שלום לך

ברשותך ארצה להתחיל מהסוף. להבנתי, אתה שוגה במבט על עצמך ועל ספקותיך. אתה קורא לספיקות שלך פריקת עול, אך הכאב שלך והרצון הכה כן באמונה תמימה מוכיחים כאלף עדים שאין מדובר בפריקת עול, אלא בתהייה ובלבול שאופיינית מאוד לצעירים בגילך, בפרט אם אתה חי במקום פתוח ונחשף לדעות רבות וסביר להניח שאתה נפגש עם צעירים מעולמות שונים מאוד משלך שזה משפיע מאוד גם באופן לא מודע.

אני מזדהה מאוד עם הכאב שאתה מתאר, כאבך הוא כאב של אובדן התמימות שקיימת לא רק באמונה, אלא גם בתחומי חיים אחרים, בתהליך ההתבגרות שלנו אנחנו מאבדים הרבה מאמונותינו הפשוטות, ומגלים את החיים כמות שהם ולא כפי הדימוי שגדלנו איתו בבועה של אבא ואמא, במרחב המגונן של המשפחה והחברה.

אך כמו תמיד, כמו שבכל נושא הגילוי של ההתבגרות נושא בתוכו את האפשרות לבנות את עצמנו, גם האובדן הזה יכול להיות הזדמנות לצמיחה מחודשת, והפעם של אמונה בוגרת ויציבה, אמונה שהנך בונה מבפנים כחלק מאישיותך הבוגרת, בשונה מהאמונה שהיתה לך עד עכשיו שהיתה משהו שקיבלת מבחוץ, מההורים, מהמשפחה, מבית הכנסת ומהמסורת שגדלת עליה.

ועוד נקודה שממש קריטית כאן: עצם האיכפתיות שלך על האמונה שלך מעידה שהאמונה נטועה עמוק בנפשך, יש כאלו שאינם מחוברים כל כך לאמונה גם בילדותם וכשהם מתבגרים, פותחים עיניים ונעשים ספקנים קשה להם מאוד לחזור לאמונה גם כשהם רוצים, ולפעמים הם גם לא מעוניינים בכך. אך מי שמכיר את חווית האמונה מתוכו, ויש לו רצון לתת לאמונה צידוק ולבסס אותה מתוכו, הסיכוי להצלחה גבוה מאוד.

ועכשיו, עוד לפני שאגש לשאלות עצמן, חשוב לי להעלות את הנושא שאתה מתאר כאן כהתנגשות בין שכל לרגש, כי להבנתי הוא הבסיס לכל מה שמתרחש אצלך, אנסה בזהירות להגדיר את זה קצת אחרת, לא כהתנגשות בין השכל שלך לרגש שלך, אלא בין הנפש שלך שבבסיסה היא מאמינה, נטועה בעולם של אמונה, והנטיעה הזו, תרשה לי להניח, היא חזקה מאוד. לבין דילמות ורעיונות-גם כאלו שהם בעלי תוכן אמוני חיובי, אך הם פונים אל השכל, לחשיבה מופשטת אודות אלוקים, הבריאה ומה שבתווך, ואלו יוצרים בך כל הזמן בלבול כאיזה כוח כופה, הרצון שלך הוא לאמונה, אבל יש לך מחשבות, שאעז לטעון שהם לא לגמרי שלך, אתה לומד ממורים מסויימים, ממרצים, מספרים, על אמונה שכלית, סוג של אמונה שלא בדיוק משכנעת אותך, כי הכל נראה שם לא בדיוק יציב, כל התיאוריות נראות כמו מגדל קלפים, ואז המחשבות שלך שולפות את האס.. והמגדל כולו קורס, הספק אצלך נשמע אפילו כמעין מחשבה טורדנית, הנפש רוצה להאמין, והקולות האלו מנסים כמו להכעיס להפיל את הענף עליו היא יושבת, והם מצליחים לערער בך את האמונה יחד עם מנה הגונה של היציבות הנפשית, כך שבתוכך אתה מנהל מעין קרב מאסף, השאלות צצות כל הזמן כפטריות אחרי הגשם ואתה מנסה לדחות את השטף, אבל הוא לא עוצר, הכלים השכליים שאתה משתמש בהם בכדי להגן על השטף פשוט לא מספיק חזקים אצלך, לא בגלל חוסר חכמה, אלא בגלל שהאמונה מהסוג הזה לא מרגישה לך יציבה, תמיד תבוא השאלה החדשה שתפרוך הכל, במצב עניינים כזה אין סיכוי שתנצח. . אני אומר את זה בזהירות, כי בשאלה עם מספר מילים די מוגבל קשה באמת לדעת, אני לא מכיר אותך אפילו באופן שטחי, אבל ביטאת את הכאב בצורה חדה ויפה, כך שגם אני מעז להעלות השערה מעין זו.

