במצב הזה כי את יכולה לגדול ממנו ושתראי את זה כהזדמנות. ואני מאחלת לך שבזכות הגדילה שלך תראי איך כל היחסים במשפחה משתנים לטובה בע"ה.

וכמובן, בריאות איתנה לאבא שלך ולכולם.

בהצלחה!

נעה עינב.