שלום שואל יקר

הדבקות שלך בהשגת האמת מצד אחד ובניסיון לעזור לעצמך מצד שני, מעוררת רושם רב. אתה לא מוותר על הדאגה החשובה לחוויית חיים פורייה ובריאה שלך, אבל אתה גם לא מסכים לוותר על חתירה לאמת האמיתית, על הניסיון להגיע לתשובה לחידת הבריאה. הניסיון להחזיק את הדואליות הזו אינו תמיד פשוט, הרבה כבוד והערכה מגיעים לך על כך.

קראתי את שאלתך פעם, פעמיים ושלוש, כדי להבין מהי בדיוק הנקודה שמטרידה אותך. אני מוצא במכתבך שלוש התלבטויות שונות, אפרט אותן, ואז אנסה בעזרת השם להציע כיוון לכל אחד מהשלוש.

1. ראשית, אתה מתלבט האם המחשבות שלך נובעות מאזורים רגשיים-טורדניים או משאלות קוגניטיביות-אמוניות פשוטות ואמיתיות. נוכחת לראות שהשאלות ממשיכות להטריד אותך גם כאשר המצב הרגשי משתפר עם טיפול תרופתי.

2. שנית, אתה מתלבט בשאלה הקוגניטיבית-אמונית: האם יש בורא לעולם? האם הוא אכן משגיח עלינו? זה מטריד ומסעיר אותך.

3. שלישית: אתה תוהה על עצם השאלה האמונית, במין מטא-קוגניציה כזו אתה מהרהר: האם בכלל משתלם לי לדעת אם יש בורא לעולם או לא? האם אני רוצה לעסוק בשאלה הזו מזווית קוגניטיבית? הרי ככל שאני מתלבט ומהרהר, אני רק מתרחק מהאמונה הפשוטה והמתוקה שהייתה לי תמיד! אולי עדיף לחזור לשם וזהו? אבל האם בכלל אני מסוגל לשוב לשם? אולי ברגע שנכנסתי לשאלה הקוגניטיבית לא אוכל לחזור לעולם לאמונה הפשוטה והתמימה?

מקווה שאתה מסכים איתי לחלוקה הזו, להלן אתייחס לכל אחת מן השאלות לפי הסדר, ובתוך הדברים אתייחס לעוד נקודות שפזורות בין השאלות.

לגבי השאלה הראשונה:

אנסה לתת לך איזשהו כיוון פשוט שיעזור לך להבחין האם השאלות אמיתיות או טורדניות. האופי של מחשבות טורדניות הוא כזה: אנחנו חושבים עליהן, מוצאים להן תשובה מספקת שמניחה את דעתנו, עושים בראש שלנו 'סְגוֹר', אבל למחרת (או אחרי שבוע או אחרי שתי דקות) הן שבות ומטרידות אותנו כאילו לא סגרנו אותן קודם. מחשבה כזו שהרגשנו שקיבלנו עליה תשובה מספקת וטובה והיא שוב ושוב מטרידה אותנו, כנראה היא מאזור המחשבות הטורדניות. למחשבות כאלו אין טעם לנסות למצוא תשובה הגיונית. למעשה תשובה כזו היא סוג של כפייתיות שבאופן מלאכותי מתיימרת להרגיע את הטורדנות. היא מועילה לזמן קצר אבל מזיקה לטווח ארוך. אין גם טעם לריב עם המחשבות האלו או לנסות לסלק אותן. יש לעבוד עליהן בטיפול תרופתי או בטיפול בשיחות, כמו שכבר התחלת לעשות. אם הטיפול אינו מספיק, אפשר לנסות לשפר ולייעל אותו.

עד כאן אם המחשבות אכן בעלות אופי טורדני. אבל אם המחשבות חוזרות להטריד שוב ושוב פשוט כי לא מצאת להן תשובה ורק ניסית להגיד להן ללכת, זה בהחלט הגיוני וסביר. מחשבות לא אוהבות שאומרים להן ללכת בלי סיבה מספיקה. אם יש לך התלבטות אמונית אמיתית ואמרת לעצמך 'יאללה אין לי כוח לחשוב על זה, די כבר', הגיוני שמחר כשיהיה לך שוב קצת כוח, תחשוב על כך שוב.