אם אני מדייק, אזי התרופה למצבך אינה תשובה נוספת וחזקה יותר על שאלה כלשהי, אלא היכולת שלך למצוא עוגנים אחרים לאמונה שלך, עוגנים שאינם השנינות והברק שבתשובות חריפות במיוחד, (שכשלעצמן יש בהן ברכה) אלא השכנוע הפנימי שלך בכך שאתה נמצא על קרקע יציבה. אולי במקום העיסוק בשאלות פילוסופיות על ראשית הקיום ואלו-הים טוב או רע, כדאי שתשאל את עצמך האם המסורת היהודית שאתה יושב עליה היא מסורת מבוססת? אולי תמצא אותה מבוססת מספיק עד ששום שאלה פילוסופית תאורטית לא תוכל לזעזע אותה? אמרת שאתה מחפש ספרים שמצד אחד עונים לך ומצד שני לא מערערים אותך עם שאלות חדשות, אז אולי תנסה לשבת ולקרוא את ספר הכוזרי (עדיף בתרגום אבן שמואל או קאפח) בכדי לחזק בתוכך את האמון בתורה, במורשת ישראל, במעמד הר סיני, אמון שלא מבוסס רק על הוכחות שכליות אלא על התוך הפנימי של היהדות, על דרך החיים שהיא מציעה, יחד עם השוואתה לשיטות ולדתות אחרות. (אולי אתגר מסויים להפרעת הקשב.. אבל הספר כתוב בצורה קולחת ומעניינת, עם כל עומקו)

יש ליהדות תשובות, ואלו מעמיקות מאוד, למשל, בשאלת הטוב והרע ויחס האל לכל זה, ההוגה השיטתי שעסק בזה ביהדות הוא הרמח”ל, אפשר לתמצת את תשובותיו לכמה משפטים, אך אם תהיה מסוגל ללמוד את ספרו “דעת תבונות” או אפילו חלק ממנו, תקבל תועלת גדולה פי אלף. היכולת שלי לשכנע אותך במסגרת כזו בשאלות כה יסודיות וכה משמעותיות הוא קטן, הרבה יותר תועלת תקבל מהניסיון האישי שלך לטפח הקשבה עצמית, יכולת לבחון את התורה ואת הקב”ה המתגלה בה בצורה כנה ובלתי אמצעית, ולשאול את עצמך מתוך היכרות האם זה משכנע אותך, ולא להסתפק בלקט של תשובות חריפות ומפולפלות ככל שיהיו, אך אינם שלך. התשובות האלו (חוששני) יהיו עבורך כמו מים מלוחים שמצמיאים יותר, כי אם אתה רק השואל, ואחרים עונים לך את התשובות שלהם, תמצא תמיד את השאלה הבאה בתור. אני גם חושב שכדאי שפשוט תפתח את התנ”ך ותתחיל לקרוא כאילו מעולם לא קראת את הספר הזה, קרא אותו כספר שמנסה להעביר לך אישית מסר, תראה אם זה מדבר אליך. אם תעשה זאת בכנות יש לכך עוצמה בלתי רגילה. אני אישית עשיתי זאת, ואני מאמין כיום אמונה חזקה עשרות מונים מאילו לא הייתי עושה זאת, אמונה כזו גם מעמיקה והולכת עם השנים, מכיון שהיא פנימית, היא לא רעיון או סכמה, היא אינה ניסוח מבריק כלשהו, מפתח רב מג לקושיות כולן, היא פשוט החיים.

