בס"ד

אישה יקרה מאוד

מזה שבועיים אני יושבת מול המילים שלך וכואבת.

שומעת סיפור על אם מסורה ורעיה נאמנה שעושה כ"כ הרבה למען ובשביל…

אבל מעבר לעשיה היא מבקשת חיים! רוצה: חיות, קשר, אהבה, עניין.

וכי איך אפשר להמשיך בלי? מאיפה ניתן לתדלק את המנוע שלא חדל מלפעול, והאם לא טבעי שלאחרונה הוא מתחיל לחרוק.

את מספרת על 30 שנות נישואין על למעלה מ300 ירחים למעלה מ1000 שבתות בהם אתם יושבים כמשפחה אחת סביב שולחן אחד- אבל לא מספיק, ואולי כמעט ולא מרגישים את האחד הזה.

הכל מנוהל כביכול לפי הספר: ילדים, שידוכים, כולל, עבודה, בישולים, חגים – נפלא, אבל לא, משהו מרגיש יבש, טכני, נעדר שמחה.

מה לא נתת את אומרת למען המסגרת הזו? לקחת על עצמך גם את עול הבית וגם את עול הפרנסה גם את עול החינוך ואת האחריות כולה- אבל איש לא לקח ואימץ אותך לליבו והטעין בך מצברים של אנרגיה, של משמעות, של קרבה וחום.

וכי זו תורה וזו שכרה – את שואלת? האם זהו רצונו של הקב"ה, האם זהו החלום הגדול של קשר בין איש לאשתו, החלום הגדול הכרוך בהקמת בית בישראל? איך יתכן שהוא יהיה כ"כ אפרפר וחד גוני?

השאלות שלך- במקומן הן, הצימאון שלך הוא בהחלט צורך חשוב ומשמעותי.

בית הוא איננו מפעל, הוא אינו מסגרת טכנית. בית זו הוויה של שותפות, צמיחה, קירבה והמון אהבה!

בית של תורה זו תוספת מעצימה לחוויית הקשר, למשמעות בבניין ולחיבור לשאיפה. ולא חלילה להפך.

אינני יודעת כמה זמן את חווה את הבדידות והשעמום בתוך הקשר המשפחתי, אבל טבעי הוא שבשנים הראשונות אנחנו נאבקים עדין על הקיום, בונים את המסגרת ועם חלוף השנים רק חשים ביובש.

תקופה של נישואי ילדים מחזירה אותנו לא פעם להתבוננות נוספת על חיי הנישואין שלנו כהורים, וטבעי שתעלה תסכולים ואכזבות, וכביכול חישוב מסלול מחדש.

מעט מאוד אני יודעת עליך, על משפחתך, על בעלך ועל טיב היחסים ביניהם. ניתן לומר שמעט מידי אבל אנסה בכל אופן להאיר כמה נקודות אולי משהו יהיה רלוונטי עבורך.

א. בשורותיך הספורות את מתארת שיגרה, שאפילו נישואי הבת לא הצליחו לשבור אותה. שיגרה זהו האי הבטוח שלנו אבל הוא גם האי האפרפר והמשמים. אולי הגיע הזמן לעשות משהו אחרת, לשבור את השגרה הזו. לגרום לכך שמישהו ישאל מה נשתנה?

להחליף את זמני הארוחות, להחליף משהו בריהוט, בסדרי הבית, להזמין מישהו לשבת. להכין את עצמך שאולי זה לא ימצא חן אבל להצליח גם לומר בנעימות ובכנות: אני שמחה ששמת לב, חשוב לי שתדע שהגיוון הזה חשוב לי.

ב. את מתארת את בעלך כמי שהדבר היחיד שמעניין אותו זה רק תורה. אינני יודעת מיהו האיש שלצדך, אבל בנוהג שבעולם גם אנשים שתורה ממלאת את כל עולמם נהנים גם מדברים נוספים מהצד. האחד מתעניין בהסטוריה האחר בפיזיקה, אחד אוהב טכנולוגיה אחד מוזיקה אחד מתעניין באומנות ואחד מתמסר למשפחתיות וכך על זו הדרך.

תרשי לי אולי לערער ולהרהר ולומר שאולי גם בעלך בעצם זקוק לעיתים לתחום ענין נוסף, משהו שקצת ישחרר אותו, יאפשר לו להרפות ולגשת ללימוד עם כוחות מחודשים. אלא שמשהו במרתון הלימוד שהוא נכנס אליו לא נותן לו לאפשר לעצמו לחשוב על כיוון כזה. יתכן וזהו חינוך שהוא גדל עליו, אולי קבעון חשיבתי שהושרש אצלו, איזושהי נטיה אישיותית. אולי פחד שמא הדבר אסור, שמא יאבד את מעלת תלמודו. אבל בעצם גם הוא מחפש איזושהי גאולה שתחלץ אותו מהסדר הנוקשה הזה, תאפשר ותרשה לו קצת להרפות, קצת להקשיב לנטית הלב, לניגון של נשמה.

אני מספרת לך על זה כי אולי תוכלי למצוא דמות שתעזור לו בענין, דמות תורנית שהוא מעריך אך יחד עם זאת יש בה את הפתיחות להוביל אותו למהלך כזה קמעה קמעה.

