The Butterfly Button
נפגשתי עם הרבה בחורים ואת כולם הורדתי

שאלה מקטגוריה:

אני בחורה בת קרוב ל-22, בשידוכים,
והנושא הזה די קשוח לי.
מאז ומעולם הייתי בטוחה שאני אתארס עם הבחור הראשון, שני, מקסימום השלישי.
כי האופי שלי הוא מאד נוח, אני די טיפוס נעים וזורם.
כך לפחות חשבתי,
אבל הגיעו השידוכים ואני רואה שזה ממש לא כך.
נפגשתי עם הרבה בחורים ואת כולם הורדתי, לא היה בחור אחד שהוריד אותי!
אני לא מדברת על הפגישה הראשונה , אלא תמיד המשכתי לעוד פגישות ונתתי צ'אנס,
ואז אחרי 2-3 פגישות כבר הבנתי שהם לא בשבילי.
וכאן מגיעה הבעיה שלי
ההבנה הזאת שלי שהבחור לא מתאים לי, תמיד תתבסס על משהו שמבחינתי הוא דיי סיבה להוריד-
פעם בגלל שהוא מידיי שקט, פעם בגלל שהוא מאד ביקורתי, פעם בגלל שהוא צול, ופעם בגלל שהוא מודרני.
אף פעם לא הרגשתי שאני רוצה מישהו, או שזה מתקרב למה שאני רוצה.
תמיד אני מרגישה שלמה מאד עם עצמי באותו רגע שאני מורידה את השידוך ואז ממשיכים לשידוך הבא.
כל הזמן אני אומרת לעצמי – אולי הגיע הזמן להתפשר?
אבל אני לא מסוגלת! לא מסוגלת להתפשר!! אני מרגישה שאני חייבת לפחות את ההרגשה שמצאתי משהו שמתאים לי, לא אמרתי מושלם, לא אמרתי שמייד אני אוהב אותו- כי זה לא הגיוני, אבל כן הרגשה של חיבור, של ריגוש קטן, של סקרנות להכיר עוד.
ואני לא מצליחה…..
זה כבר מגיע לשלב שזה מתסכל אותי, מרגיש לי שזה כבר נהיה דפוס שחוזר על עצמו ולעולם א"א לשנות אותו, ורק בורא עולם יכול להכניס לי ללב את ההרגשות האלו, ולפתוח את הלב.
וזה כואב לי.
כואב לי שבנות דודות וחברות מתארסות עם הבחור הראשון שנפגשו איתו- לא מצליחה להבין, איך הן יכולות ככה להיפתח? איך הן הצליחו? מה יש להן שלי חסר?
אני רוצה להתחתן מאד, אני מתפללת על זה, בוכה על זה.
ומרגישה שאני לא שם- משהו חוסם אותי.
כואב לי לראות את ההורים שלי מתאמצים בשבילי, מבררים בלי הפסקה, מסיעים אותי לפגישות, דואגים לי- ואני כאילו מאכזבת אותם, כל פעם מחדש.
כואב לי לראות את סבתא שלי מנסה לפצות אותי על זה שאני עדיין רווקה, כי בת דודה אחרת שקטנה ממני ורק סיימה סמינר- התארסה עם הבחור הראשון שנפגשה איתו.
אני רוצה להתחתן!! פשוט רוצה!
וקשה לי עם המצב, מאד…..
כל פעם לפני פגישה יש לי איזה רצון קטן שאולי הפעם זה זה.
אולי הפעם אני אהיה כלה סוף סוף.
אבל תמיד בסוף תהיה סיבה להוריד.
איך אפשר לשנות את זה? זה משהו משמיים, או שיש מה לעשות?
אני לא רוצה לבזבז את הזמן, אני עדיין צעירה ושמחה – אבל חסר לי משהו אחד…..- נאבד לי החתן:)
אשמח מאד אם תהיה לכם איזו עיצה, משהו שיעזור…

תודה רבה ובשורות טובות

תשובה:

שואלת יקרה מאוד,

את בשידוכים, נפגשת שוב ושוב, מקווה, מתפללת, מורידה וחוזר חלילה.

כל פעם אותו התסריט, הצפוי והמוכר.

אין הפתעות. חסר לך רגע של התפעמות.

הלב לא נפתח, למרות שהוא כל כך רוצה להיפתח, להרגיש, להתרגש.

אני קוראת שוב ושוב את השאלה שלך בניסיון להבין מה עומד בדרכך.

להבין מה מכווץ לך את הלב, מה מונע ממך להשתחרר, לחוות.

כי התקיעות שאת מתארת מתסכלת אותך וזה כל כך מובן.

את הרי מצפה לחוות התקדמות. קטנה ככל שתהיה.

את רוצה להרגיש שאת בתנועה, בעשייה.

שאת נעה אל עבר היעד המובטח לך – אל הבית החמים שעליו חלמת ועדיין הינך חולמת.

ובכל זאת, כמו שכבר שאלת – מה עוצר אותך?

כדי לענות על זה, בואי נתייחס לתחושת התקיעות. ננסה להבין מה מניע אותה ואיך היא משפיעה עלייך.

תקיעות היא תחושה סובייקטיבית.

יכול להיות שבעולם האמיתי את מתקדמת, אבל בתחושה שלך את תקועה. וכן להיפך – שבעולם האמיתי את דורכת במקום אבל בפנים את חווה תנועה.

ומדוע? כי בסוף הכל עניין של פרספקטיבה. של חוויה פנימית. של פרשנות שאת מעניקה למציאות.

כדי לפשט את הדברים נחזור למקרה הפרטי שלך.

