The Butterfly Button
עוברת ליד החיים ולא מצליחה להרגיש באמת

שאלה מקטגוריה:

אני בחורה בת כמעט 26, רווקה. השאלה שלי כללית, יכול להיות קשורה לזה שאני רווקה, למרות שזה לא בטוח.תגידו אתם:)
קצת רקע לפני הצגת השאלה: יש לי תואר ועבודה מעניינת מאוד, לרוב עם הרבה סיפוק.
אני מוקפת בחברה ב”ה ויש לי הזכות להמשיך וללמוד תוך כדי עוד דברים שאני אוהבת מאוד ואמורה להינות מהם.
למרות כל זאות, יש לי קושי מאוד משמעותי: קשה לי לחוות דברים שאני חיה. אני מרגישה שאני עוברת ליד החיים שלי ולא , לא חווה אותם עם כל הלב ועם כל הרגשות שאפשר לחוות אותם. אני מרגישה מנותקת מעצמי. אני לא חושבת שהסביבה שלי מרגישה את זה , שאני מנותקת כי אני מציגה די טוב, אבל בטוח שהיחסים שלי פחות טובים עם האנשים (לפחות בלב:)
זה משהו שהוא יחסית חדש לי (אולי שנה בערך), וזה ממש מפריע לי , כי מבחינתי מה שישאר לנצח זה מה שאני חווה. במיוחד בעבודת השם שאני מנותקת מעצמי לגמרי ועושה הרבה מאוד דברים כמו רובוט. קשה לי במיוחד בחגים ושבתות כי זה זמנים שאם לא מרגישים משהו מיוחד, הכל הופך לעיניינים טכניים ולזה אין הרבה משמעות. יש לציין שזה לא שאני לא חושבת, פשוט הרגש מנותק מהשכל ! 🙂
אני תולה את זה במספר דברים, אפרט אותם ונגיע לשאלה שלי:
1. אין לי אף אחד/ אחת שאני מחוברת אליו/ אליה ממש ויכולה לחלוק איתו/ איתה מה שאני מרגישה (אני לא רוצה להקשות על ההורים/ אחים אחיות שלי, במיוחד שכשאני מנסה לשתף אני מרגישה שלא מבינים וזה קשה לי, אז מעדיפה להמנע מזה כי זה כואב)
2. פגשתי קרוב ל25 /30 בחורים, לדעתי זה ממש משפיע כי בסופו של דבר אני רגישה בהוויה שלי, ואני מתנתקת מעמצי כדי שיהיה לי כוח להמשיך לפגוש עוד ועוד ולשתף (אפילו קצת קצת) מהחיים שלי (אני מאוד אוהבת פרטיות, אני צנועה באופי שלי:)
3. יש בחור אחד שפגשתי והרגשתי חיבור מיוחד מאוד איתו. אולם, היו הרבה דברים שונים – שקשורים במיוחד למשפחות שלנו- והייתי יותר צעירה, רק בת 23. פחדתי. וחתכתי. לפני שנה החלטתי שיש לי את האומץ לקחת אחריות על ההבדלים האלה, אבל הבחור הזה התחתן במשך התקופה הזו. אני מרגישה מאוד שהדבר הזה במיוחד קשור מאוד לתחושות שלי היום..
4. אני רואה סרטים/ סדרות, מקשיבה למוזיקה לועזית. בטוחה שזה משפיע על תפיסת חיים ואני גם חושבת שזה מעין בריחה מהמציאות לעיתים.

וכאן מגיעה השאלה שלי סוף סוף (סליחה על האורך, זה פשוט כי לדעתי חשוב רקע כדי לענות באופן רלוונטי:)
אני לא רוצה להמשיך לחיות בצורה הזו. אני בטוחה שיש אפשרות ‘לשרוד’ את החיים בצורה הזו ושיש הרבה אנשים שחיים ככה, יותר מנותקים, פחות חווים דברים. אני יודעת שזה עניין של התבוננות ומחשבה, אני ממש מנסה ולא מצליחה. מרגיש לי שמשהו חסר.
מצד שני, כמו שאמרתי לא מלציחה לצאת מהמקום האדיש הזה.
בתור אנשי מקצוע/ ידע רחב, מה אתם ממליצים לי לעשות?
תודה רבה לכם! תזכו למצוות

תשובה:

שלום בחורה יקרה ומודעת.

אני קוראת אותך ומתרגשת. איזו רמת מודעות גבוהה, כמה כנות ואמת, והכי מרגש אותי, כמה רצון לחיות יש בך.

