נפש יקרה,

שכל הסיבות שבעולם היו לה לשקוע מתחת לשמיכה, ולשקוע עמוק.

אך היא, בכוח פנימי אדיר, הושיטה יד, והקלידה את זעקתה: "אני רוצה לחיות!!!"

עוד לפני שאמשיך בכתיבת מילה נוספת, קחי רגע אחד  של התיחדות מקודשת עם המעשה הנשגב הזה.

תנשמי ותוציאי אויר לאט. ראי את רצון החיים מבעבע, הנפש שלך חיה בתוכך ובועטת לזכות הקיום שלה.

ראי שהנפש שלך רוצה לחיות, ואת מחבקת אותה ומרגיעה אותה: "את יקרה לי, נפש שלי, ואני אתמוך בך עד שנמצא את הדרך. ביחד – נמצא את הדרך"

תוציאי אויר לאט, שוב. ושוב.

את השורות הבאות אני כותבת אחרי קריאה ונשימת מכתבך כמה פעמים. יקירתי, באמת מגיעה לך אוזן קשבת, מישהו שיעזור לך להקשיב לעצמך ולכוחות הטמונים בך. פשוט כי ברור לי שהם קיימים, אך גם ברור שבמצב האובייקטיבי שבו את נמצאת קשה לך להפוך אותם ליישומיים כרגע.

אשמח לסייע לך ככל יכולתי למצוא כתובת, אם תפני ותבקשי.

כעת רק אכתוב מעט מאד, מתוך התחברות ככל שאפשר לצער העמוק והאמיתי שבו את שרויה, ומתוך תפילה שתקבלי כוון להאיר לך איזושהי פינה.

עצבות וחוסר אנרגיות הם תוצר של מה שאת עוברת, אבל גם ובעיקר – של איך את עוברת את זה. אם תסתכלי סביב תראי שתמיד יש הרבה יותר מאשר אין. זה תמיד נכון. אני כל כך משוכנעת בזה כי למדתי זאת מילדים בבית חולים שיקומי שבו אני עובדת. הילדים שם ננטשו על ידי הוריהם, משותקים בכל גופם ומחוברים למכונת הנשמה. המח שלהם מתפקד היטב והם מודעים לכל המתרחש. נשמע נורא, נכון? אבל זהו, שהילדים הללו הפכו להיות המורים שלי לאושר. הם לימדו אותי שציפיה היא אם כל אכזבה. אם ציפיתי שיהיה לי X ואין לי- אני מאוכזבת, אם ציפיתי שבעלי יעשה Y והוא לא עשה – הוא אכזב אותי. אבל אם החלטתי מראש שאני קמה היום ופשוט רואה את כל מה שיש לי, בהודיה והערכה. אם אני מתכוונת להנות מזה כמה שיתאפשר לי – הרי שהחיים יהיו צרופי מתנות אלוקים ואדם.

זה לא, בשום אופן לא, מפחית מהצער. כתוב במדרש ילקוט שמעוני שאברהם אבינו בכה בעקידת יצחק. מה?! איש האמונה, אברהם אבינו?! מה, הוא לא האמין ש"הכל טוב?"

אלא שהדמעות וביטוי של כאב אינו סותר בכלל את האמונה. כשכואב- בוקעת צעקה, כשעצוב – הדמעות מציפות. כשיש רגש – הוא עולה, כי בורא עולם רוצה אותנו כך, עם האנושיות שלנו.

העבודה מתחילה לא מהחלטה של "האם להרגיש מה שאני מרגישה", אלא "מה אעשה עם הרגש הזה?"

את עוברת תקופות כל כך לא פשוטות. כרגע את חשה במקום נמוך מאד. זהו החומר הרגשי שניתן לך כרגע, על מנת לסייע לך לעשות את תפקידך. לכן השאלה הרלוונטית היא "מה אני עושה עם האבל, הכאב, והצער הזה?" במקום כל כך נמוך, את במצב מיוחד של קרבת ה' "ממעמקים". מי כמוך מסוגלת לזעוק מקירות הלב? מי אם לא את תוציא לאור את החלק הזה בעולם של זעקה בודדה ונלחמת?

נתוני החיים שלנו נבחרו בקפידה להשלמתנו. לא אוותר על לשון הזהב של הרש"ר הירש זצ"ל:

דע – הקב”ה יעד אותך להיוולד דווקא בתקופה שבה נולדת,

בסביבה שבה באת לעולם,

להורים שהולידו אותך,

בנסיבות מיוחדות לך,

מפגיש אותך עם אנשים מסוימים,

נותן לך מורים מהם תלמד

וידידים להם תתחבר או תתרחק,

מעניק לך כוחות גוף ונפש במידה הנדרשת לצורכך.

מעמיד אותך במהלך חייך במצבים הייחודים לך.

כל אלה מהווים עבורך את האמצעים הטובים ביותר

כדי להגיע אל התכלית אליה נשלחת לעולם,

למלא רצונו יתברך

ובהם טמונה הצלחתך.

(כתבי הרש”ר הירש, חורב, פרקי התורות פ”ו )

יקירה,

אינני יודעת מה מתוך דברים אלו נגעו לליבך. אנא קחי רק מה שמתאים וטוב לך כרגע, והשאר- מיותר.

כך גם בחייך- השתדלי להתמקד על הטוב שנשלח בכל עת, גם כשהוא בערבוב עם הרע. כשהטוב יאיר לך את דרכך, תחושי שהוא מהווה לך עוגן בכל מצב, ותראי כמה אור יחזור אלייך- מבעלך בפרט.

כל רגש שעולה בך- הוא לגיטימי. קבלי אותו כחומר, כאנרגיה מיוחדת לרגע זה שבכוחו להניע אותך צעד נוסף קדימה ולמעלה. נתבי אותו לתפילה, חיבוק, שירה, ריקוד כתיבה, או עשיה אחרת. (ולפעמים רק לצאת מהמיטה בבוקר זאת פעולה משמעותית שמזכה במדליה!)

בהערכה גדולה,

ובתפילה איתך,

שפרה

[email protected]