שלום לך,
אדם חי כל ימיו תחת כיפת שמיים מוכרת וידידותית שמעניקה לו ביטחון ושלווה כאשר הוא יודע למה לצפות ומה מצפים ממנו.
ואז יום אחד הכיפה הזו נסדקת ומתחילים להיראות בה בקיעים. מה קורה כאן? מה קורה לעולם המוכר והטוב בתוכו גדלתי וחייתי עד היום? למה זה קורה פתאום? האם הסדק שאני רואה ילך ויתרחב? האם יופיעו סדקים נוספים?
ומה יקרה לאחר מכן? מה קיים מאחורי הכיפה הזו? האם אוכל לחיות בעולם חדש וזר? אלו מחירים אני עתיד לשלם על ההתמוטטות הזו? מפחיד.
כיפת השמיים איננה נסדקת מעצמה. מה שמקעקע אותה הוא לא אחר מאשר האדם עצמו שעקב התפתחויות בחייו מתחיל לצמוח ולגדול עד שעולמו הקודם אינו מסוגל עוד להכיל את הממדים החדשים שלו והוא נסדק.
תמונת העולם הקודמת איננה תואמת עוד לגובה קומתו של האדם, היא נבקעת, ובלית ברירה האדם מציץ החוצה מבעד לסדקים ומבקש ללמוד ולהבין מה נמצא שם בחוץ? האם הוא ימצא מאחורי השברים עולם חדש או שמא אין בו אלא תוהו?
יש המנסים לדחוק ולצמצם את עצמם על מנת לא לפגוע עוד בכיפה, ויש המנסים לאחות את השברים ולתקן את הסדקים בטלאי. לפעמים זה עוזר אך בדרך כלל רק מגביר את התסכול.
את כותבת שעקב תהליכים שונים את עוברת תהליך של בירור. אינני יודע מהם אותם תהליכים, אבל מסתבר שהם מהסוג שמהווה דשן מעולה לצמיחה והתפתחות.
את חושבת יותר, מבינה יותר, מתבוננת יותר ותפיסות העולם הקודמות נעשות צרות מלהכיל אותך. לפעמים אני חושב שנוח יותר היה לאדם להישאר קטן,
אבל זה לא תלוי בנו. דברים קורים ואנשים משתנים והשאלה איננה אם זה טוב או לא אלא רק מה עושים עם זה.
את מציבה היום סימני שאלה אחרי משפטים שבעבר עמדו שם נקודה או סימן קריאה.
אמונה, הלכה, מקומך מול בורא עולם, והתחבטויות נוספות קיימות אולי כבר היום, ואם לא, הן תופענה ככל הנראה בהמשך.
ואני מבקש לומר שני דברים בעניין. דבר ראשון הוא לא לפחד מהגישוש, מחוסר הוודאות ומהבלבול שהם חלק מתהליך טבעי ובריא של גדילה שכידוע מלווה בכאבים. כך ברא הקב"ה את האדם, שדווקא מתוך המצר הוא יוצא אחר כך אל המרחב.
הדבר השני הוא שעלייך לזכור שאינך הראשונה שעוברת תהליך כזה. גדולים וטובים, גדולי תורה, אנשים חכמים ונבונים, מדענים ואנשי חברה ורוח עברו תהליך דומה וגילו ממדים נוספים של עומק מאחורי תמונת העולם שקטנה למידותיהם.
זה אפשרי וזה מחויב המציאות.
קשה לי להתייחס לגופם של הדברים שהעלית. גם אני התחבטתי בהם וגם לי אין תשובה בהירה ונחרצת.
בנוסף, הדיון בנושאים כאלה דורש זהירות ולא תמיד מתאים לדיון פומבי.
ועדיין אשתף כמה מחשבות שמהוות מסגרת לאורח החיים שלי, ואת תשמעי ותשקלי לעצמך. אפשר שתמצאי בהם נחת, אך גם אם לא, אין זה פוטר אותך מלחפש וליישב את דעתך ואת רוחך.
למרות ששמירת הלכה היום דומה במידה מפתיעה לשמירת ההלכה של יהודי לפני חמש מאות או אלף שנה, עדיין מסתבר שהיא איננה זהה לחלוטין, קל וחומר לתקופות קדומות יותר.
אנו מכירים מעולם החי תופעות בהם אותו יצור משנה צורה כמה פעמים. זחל שהופך לגולם שהופך לפרפר. מי שמסתכל על הפרפר יתקשה להאמין שלפני זמן לא רב הוא היה זחל.
המטען הגנטי, הקוד שמכתיב את ההתפתחות, לא השתנה בזמן המעברים, אלא שבמטען הגנטי הזה טבועה מראש התוכנית של השינויים הללו.
הגן ב-DNA של היהדות שמאפשר את השינויים שאת מדברת עליהם הוא הסמכות שהתורה מעניקה לחכמי התורה לעצב במידה ידועה את דמותה של היהדות. בעבר הייתה הסנהדרין שפסיקתה ותקנותיה חייבו את כל ישראל.