הבעיה, שגם במחשבות טורדניות, כאשר המחשבה חוזרת ומתדפקת על דלתי מוחך, יש לה תירוצים רבים. פתאום אנחנו מתחילים לחשוב: אולי התשובה של אתמול לא סגרה את כל הפינות, אולי ההוא שדיברתי איתו לא הבין עד הסוף את מה ששאלתי, אולי זה סתם היה תירוץ ולא תשובה טובה. לכן זמן הבדיקה האם התשובה מספקת או לא אינו יכול להיות כאשר המחשבה חוזרת, הוא צריך להיות כאשר אתה מוצא את התשובה. אם תקופה מסוימת אתה בוחן ובודק שאלה, מוצא לה תשובה שמניחה את דעתך אז, ולמחרת המחשבה חוזרת ותוקפת בתירוצים שונים ומשונים, כנראה שהמחשבה הזו טורדנית. עוד מילה אחת בעניין הזה: תשובה שמניחה את דעתך לא חייבת להיות תשובה לוגית-קוגניטיבית, היא יכולה להיות כל תשובה שמניחה את דעתך, מכל כיוון אפשרי. על הנושא הזה אפרט בהמשך בתשובה לשאלה השלישית.

לגבי השאלה השנייה:

השאלה האם יש בורא לעולם באמת חשובה מאוד לבירור. אני לא רואה סיבה לחמוק ממנה (מלבד החלקים שנידונים כאן בשאלותיך הראשונה והשלישית, בהם אני עוסק בנפרד). זו שאלה שדנים בה כבר אלפי שנים, טובי המוחות מתווכחים עליה ומתעמתים עליה, והיא ראויה מאין כמותה להשקעה ולבירור. חשוב לי לציין שלדעתי אין קשר בכלל בין הטענות שהאדם נוצר מהקוף ושהעולם קיים מיליארדי שנים ובין השאלה האם יש אלוקים. אלוקים יכול בהחלט לברוא את האדם גם מהקוף, גם לעשות אבולוציה וגם לברוא עולם במהלך מיליארדי שנים. למעשה הטענות הללו גם לא ממש סותרות את הנאמר בתורה, כתבו על כך רבנים והוגים שונים.

אם אתה רוצה לקרוא על הנושאים הללו ממבט אמוני ברמה טובה, ממליץ על האתר 'רציו', שם תמצא מאמרים רבים בנושא. תוכל לעשות שם גם חיפוש מאמרים בנושאים מסוימים לפי מילות מפתח, למשל 'אבולוציה ואמונה'.

לגבי השאלה השלישית:

האמת שאני חושב שזוהי השאלה הקשה והמורכבת ביותר. ברשותך, אני רוצה לחלק אותה לשני חלקים:

1. האם אני רוצה באמת להיכנס לנבכי השאלה האמונית-קוגניטיבית או שאני מעדיף להישאר באמונה הפשוטה והתמימה.

2. האם אחרי שנכנסתי לנבכי השאלה האמונית-קוגניטיבית אני יכול לחזור לאמונה הפשוטה והתמימה שאהבתי.

על החלק הראשון אני רוצה לטעון שיש בהחלט מקום לכאן ולכאן.

אני מניח שתתמה: איך אתה כותב דבר כזה אם בתשובה לשאלה השנייה כתבת שזהו נושא חשוב מאוד שראוי לבירור רציני?!