אני נזכר שקראתי בזמנו את ספרו של אורי זוהר “ובחרת בחיים” המתאר את תהליך ההתקרבות שלו ליהדות, הכתיבה שלו מקסימה, אך בעיקר התהליך שתאר והעוצמה של ההתנסות שלו דיברה אלי מאוד. הוא מתאר שם תהליך דומה מאוד, של קריאה עירומה בתורה שהביאה אותו לתחושה עזה מאוד של וודאות שמדובר כאן באמת. אז קיבלת המלצת קריאה נוספת..

גם אחרי כל ההקדמה הזו, אינני מרגיש פטור מלהתייחס לשאלותיך הספציפיות:

שאלתך הראשונה היא על מה שאתה קורא “חיים ללא מטרה”. השאלה הזו שלך היא דווקא שאלה מאוד “דתית” כי להבנתי אין בחוץ תשובות טובות יותר, וזאת בלשון המעטה.. אם יש מי שמציע מטרה רצינית ועקבית לחיים זו היהדות. אך אתה מניח שהתשובה האולטימטיבית של היהדות היא “עולם הבא” ואז אתה שואל למקור של העניין הזה, ומוצא שאין לו מקור של ממש בתורה. אך קריאה משמעותית בתנ”ך תבהיר לך כי התשובה אינה “עולם הבא”, המושג הזה הוא רק ניסוח של חז”ל לרעיון התנכ”י של חיי נצח, ושאולי יהיה נוח לך לשוב אל הניסוח התנכ”י שלו, וזה בסדר גמור. חז”ל במסכת סנהדרין שמים את מי שאינו מאמין בכך שתחיית המתים מן התורה בקטגורית אלו שאין להם חלק לעולם הבא, כלומר חז”ל ראו צורך להדגיש שזהו יסוד אמוני הכרחי הנטוע עמוקות בתורה, להבנתי הם כיוונו לנקודה הזו, לאינטואיציה העמוקה שהתנ”ך מלא ממנה, שהחיים הם כה מלאים במשמעות נצחית כאשר הם קשורים בקב”ה, כאשר הם קשובים לקול האלוהי בעולם ובכך הם מתחברים במקור החיים הנצחי עד שקיומם חורג מעצם הקיום הגשמי של אישיות ספציפית בתוך גוף “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה'” ושהאמון שלנו בה’ ובאהבתו אלינו הוא כה עמוק, עד שאנו יודעים כי לא יאבד את הקיום הנוכחי שלנו, וכי יקים אותו מחדש להתחיות. הביטויים האלו הם בסך הכל ביטויים הבאים מתוך התודעה האנושית, וככאלו הם אינם מוחלטים, איננו יודעים בדיוק מה יהיה בעתיד, אף אחד לא יכול לצייר ציור אמיתי וודאי של העתיד המובטח, חז”ל בעצמם היו מודעים לכך היטב, הם מביאים על כך את הפסוק “עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו” אך אנו יודעים דבר אחד, הציור המוחלט של משמעות החיים שהתורה מביאה אותנו אליה, הוודאות המוחלטת במשמעותם של חיינו ובערכם לפני האל שהאבות לימדונו בדרך חייהם, ושהתורה מכוונת אותנו אליה, מביא אותנו לוודאות כי הכרח הוא שיהיה לכך המשך, הדרכים שחז”ל מתרגמים לנו אמיתות אלו הן בגדר פרשנות לנקודה היסודית הזו. ככל שהוודאות בנוכחות האלוקית ובמשמעות חיינו גוברת, האפשרות שהמציאות תיעלם לבלי שוב היא בלתי אפשרית, ואת זאת התנ”ך מבטא בדרכים שונות פעמים רבות, די לנו בזאת שהמילה “נצח” היא מילה תנכית. אולי אין בדברים האלו תשובה שכלית מוחצת, אך העניין כאן הוא ההתנסות, עלינו להתנסות בדרך החיים של האמונה ולראות איך מתוכה צצה לנו הוודאות בחיי אמת, בכך שאם הקב”ה אמת אז יש בחיינו גם כן יסוד הכרחי של אמת שאינו יכול להתכלות . האמת היא שדווקא העניין הזה של הישארות הנפש, הוא כה חזק בתודעה האנושית, עד שגם כופר גדול כפרידריך ניטשה הגה רעיון בשם “החזרה הנצחית” שאינה מבטאת את האופן המדוייק בו חיי נצח מובנים ביהדות, אך בכל זאת היתה לו אינטואיציה פנימית עמוקה שהחיים אינם הולכים לאיבוד ואינם יכולים ללכת לאיבוד.