יקרה, את מתארת תחושה של ניתוק מהחיים, חשה את עצמך עוברת לידם, ולא חיה אותם במלואם, מתפקדת טוב חיצונית, אבל מרוחקת בפנים, זה חדש לך, וזה כואב לך, ואת כל כך רוצה לחוות, להיות מלאה, לחיות.

אני רוצה בראש ובראשונה לומר לך: עצם זה שהניתוק כואב לך, מוכיח כמה פוטנציאל לחיבור יש בך. ובכלל, מכך שציינת שהמצב הזה חדש לך, אני לחלוטין נוטה לחשוב שזהו מצב זמני וחולף בע”ה.

יקירה, לאורך כל המכתב שלך, את מיטיבה לפרט את הסיבות שלדעתך גורמות לניתוק הזה. אם זה חוסר בקשר קרוב, שחיקה משידוכים, אכזבה שחווית במסע הזה, ועוד.

המקרים הללו והניתוק שתיארת, מובילים אותי לחשוב שייתכן מאד ומדובר פה במנגנון של הנפש, שבא בעצם לשמור עלייך. נכון, בשפה המקצועית אנחנו קוראים לזה: “מנגנון הגנה”.

לעיתים, בעקבות אירועי חיים שעברנו, התמודדות מתמשכת, טראומות או מערכות יחסים שהיו לנו לא נכונות, הנפש שלנו מרגישה צורך להגן על עצמה מפני “חומרים” נוספים מהסוג הזה, וכך נכנסת למצב של ניתוק.

כאשר שום דבר לא נוגע, אין סכנה שכאב או רגש עצמתי אחר, יציפו אותנו באופן שלא נצליח להתמודד מולו.

מנגנוני הגנה, הם ברובם הישרדותיים, שומרים עלינו בתפקוד, מונעים קריסה אפשרית או דמיונית. אבל יש להם מחיר. ואת המחיר של מנגנון ההגנה שלך את חשה היטב.

לפעמים, מנגנון הגנה שהנפש שלנו אימצה מסיבה מוצדקת, נעשה מיותר או לא יעיל, אבל לנו, קשה להפרד ממנו עצמאית.

אז מה עושים?

כדי לחזור לחיות, לחוות ולהרגיש, אין מנוס (כנראה) מלהסכים לגעת גם בכאב, גם בשורש של מה שהוביל לניתוק הזה. מגע עדין, נכון, מותאם, כזה שיקלף שכבה אחר שכבה בע”ה, עד שהנפש תרגיש חזקה מספיק כדי להתמודד עם מה שהיא פוגשת.

קילוף כזה, כדאי לו שיתרחש במסגרת מתאימה, מקצועית ומדוייקת, או במילים אחרות, במסגרת של טיפול. ממליצה לך מכל הלב, לפרגן לעצמך הליך כזה. הוא לא חייב להיות ארוך, אבל כדאי וחשוב שייעשה אצל מטפלת מוסמכת ומקצועית.

ובינתיים, ועד ש… אפשר גם לעשות פעולות חיצוניות שיימשכו ויפתחו את הלב. חיים הם תנועה, הימנעות היא ניתוק.

בסיטואציות שתיארת פגשתי הימנעויות מכל מיני סוגים. הימנעות מלשתף באמת כדי לא להכביד על אנשים, הימנעות מלהפתח בפגישות כדי לשמור על הכח שלך. נכון, ההימנעות הזו היא חלק ממנגנון ההגנה של הנפש, אבל למרבה האבסורד היא פועלת הפוך על הפוך. משאירה אותך במקום קפוא יותר, מנותק יותר, חי פחות. ולכן, קחי לך מטרה כזו שנרתעת ממנה, אבל לא יותר מדי. כזו שחשבת שאין לך אומץ עבורה, אבל לא כזו שתרגישי שהאיום שלה גדול מדי. תנשמי עמוק, ותנועי איתה קדימה. (למשל: לשתף מישהו קרוב במשהו שחשוב לך) מאמינה ובטוחה שתופתעי מהתוצאה. תרגול עקבי של התגברות על ההמנעויות הללו, יכול לשחרר ולפתוח בע”ה.

ועוד דבר אחרון, אם אמרנו שחיים זו תנועה, אז כך גם במובן הכי בסיסי, גוף נע, הוא גוף חי, גוף חי הוא גוף שמאפשר בע”ה חוויית חיבור עמוקה יותר לכן החלקים שבך.