תשאלי את עצמך את השאלות הבאות:

האם המציאות שלך תקועה, או שמדובר בחוויה פנימית של תקיעות?

האם המציאות עוצרת אותך, או שאת זו שעוצרת את המציאות?

האם המציאות נכפתה עלייך, או שאת כופה אותה על עצמך?

האם את נתונה לחסדי הגורל, או שאת יכולה לפעול כדי לעצב את עתידך?

האם הלב שלך קפא בעקבות המציאות, או שהלב שלך הוא שהקפיא את המציאות?

המשותף לכל השאלות האלו, היא ההבחנה בין פסיביות לאקטיביות.

בין היכולת להניע את המציאות לבין תקיעות וקיפאון.

בסיפור שלך אני מזהה מוקש קטן שייתכן ותורם לתחושת התקיעות – החלומות.

לפעמים, במקום לעצב את החלומות שלנו בהתאם לנתונים, אנחנו מנסים לכפות אותם על המציאות.

כמו לכולן, יש לך בראש את הבחור האידאלי.

אבל מה קורה כשהבחור האידאלי לא מתכתב עם המציאות – האם זה מקפיא לך את הלב? את זה מקפיא לך את המציאות?

האם כאשר הבחור בלובי שונה מהבחור עליו חלמת, משהו בתוכך נתקע, נחסם?

האם העימות עם החלומות שלך גורם לך להתקדם או חלילה לקפוא?

האם הפער בין החלום למציאות מאפשר לך מרחב של עשייה, או להיפך – סוגר ומכווץ אותך?

אני לא מכירה אותך באופן אישי, ובכל זאת אני מתרשמת שאת משהי שרוצה לעצמה חיים שיש בהם תנועה ועשייה.

את רוצה להתקדם אל עבר המיועד לך.

את רוצה לחוות, להיות נוכחת.

בשביל זה, הייתי רוצה להציע לך לראות בחלומות שלך גורם מניע ולא גורם מעכב.

תני לבחור בלובי להוכיח את עצמו בלי קשר לחלומות שלך.

תני לעצמך לחוות אותו, מבלי שהבחור הדמיוני יסגור לך את הלב ויקפיא לך את המציאות.

ובכלל- תסמכי על הקב״ה שעם עבודה נכונה מצידך, זה יקרה בזמן הנכון עם הבחור הנכון.

מאחלת לך שהתקופה הזו של בשידוכים תהיה בסימן של התקדמות.

שתהיי בתודעה של תנועה. של עשייה והתפתחות.

בהצלחה רבה,

דבורה ב.

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

חיכיתי מאד להתחתן ועכשיו אני נשואה ואבודה
אני כותבת ומוחקת כותבת ומוחקת ואני לא יודעת איך לפתוח את הדבר הכואב הזה שלי. אני נשואה פלוס תינוקת מתוקה בת שנה התחתנו בגיל מאוחר, רווקות מאוחרת, אחרי כל כך הרבה תפילות ודמעות ברוך השם זכינו להינשא. אבל גם זה היה כרוך בהמון כאב הרבה מריבות לפני, והתחתנתי איתו למרות,...
בחור ישיבה בקשרים עם בנות- מה יהיה איתי?
לא יכול יותר, פשוט לא יכול. אני בחור ישיבה בן 21, לומד בישיבה טובה והכל. לצערי, בשנתיים האחרונות אני בקשר עם בנות – חלק יותר, חלק פחות – ואני מרגיש קרוע לגמרי. מצד אחד, אני נהנה, לא אכחיש; אני באמת נהנה מזה. אני בגיל שזה דבר מאד נצרך. מצד שני,...
איפה טעיתי? למה בורחים ממני?
גדלתי בבית חסידי מודרני. נכנסתי לישיבה קטנה ודי מהר נחשפתי דרך חברים רעים למושגים של העולם החילוני. באותה תקופה הייתי אחד שגם בחורים משיעורים גבוהים רצו בחברתו. ואז קרה מפנה קיצוני בחיי, גיליתי את חסידות ברסלב שנתנה לי חיזוק להתקרב להשם. במשך שנתיים רצופות לא דיברתי עם אף אחד, רק...
למה חשוב לחיות וכזה גרוע למות?
אני בת 22 ויש שאלה שמטרידה אותי כבר שנים. מה המשמעות של החיים? כאילו הבנתי שזה לעבוד את ה' וכו' אבל זה לא באמת ממלא כמה אפשר? למה זה כל כך גרוע פשוט למות כאילו למה אני אענה על זה בסך הכל לא באלי לחיות לא כיף לי… וואלה אין...
איך ארגיש קשורה לתורה שמדברת עלי כך כאישה?
אני נגמרת מבפנים ולקח לי המון זמן בכלל להעיז לכתוב את זה. אני באמת מנסה להיות חרדית טובה ויש לי פחד נוראי שהמחשבות האלה הן כפירה גמורה. אבל אני לא יכולה לשאת את זה יותר. רק אציין בהתחלה שגדלתי במקום פוגעני מאוד ואני מטופלת על זה, אז בבקשה אל תתעכבו...
האם יש אנשים שמממשים את היעוד שלהם בעולם ללא נישואין וילדים?
אני אישה חרדית בת 27, יצאתי לשידוכים בגיל יחסית מאוחר לחברותיי (לא זוכרת מתי, אולי גיל 22-23, אבל באותו הזמן היו לי חברות עם ילד או שניים). בתחילה ממש לא רציתי לצאת לשידוכים, אני זוכרת את עצמי מטיפה בבית שחתונה וילדים זה סבל, שאני לא אוכל לעשות את מה שאני...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
הצטרף לסטטוס אקשיבה!
בפייסבוק
תעקבו אחרינו!
דילוג לתוכן