האמת שנחשפתי ממש לאחרונה על האתר
וכבר הספקתי להעביר בו שעות ארוכות
כחרדית לא הכרתי את המקום והדרך היחידה לשאול שאלות היתה בשעות יעוץ כאלה ואחרות שנגמרות מהר מדי..ולא תמיד מצליחים להעביר את השאלה המורכבת.. בקיצור ישר כוח, אני רואה שאנשים משאירים פה פירוט רב על השאלה וגם התשובות מפורטת ועונג לקרוא אז מרשה לעצמי לכתוב את רוב התהיות שלי..?אני נשואה כפי שציינתי צעירה מאוד אךברוך ה עם שלושה ילדים צפופים. גדלתי במשפחה שמורה מאוד מאוד מאוד באחת הערים החרדיות המרכזיות..איכשהוא תמיד אהבתי יותר להתלבש ויופי מהמשפחה שלי וההורים תמיד פחדו עלי על אף שלא עשיתי שום שיניי חיצוני לקראת גיל 17 הם חשבו שאני בדרך החוצה ואמרו לי שהכי טוב לי להתחתן שזה הדבר היחיד שירפא אותי מהפרידה שיהיה לי ב ןאדם שאוהב אותי(מה שלא קבלתי במשפחה-אהבה בסיסית) אני לא הייתי במיטבי אז בכלל אבל נתפסתי על כל דבר שיוכל לקחת לי את הצער והבכי ..נפגשתי, הסתקרנתי ואחרי כמה פגישות הוא שאל אותי אם אפשר לסגור ועניתי שכן בלי להתייעץ עם אף אחד ובלי הרבה מחשבה. באותה תקופה זה אכן מה שאוציא אותי מהצער, הכנות לחתונה אופוריה וכו.הייתי בהתנתקות מוחלטת ממני עצמי באותה תקופה.כאילו אני מבחוץ אם אפשר להבין. התחתנתי. נכנסתי מיד להריון קשה מאוד מאוד מאוד. ילדתי ברוך ה' בן
החיים התחילו לסובב סביב עבודה, בית, ילד ואחרי כמה חודשים שוב הריון קשוח מאוד מאוד ועוד ילד בריא ברוך ה..בקיצור חיים מבוקר עד לילה במרוץ החיים. ועכשיו לקשר הזוגי-בגלל שהגעתי מבית מאוד מאוד סגור, לא ידעתי כמעט מהזאת אהבה, קשר זוגי,תמיכה וכו.אצל ההורים הכל היה טכני לחלוטין. ואני זאת ״שהייתי מוזרה שצריכה אהבה״ בעלי מאוד מופנם ולא מביע רגשות היום קצת פחות .אבל אחרי החתונה מאוד מאוד. והוא מצידו לא ממש הכיר את החיים התחתן גם יחסית מוקדם ובלי ממש הכנה .אז הקשר הזוגי היה מאוד קלוש. בלי שיחות נפש, בלי הבעת רגשות, לא ידעתי שקיים משהו אחר אבל הנפש שלי זעקה, שנאתי את הימי חופש הבודדים שלי,שנאתי לא להיות במירוץ 24/7 כי ברגע שעצרתי .הרגשתי את הגוף של בוכה וצועק לאהבה, לספר למישהו את הסיפור של החיים שלי, לחבק מישהו, להתאהב, להיות נאהבת.