אז תבחרי לך תנועה שאת אוהבת, ריקוד, ספורט, שחיה, טיול בטבע, ותנועי, ותרקדי. ותתחברי. ותשיבי לעצמך חיים.

מוסיפה לך פה מילים של שיר שחשבתי עליו כשקראתי את המילים שלך:

תרקדי את זה תרקדי את זה

אם את לא מצליחה לנשום

המילים יהפכו למים

והמים אל התהום

כמה זמן תוכלי עוד

להחזיק את ארשת הכל טוב

אי אפשר לגעת או לגשת

אי אפשר גם לעזוב

תרקדי את זה תרקדי את זה

אם את לא מצליחה לנשום

המילים יהפכו למים

והמים אל התהום

כמה עוד אפשר להחזיק את הדלת

בלי שמישהו נכנס בכלל

כמה עוד אוכל להסביר לעצמי

שזה אמור להיות קל

זה אמור להיות קל

רוצה לקנות את זה אבל

תרקדי את זה תרקדי את זה

אם את לא מצליחה לנשום

המילים יהפכו למים

והמים אל התהום.

(דאנה איבגי ודניאלה ספקטור)

איתך, בריקוד אל חייך

אפרת

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

בזיונות !!!!!!!
תודה מראש,אז ככה…בקצרה: נפשי העדינה מרוסקת לחלוטין,אני שבר כלי ממש,מכיוון ש-ללא גוזמה…”פגעו” בי אנשים,ועדיין,במשך כל חיי (43),וגם פוגעים לחינם כביכול…ואני בסה”כ בנאדם…ואני יודע ומאמין,שהכל משמיים,בצדק,ולטובה,ולכאורה להפגע זו בעצם גאווה סרוחה מצידי,ואני מסכים! כי אין רע יורד מן השמיים כידוע…ועלינו לקבל באהבה,ואני מוחל לכולם,והלוואי שגם ימחלו לי!! ואני גם מודע למעלת...
כיבוד הורים של אמא נרקסיסטית הוא אפשרי?
לי ולאמי מעולם לא היו יחסים טובים. היא מה שמגדירים היום, הייתה הורה נרקסיסטית. כל חיי למדתי לרצות אותה וכשלא עשיתי זאת חשתי אשמה ומצפון עצומים, גם אם הדברים לא קשורים בה בכלל. לפני כעשר שנים היא פיתחה הפרעה פרנואידית ובה היא חושבת שאבא שלי ואח שלי פוגעים בה (מעולם...
תמיד פחדתי להשתגע... יש לי סיכוי?
קצת אספר על עצמי בקצרה כרקע לתהיות והשאלות המורכבות שיש לי אני בת 21 למדתי בבית ספר חרדי חסידי שהיה יותר חזק מהבית שלי. מגיל 14 זוכרת את עצמי עם חרדות ופחדים בעיקר מלהתעלף( משהו שחלף לי עם הזמן והתגברתי עליו למרות שהייתי באותה תקופה פוחדת ממנו ברמה לא מוסברת)...
אחרי לידה ראשונה
ילדתי לפני 4 חודשים. מאז הלידה מרגישה ירידה רוחנית. קשה לי להתפלל קשה לי עם הכיסוי ראש בבית וצניעות בבית תפילות ןברכות.. מרגישה שזה בגלל הקושי להתנהל עם תינוק. אני כאילו קצת כועסת על ה’ על האתגר למרות שיש לי הרבה על מה להודות. זה שונה מהחיים של לפני הלידה....
אמונה, חוסר ביטחון וסוף העולם
אני אישה בשנות הארבעים נשואה ואמא. תמיד הייתי דתיה וב- 3 שנים האחרונות התחזקתי יותר יחד עם בעלי. לפני כשנתיים הייתי צריכה לעבור ניתוח גדול, ובעלי לקח על עצמו כיפה. ואני בהחלטה פזיזה של הרגע, לקחתי על עצמי כיסוי ראש! זה משהו שבחיים לא חשבתי שאקפיד כי המראה החיצוני והטיפוח...
דברתי רע על חבר ומרגיש רע עם זה
רוצה לשתף במשהו שקרה לי שלשום ולשאול על זה. התקשר אלי איזה קרוב משפחה לשאול ולברר אצלי על אחד הבחורים בשיעור שלי לצורך שידוכים. אני אישית לא סובל את הבחור הזה, היה לי איתו דברים ממש קשים ניסיתי להתחמק מלתת תשובה ולענות כמו פוליטיקאי ״מסביב״ אבל אז פשוט התפוצצתי וליכלכתי...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן