שלום לך, שואלת יקרה שסבלו של העם סבלה הוא,

שלמרות השוד והשבר לא אבדה תקוותה ואף על פי שיתמהמה עם כל זה מחכה לו.

אשרייך!!!

ואשרי העם שככה הן בנותיו

והאם אין זו כבר סיבה לגאולה??? הנה, הנה הן הנשים הצדקניות.

קוראת, ושוב קוראת, וקודם כל מתפעלת מהערבות ההדדית הקיימת בעם המיוחד שלנו.

את כואבת וסובלת ומתה ושוב קמה לתחיה כמו העם הסובל וכואב וכמעט וכמעט נאבד אך נצח ישראל לא ישקר!!!

נפש עדינה ורגישה לך יקרה, שלא מאפשרת לך לצפות בעוני עמינו מהצד. מול עשרות, מאות ואפילו אלפים ורבבות אנשים ששומעים חדשות וקוראים את הזוועות ונאנחים… וממשיכים בדרכם.

את, לא יודעת מנוח. את חווה את סבלם של אחיך ולא נותנת לדברים לעבור לידך. את, קוראת את הכתובת שעל הקיר ומשהו בך מתרגש, מיטלטל, תוהה ומחפש ולא מוכן לעבור לשגרת היום יום.  הפחד מן הבלתי ידוע מהחשש שמא… ואולי… ומי יודע… היכן תיפול החרב המתהפכת תופס אותך בכל חושייך העדינים ואת מהרהרת בדברים והרבה.

וכבר לימדונו חז"ל: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו

שדברים שמהרהר עליהם אדם ביום יחלום עליהם בלילה". לא לך בדווקא מראה הקב"ה את המוות בחלום אלא לכל עמו מראה הוא את ה"עלה המוות בחלוננו", אבל את כאמור לא עומדת מנגד, את מהרהרת בדבר וממילא חולמת עליו בלילה.

שאלות, תהיות מלוות אותך בהביטך על גורל העם למה וכיצד ועד מתי???

ונראה שהשאלות הללו מותירות בך איזשהו חשש שמא אינני מאמינה??? בואי נחשוב לרגע מהי בעצם האמונה שלנו, מה כוללת היא בתוכה.

האם אמונה פרושה- הבנת מהלכי הבורא?

האם האמונה פרושה- ציפייה שנראה באופן מיידי שהכל הכל לטובה?

האם אמונה פרושה- שצדיק וטוב לו ורשע רע לו בזה העולם שלנו??.

לא!!!

אנו מאמינים באלוקים יוצר הכל, משגיח הכל, שברא תכנית לעולם שלנו ואנו כנבראיו לעולם לא נוכל להשכיל לדעת את מהלכיו. שהרי ,"לו ידעתיו הייתיו"- אומר מאמר החכם. כלומר, לו היתי מסוגלת להבין מהלכי אלוקים הייתי יכולה להיות אלוקים. ולא באלוקים כזה רצוני לא באלוקים שהוא בר השגה לברואי ברגע.

דווקא אמונתי באלוקים נשגב, רם, בורא שלא תחום בזמן ובמקום ולא ישיגוהו משיגי הגוף…

דווקא אמונתי בכך שרק נבראת אני, מוגבלת בעלת תמותה.

מובילה אותי שטעות תהיה ואפילו אוילות תהיה לרצות להבין דרכיו.

דווקא חוסר ההבנה הזה מעמיד אותי מול בורא שמים וארץ שאין לו קץ ותכלה ואני נרעשת מגדלותו. מעמיד אותי כבת לאבא עצום ונורא תהילה וממילא ממלא אותי רגשות גדלות. מעמיד את הזכות שלי להתפלל ולבקש לפניו ביתר עוצמה- זכיתי!!! מעמיד את הידיעה שהוא משגיח עלי למרות ה"מה אנוש כי תזכרנו," ולוחש לי "ותחסרהו מעט מאלוקים"- כן, את ראויה!!!

את התכנית שלו יתברך אף בן תמותה לא ידע, אך איך אמר דויד המלך "אז ימלא שחוק פינו" לעתיד לבוא כשנראה את כל מאורעות חיינו, את כל ההסטוריה של עמנו בהבטה לאחור ימלא פינו בשחוק. לפתע נראה איך מתחברים כל חלקי הפאזל לתכנית מופלאה של חסד ואמת!