וגם אם לא נמצאת כרגע הדמות הזו עצם המחשבה שיתכן וגם אישך נתון באיזשהי ספירלה שלא מביאה לו מנוח תעזור לך לגלות אותו באור אחר.

ג. כמובן שאי אפשר לפסוח על הדרך הישירה והברוכה על פי רוב, על אפשרות לזימון לשיח אמיתי ואישי, כזה שאני מניחה שזמן רב לא נערך ביניכם.

נסי לחשוב על תזמון טוב, על מקום נינוח ומאפשר, בתוך הבית ואולי דוקא מחוצה לו. זה דורש תכנון חכם ויצירתי ולא פחות הרבה הרבה הכנה נפשית על מנת שתוכלי לבוא אל מפגש כזה עם רוגע, אמון והמון סבלנות וסובלנות. יתכן והכנה לכזה מפגש טוב שתעשה בעזרת אשת טיפול בתחום (ויש כאלה לא מעט) מאחר ויהיה מאוד קשה לנטרל רגשות של כעס, תסכול, עלבון והאשמה. (ואם אותם נביא למפגש קשה להאמין שיהיה בו תועלת)

במפגש הזה תספרי לו את הסיפור שלך, תשתפי אותו עם המחשבות שעלו לך.

אני לא מצפה שהמפגש יהיה רומנטי אבל חשוב שתהיה בו שקיפות מסוימת לפחות מצידך, שהוא יהיה מפגש ראשון שיאפשר שיחות נוספות שלאט לאט תצלחנה ליצור סדק קטן בחומת השתיקה בחוסר ההבנה ואולי תוכלנה לארוג חיבור חדש ממקום של הבנה והכלה.

ד. בינתיים, כי תהליך הוא תמיד ארוך. וגם משום שאני מניחה שתמיד הצורך שלך בגיוון יהיה רב משלו, נסי לחפש לך אפיקים נוספים שימלאו אותך. תחביבים שתוכלי להשקיע בהם. ללמוד, ליצור, להתנדב. לצאת מידי פעם סתם בשביל האיוורר עם חברה. לטייל, לקרוא. אפשרי לעצמך רגעים בהם את לא בתפקיד בתוך המערך המשפחתי והכלכלי. רגעים בהם תעשי פשוט לעצמך, לנשמתך, ליצר החיים היפיפה שקיים בתוכך.

כן זה מותר ואפילו חיוני להשקיע בזה זמן מחשבה וממון כי אם אין אני לי מי לי.

ה. ועוד נקודה לסיום, את מספרת על ששה ילדים, על בת שנישאה ועוד אחת בדרך. לעיתים בתוך מרתון של עשיה של "חייבים" ו"צריכים" אנחנו לא מספיקות לנשום, לחוות ולהרגיש. אנחנו עוסקות בהליכה מתמדת בשביל החיים מבלי לעצור ולהתבונן בנוף, מבלי לרכון ולהריח את הפרחים ולהתפעל מססגוניותם.

ששה ילדים הבאת לעולם, ששה אוצרות שקמת להם בלילה, שרצת עבורם לרופא, שדאגת לשלומם, שחרדת כשאיחרו לשוב, שהלבשת, ובישלת בשבילם את המיטב. שעשית עימם ש"ב ואירחת עימם את חבריהם ועוד היד נטויה.

האם הרשית לעצמך פעם לחדול מהעשיה המטורפת הזו ופשוט להתבונן בנשמות הללו שחיבות לך את חייהם? להתפעל מהיופי בו חנן אותך אלוקים? להקשיב לרגשות האמהות שלך בהם נמהלת השמחה בדאגה, התקווה באכזבה, הציפיה בחוסר האונים. לחוש את אהבת החינם הזו, את העושר האין סופי. את העוצמה האדירה הזו בבניית עולמות!

נסי לפנות לך זמן באמצע שבוע, ואולי בסופו בו ה"חייב" וה"צריך" יעמדו מלכת ואת תרשי לעצמך פשוט "להיות" עם מפעל החיים האדיר שהקמת בעשר אצבעותיך. אולי תפתחי את אלבומי התמונות, אולי סתם תעלי אי אלו זכרונות ואולי פשוט תשבי שם עם אחד מילדיך, כך בלי כל מטרה, ככה סתם בשביל לחיות.

אישה יקרה וגדולה, קשה מאוד לתת עצה מתוך הכרות המסתכמת בשורות ספורות, לתת עצה שכרוכה במערכת יחסים, בחיים של אנשים שכל אחד מהם הוא עולם מלא.

מקווה שהצלחתי להיות לעזר במשהו, מתנצלת אם היו דברים שלא תאמו למציאות החיים שלך ושיקפו חוסר רגישות.

בכל מקרה את מוזמנת בשמחה להמשיך לשתף אותי או את אקשיבה במייל

אתך עם הרבה תקווה ואמונה שיצר החיים שלך ימשיך לפעפע בך- לא יכבה!

ויצליח לסחוף עימו אך טובה וברכה במיוחד בתוך המשפחה.

יעל

[email protected]