כמובן שכל תקופה הייתי משתפת את בעלי אבל הוא כנראה לא ממש הבין או ידע מה לעשות. אחרי 7 שנים נישואין התחלנו ללכת ליעוץ ואחריו עוד יעוץ שלא ממש הצליח היינו כמו שני קווים מקבילים, מיואשים מכדי להתחיל. ללא תשוקה, ללא אהבה הייתי מלאה בשנאה ובהלקאה עצמית -למה התחתנתי מוקדם. למה התחתנתי איתו, הרי לא היה לי שום רגש אליו, איך עשיתי את זה לעצמי,??ואז גם שנאה לסובבים וכעס גדול על ההורים והסביבה שידעו בדיוק את המקום הרגיש שהייתי בו וידעו בודאות שזה לא התרופה לחתן ועוד בגיל כזה, הייתי ילדה עוד לא נערה אפילו.לא יכלתי לחשוב בהגיון,רק רציתי שיעלימו לי את הצער והדכדוך אז מה עשו?-הפילו אותי בפח הנישואין, אפילו בשידוכים לא הייתי פשוט הגיע בחור והתחתנתי. אין לי משיכה אליו ולא היתה לי מעולם.הוא בחור שקט ורגיש ויש לו מידות טובות.אבל אין בו את כל מה שאני רציתי וחלמתי לא רומנטי, לא חתיך ,לא מדבר רגשות ולא מביע אותם. טוב לו בשקט ובלבד והוא לא מחפש מישהו להכניס לעולם הפנימי שלו. כמה עבודה שעשיתי עם עצמי ועם יעוצים.לא הצלחתי להכנס למקום של אהבה .בימים טובים אנחנו כמו חברים שמנהלים בית ובימים לא טובים, כמו אויבים,אבל אף פעם לא מתנהלים כזוג.(חשוב לי לציין שכלפי חוץ הכל נראה נפלא….)אז כמובן שחשבתי כמה פעמים במהלך החיים להפריד את החבילה, פעם אחת זה היה בהתגבשות ופתאום נכנסתי להריון לא צפוי, שוב קשוח, ביהח,אשפוזים,,וילד חמוד שנולד, ושוב אחרי לידה חזרה למסלול והמון המון בכי צער וכאב. היחידים שאני נשארת בשבילם זה הילדים, אין לי מושג מה זה בשבילם לגדול עם הורים גרושים. ואני גם כל פעם מאמינה שאולי יש לנו סיכוי,ויום אחרי חושבת שחבל על כל רגע של צער וצריך כן לפרק ולהתקדם כל אחד בדרכו ,לו מגיע אשה אוהבת ומעריכה.ולי מגיע שיאהבו אותי ושאני יאהב מישהו באמת.אנחנו נשואים כבר הרבה שנים בשביל שמשהו ישתנה..ואיכשהוא לא זזים לשום מקום.כי אנחנו בעצם היינו מעולם כמו שותפים או חברים לדירה ולא כזוג. אז ברוב החיים מתנהלים זה לצד זה כחברים שמגדלים יחד ילדים. אולי בגלל זה לא נפרדנו עדיין.
כמובן כשהקשר עם הבעל לא עובד טוב מתחילות להכנס מחשבות זרות .זה גורם לי צער וכאב ואני רוצה להפסיק לחשוב אותן. .בקיצור, אני מבואסת על הרעיון שהתחתנתי מוקדם..(תכננתי לטייל בעולם להכיר אנשים ומקומות וגם..להתחבר לה׳ ממקום אוהב ולא מפחד כמו שלימדו אותי..) ובסוף מוצאת את עצמי והחיים מתקדמים נשואה עוד שנתיים עשור כבר. ללא אהבה. עם שלושה קטנים שתלויים בי. ועדיין כאילן מחוברת לילדה בת 17 שהייתי לפני החתונה ורוצה לחזור להיות היא ולהתחיל את הסיפור מהתחלה.
כן זה נשמע תינוקי,ילדותי,
אבל זה קצת יותר מזה..
זה משהו בבסיס אצלי
אולי כי לא בחרתי מעולם לא בגד, לא אוכל, לא התמחות
תמיד הוכתב עבורי,אז גם בזה אני מרגישה שלא היתה לי יד ובחירה לא בנישואין ולא בילדים.
כמובן שבעזרת היעוץ תמיד ניסיתי להתקדם משם.
לאמר לעצמי כאן אני עכשיו זה מה יש בו ננסה להוציא מזה את המירב.
אבל זה באמת לא מחזיק מעמד לזמן ארוך
אלא מתפרץ שוב ושוב בכל הזדמנות כזאת או אחרת.
ואז פשוט בא לי להתאדות והילדים זה מי ששואב אותי כל רגע לקרקע
בלעדיהם כבר הייתי אי שם בחופי תאילנד
מחפשת את נשמתי האבודה ..
בכבוד רב ושוב תודה מראש על כל תשובה שתעשה לי סדר .