מי לנו גדול כמשה רבינו שביקש מהקב"ה לראות את דרכיו, להבין פשר הנהגתו והשיב לו הקב"ה את פני לא תוכל לראות "כי לא יראני האדם וחי"- לא תוכל להישיר פניך קדימה ולהבין הנהגתי. אבל את אחורי תזכה לראות, תוכל לזכות לראות את הדברים מאחור כלומר מהסוף להתחלה ורק כך תבין את דרכי.

תרשי לי לשתף אותך בחוויה אישית. לפני שבוע זכיתי להיות נוכחת כסבתא בלידתה של ביתי. ככה צופה מהצד ביולדת שכורעת תחת צירי לידה חזקים ומטלטלים וכשהיא כבר מוטשת וחסרת כל כח, בשלבים האחרונים ממש היא מביטה בי בפנים מיוסרות ואומרת: "אמא, אני לא יכולה, אין לי כח!" אני מתבוננת בה בביתי הגיבורה שמעולם לא ידעה פחד, שמעולם לא אמרה נואש והנה פניה לאות כ"כ וכמעט אבדה תקוותה. "אני לא יכולה יותר" היא אומרת ,"אני לא מסוגלת" . ואני כאמא אוחזת בידה חזק חזק ולוחשת: "עוד קצת יקרה" "חכי כמעט רגע" הנה, הנה קחי את שברירי הכח שנותרו בך, עוד קצת מאמץ והכל הכל יהיה כדאי ומבטיח ושווה ומתגמל… וכך מן היאוש ומן המשבר ומחוסר האונים בוקע לפתע קול… לא קול של צחוק, לא, קול של בכי. והבכי הזה כ"כ משמח וממלא אותה ואותי בדמעות של חום ושל אהבה. של לידה מחדש, של קשר של אם ובת ודור שנולד.

הציור הזה שעשה הקב"ה בעולמו מהווה אחד מסימני הדרך המיניאטורים המשמשים בבואה לגאולה הבאה מחבלי משיח. ופתאום לובש הכאב משמעות ומעמיד את הכל בפרספקטיבה גבוהה יותר המפרשת גם את היגון והריקבון לצמיחה מחודשת.

את תוהה איך יזכה עם מפוצל ומפולג להיגאל? הישירי עיניך כלפי עצמך וכלפי אלה שכמותך שלמרות אוירת הפילוג אוהבים זה את זה, ערבים זה לזה, מיטיבים, מטים כתף ונושאים יחד בעול. כמה ארגוני חסד הקים הדור שלנו ארגונים שלא מבדילים בין דם לדם ולא מסרבים לכל אשר נברא בצלם וחרדים לגורל כל יהודי באשר הוא- מי כעמך ישראל!!! בנים יקרים מאוד יש לריבונו של עולם בעולמו, רק לעיתים אבק הגלות מכסה את יופיים ופתאום דווקא מתוך השבר רואים אותם מזדקפים תומכים ומתאחדים.

יקרה, אני שוב חוזרת למכתבך ולחלומות, בתקווה שדברי ישמשו כמזור מסויים. אך אם את מוצאת עצמך ממשיכה לחוות את סיוטי הלילה הנוראים  כפי שתארת, מתייסרת בחלומותיך וחשה את תחושת המוות שעולה מהם ואינך רואה כי משהו מתחיל להרגע. או אם כל ארוע טראומתי מציף שוב את החלומות הללו. נראה לי שנכון יהיה לפנות לאשת מקצוע איתה תוכלי לברר לעומק מנין מגיעה החרדה הזו. ומה מקורה. פעמים רבות חויות שעברנו בעבר ולא נתנו להם מספיק מקום או שלא עובדו על ידנו כראוי ממשיכות וצפות בלבושים שונים גם לאחר זמן בעיקר בזמן לחץ ומצוקה. שיחה עם אשת מקצוע תאפשר לך להציף דברים באופן יעיל ובונה ועשויה לשחרר אותך מחלומות מייסרים שודאי לא מוסיפים לשלוות נפשך.

הנה ישבת, ושיתפת וכתבת וטוב שכך עשית, והידד לאומץ רוחך שידע להישיר מבט לקושי. אל תשארי עם הפחד הזה לבד, דאגה בלב איש ישיחנה ואשמח להפנות אותך במקרה הצורך לבנ"א המתאים שיוכל לסייע לך.

אתך בתפילה שבמהרה נשמע קולו של מבשר המכריז:

"חלה וגם ילדה ציון את בניה…

שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה"

יעל