אם שמת לב, העברנו את המוקד מהמושג “עולם הבא” לרעיון מהותי בהרבה שמדבר על משמעות החיים כאשר אנו מוכנים להקשיב לקול האלוהי בעולם, המורה ומצביע לנו על משמעות חיינו שלנו. משמעות זו אינה רק שכר, היא גם משימה שאנו נוטלים על עצמנו, היא הבנה עמוקה של חיינו כדיאלוג מתמיד עם הקב”ה. שממנו משתמע הרעיון של הנצחיות. משימה זו אינה נקנית על רגל אחת, היא בעצם המשמעות של חיינו כעמידה למול ה’. זו אינה רק אמונה תמימה, זו אמונה עמוקה מאוד שאדם מסוגל למסור את כל כולו בשבילה. האם אמונתו של אברהם היא תמימה? האם זו אמונה נחמדה כזו של תן וקח? האם ניתן להכניס אותה בגבולות אינטרס כלשהו? הרי היה מוכן למסור על האמונה שלו גם את עתידו בכל מובן שהוא. אברהם אבינו לא עבד את האל בכדי לקבל את פרס העולם הבא, הוא ידע שברגע בו יהרוג את יצחק לא יישאר כלום ממפעלו, גם לא מבחינה רוחנית, ובכל זאת נענה, כאשר אנו מבינים מהי אמונה אמיתית, אזי אנו מבינים שדווקא בויתור של אברהם על הכל היה מונח הנצח, הנצח של אברהם הוא אמירתו “הנני”, הנצח הוא עצם האהבה. במידת מה, המטרה נמצאת בעצם הדרך, דרך החיים שהתורה מציעה, שאותה אני מציע לך לנסות להבין יותר לעומק מאשר האמונה התמימה אותה איבדת, שגם היא אמיתית ומרשימה מאוד, אך יש עמוק מזה שכנראה אתה מוזמן להכיר.

לגבי שאלתך השנייה מי אמר שהאלוהים הוא טוב. והאם עצם רצונו בעולם לא מצמצם את הרצון הזה? אז התשובה הפשוטה ביותר היא שהרעיון העמוק של אחדות ה’ אומרת שתי הנחות עיקריות: א. שהקב”ה אינו חסר כלום משום שהוא אחד ולכן הוא גם לא פועל מתוך אינטרס, אינטרס תמיד מבוסס על חסר כלשהו. ולכן בהכרח שמטרתו טובה, ופעולתו אינה מכוונת לטובת עצמו אלא עבורנו. ב. שהקב”ה נמצא מעבר לעולם, ושהוא בלתי מושג בשל כך, אך ניתן ליצור איתו קשר משום שהוא רוצה בקיומנו, זו עובדה שאנו יודעים מעצם עובדת הקיום וגם משום שהתגלה אלינו והביע את רצונו.

האם הרצון שלו בעולם מעיד על חיסרון? ממש לא, גם בחיינו יש רצונות שאינם מבוססים על חיסרון אלא על מלאות, יש בתוכינו רצון אותנטי לתת ולהוסיף חיים בעולם, גם בלי שאנו מרויחים מכך משהו כמו כבוד או כסף, אנו פשוט רוצים להעניק ברגע שאנו חשים מלאים מספיק ושקיומנו לא מאויים, אז למה לייחס לרצון ה’ חיסרון? זו הסתכלות מאוד פסימית וצרה על חיינו, גם על החיים האנושיים החסרים והדלים, גם לנו יש רצון הענקה אמיתי שהוא גם מקור ראשי לתחושת משמעות.

אקוה שאי מה מתוך מה שכתבתי כאן יתן לך פתח לביסוס האמונה שלך, אני חש שהדברים נכתבו בהשגחה מיוחדת, אולי משום שגם שאלתך נכתבה ונחצבה מתוך ליבך

מאחל לך הצלחה בדרכך בחיים והצלחה בביסוס האמונה שלך

אריה מ.