ובכן, מניסיון אלפי השנים האחרונות, התשובה לשאלת האמונה לא תלויה בהכרח רק בבירור לוגי. הבירור הלוגי הוא אבן דרך חשובה ומשמעותית, עסקו בו רבים וטובים מזוויות רבות ושונות, אבל גם אחרי כל המלחמה הלוגית על שאלת מציאות האלוקים, אנחנו רואים שאנשים רבים בעולם סבורים כך ואנשים רבים להפך. מדוע העולם לא הצליח להגיע לתשובה חד משמעית בנושא? יש שני כיוונים לתשובה על כך: יש אומרים שצד אחד צודק והצד השני מונע מאינטרסים (המאמינים צודקים והאתאיסטים רוצים עולם מופקר / האתאיסטים צודקים והמאמינים רוצים מישהו להישען עליו). אבל יש שחושבים שהסיפור כאן אינו רק לוגי. שבכלים לוגיים לא בהכרח שיהיה אפשרי להגיע לתשובה מוחלטת וחד משמעית. ובהנחה שזה כך, יש כאן בהחלט מקום לכלים אינטואיטיביים, ואפילו לכלים רגשיים. כלומר, יש אדם שאומר: 'אני מתחבר לאמונה באלוקים, ליבי אומר לי שהיא נכונה, אני מרגיש איתה בטוח , נעים ונכון', האדם הזה, ככל שאין כלים לוגיים להגיע לתשובה מוחלטת בשאלת האמונה, עושה בעיניי צעד נבון וגם נכון. זהו הכלי הטוב ביותר שיש לו.

ועוד נקודה חשובה: באופן כללי בעולם שלנו שום דבר לא באמת בטוח. אנשים שמאמינים בגישה הפילוסופית שנקראת סוליפסיזם סבורים שכל העולם דמיון ואני רק חולם. בכלל בעולם הזה אנחנו נמצאים באיזושהי חידה כמוסה ונפלאה (כלשונו של ה'חזון איש'), בחידה כבירה ומטורפת. בתוך החידה הזו אנחנו נאלצים לנווט את דרכנו ולמצוא את התשובה שלו. כל אחד עושה זאת בדרך שהכי מתיישבת בעיניי רוחו, מוחו וליבו. אנחנו לא 'צריכים' להגיע למסקנה כלשהי, כי אי אפשר לחייב אף אדם להגיע למסקנות. אלוקים לא ייתן לך עונש אם תנסה לברר ותגיע למסקנה שלך, כי אלוקים בוודאי לא עושה רע למישהו שמשתדל ללכת בכיוון נכון בכלים שיש לו. אנחנו עושים את המיטב שלנו ועם זה הולכים. זהו העולם שנולדנו אליו, זהו העולם שהאלוקים שם אותנו בו. הוא בחר לברוא אותנו בעולם שכזה.

לגבי החלק השני של שאלתך השלישית (האם אחרי שנכנסת לנבכי השאלה האמונית-קוגניטיבית אתה יכול בכלל לחזור לאמונה הפשוטה והתמימה שאהבת):

אני חייב להודות שאין לי תשובה מוחלטת לשאלה הזו. חושבני שזה תלוי באופי האדם ובסגנון העבודה האישית שלו. להתרשמותי יש אנשים שבתהליך ארוך של שנים יכולים להחליט שהם עוזבים את המישור הלוגי וחוזרים לאמונה פשוטה שהם אוהבים. זו צריכה להיות גם החלטה ברורה שהולכים איתה, וגם עבודה אישית ממושכת שנעשית מתוך שלוה ואהבה ומתוך חיבור של האדם לעצמו ולמה שהוא מאמין בו. אנשים אחרים כנראה יתקשו מאוד, או לא יוכלו, לעשות תהליך שכזה, וכיוון שכבר נחשפו לים הספק יצטרכו יותר לשחות בתוכו ולחתור בעומק מֵימָיו. גם לאנשים הללו הייתי ממליץ אחרי כברת דרך ארוכה של שחייה, לנסות לשלב קצת גם את הלב והרגש, זה בוודאי יעשיר אותם ואת התהליך שלהם.

שוב אביע את הערכתי לדרך המופלאה ממש שאתה עושה, הן מבחינה אמונית והן מבחינה רגשית. אם יש לך שאלות על מה שכתבתי אתה יכול לכתוב לי בדוא"ל הרשום מטה.

חזק ואמץ!

יחזקאל

[email protected]