היום אין לנו סנהדרין, אבל יש את חכמי התורה שבכל דור שמנווטים את ספינת היהדות באחריות ומוך יראת שמיים, והם אמונים על המגמות של מה לקרב ומה לרחק. "ועשית ככל אשר יורוך" (בהקשר ההלכתי והחברתי, לא הפוליטי) איננו רק עוד מצווה בין המצוות, אלא אבן היסוד של התורה כולה. ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים.
הנקודה השנייה קשורה להבנת דרכי הבורא. הרבה דרגות יש באמונה. היא מתחילה בתפיסה הילדותית של סבא טוב בשמיים שמרחף על ענן ורוד וממלא את כל רצונותינו,
הולך ומתפתח עד שמגיע לדרגות הגבוהות ביותר,
אך גם שם לא מבינים הכל. על משה רבנו, האדם שהגיע להכרת האלוקות הגבוהה ביותר,
אומרת הגמרא שהוא ראה את הקב"ה ב"אספקלריה המאירה", כלומר ראייה ברורה, ורש"י שם מסביר שמתוך הראייה הברורה של משה, דווקא הוא הבין טוב יותר מאשר שאר הנביאים כמה הוא לא יודע.
ראש הישיבה שלי היה רגיל לומר בחצי הלצה שהאויב הגדול ביותר שלו היא הגננת, מכיוון שהוא לא מצליח להוציא מראשם של הבחורים את הדמות הילדותית של בורא עולם שהיא שתלה בליבם.
ככל שאדם מתקדם וגדל הוא משכלל את תפיסת עולמו. "רוך ורחמים" הם אחד מפניו של הקב"ה אך יש גם צדדים אחרים שמתבטאים בעולם במופעים של סבל ושל טרגדיות.
למה? אינני יודע. כנראה גם שלעולם לא אדע, אבל זה לא מטריד אותי. אינני אמור להבין את דרכיו של הקב"ה.
הרבי מקוצק היה אומר שאין לו צורך באלוקים שהוא מסוגל להבין את כל דרכיו. הקב"ה גם איננו זקוק לנו שנעבוד אותו ונאדיר אותו. אנחנו זקוקים לכך.
האדם נברא לא שלם ומצופה ממנו להשתלם במהלך חייו. אחד המרכיבים של השתלמות כזו הוא הכרת האדם את מקומו מול אלוקיו, והמרכיב הזה, לצד המרכיב של שיח עם בורא עולם שהזכרת בדברייך, מהווה ציר מרכזי בתפילות שלנו.
שיתפתי מחשבות שמלוות אותי מאז שכיפת השמיים שלי נבקעה גם היא, מחשבות שהתפתחו, השתנו והתגבשו במהלך השנים, ושאני מצאתי בהם מנוח לנפשי.
אני מאחל לך שתמצאי את הדרך לבנות תפיסת עולם שתואמת לך. כדאי להיעזר גם בדמויות תורניות או בספרים מתאימים, ומציאתם של אלה היא צריכה להיות חלק מהתהליך שאת עוברת – תהליך של צמיחה ושל גדילה.
בברכה,
גרשון
דלג לתוכן
5 תגובות
תשובה יפה תודה ! ממליצה לך לשמוע את הרב אהרון לוי שידייק את שאלותייך בתשובות חכמות ומעניינות.
שאלה מעניינת וכן התשובה. אני התחברתי לדברי השואלת בשאלה השנייה רק יותר בכיוון של, הקב"ה רוצה בהכרח שנלך בדרך מסוימת אחרת אנחנו נענש ולפעמים בחומרה מה שבאמת קשה לקבל. ואיפה הרחמים וכו'
אני גם עובר את התהליך הזה.
שלום ארי,
הקב"ה אכן רוצה שנלך בדרך מסוימת, אבל הדרך הזו רחבה דיה כדי להכיל את מי שאני. זו איננה הליכה על חבל דק שכל סטייה קלה מסתיימת בריסוק איברים. זו נסיעה במסלול רחב, שכל אחד יכול למצוא בו את הדרך המתאימה לו ולמבנה הנפש והאישיות שלו ולחיות חיים נפלאים ומספקים, אך תוך שמירת על גבולות שאותם אין לעבור.
תשובה יפה מאד. ואהבתי את הכנות בקשר לכך שלא הכל אנחנו מבינים…
וואו גם אני מאד מאד מאד מתחברת לשאלה השניה. אצלי זה קרה בעקבות הטבח בדרום שבא גם ככה על רקע של הרבה קשיים בחיי האישיים בתקופה האחרונה.
אצלי, המחשבות שעוזרות לי להניח את דעתי הן – שפשוט אין לי ברירה.
פשוט כך, אם אני מנסה להבין את בורא העולם אז אני רק כועסת יותר.
פשוט אין לי בחירה, על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון…. אם לא אלך בדרכיו – אקבל עונש, אם כן אלך בדרכיו – אקבל שכר.
זהו.
בנקודת זמן זו של החיים, אי אפשר לומר עלי שאני עובדת את השם מתוך אהבה, אלא מתוך יראה בלבד ואינטרס אישי.