שואלת יקרה!
וואו…קראתי את דברייך והרגשתי שאת מיטיבה לבטא בכתב תחושות לא פשוטות שהרבה מאיתנו חוות ולא מצליחות לתת להן שם ומסגרת.
היכולת הזאת שלך להביע ולהציף נקודות מורכבות
מבורכת ובעיניי היא כמה צעדים קדימה בכיוון הנכון.
אנו כנשים בורכנו במתנה המופלאה לשאת ברחמנו ילד, יציר כפיו של הבורא . ילד שאנו מטפחות ברחמנו 9 חודשים + 120 שנה. ילד שהוא חלק מאיתנו, מבשרנו , מנשמתנו.
עם המתנה המופלאה הזאת מגיעות עוד מתנות נוספות שלפעמים יכולות להקשות או להכביד עלינו. לפעמים הן גם יכולות להניע אותנו לפעולה ולהיות מבורכות במידה הרצויה.
אתן לך דוגמה:
המצפון האימהי שמגיע יחד עם הילד. מתנה זו מצד אחד יכולה להותיר אותנו בסוף יום מלאות דאגות, חרטות ולא מסופקות ביחס לאיך ומה שעשינו (וגם מה שלא…) למול הילד האהוב שלנו. מצד שני, כשהמצפון מתחיל להעלות לבטים כאמור, אנחנו יכולות לא להישאר במקום הקשה הזה אלא להכיל את עצמנו ,לצאת לפעולה ולומר: אוקיי, היום הייתי פחות קשובה לילד. זה קרה כי חוויתי היום…
קורה.
מחר יום חדש, שמח ואופטימי, יש לי הזדמנות ללמוד, לפעול ולתקן.
שלב זה של הכלת הקושי של עצמנו הוא שלב חשוב גם עבורנו וגם עבור הילד. זוהי דוגמה אישית שכאשר ישנו קושי, זה טבעי ומותר שיהיה , אבל יש לנו את היכולת לצמוח ממנו ולא לשקוע לתוכו.
אמא טובה?
שאלה טובה…
השאיפה שלנו צריכה להיות המקסימום של עצמנו. אין טובה יותר או פחות, לא ביחס לסביבה ולא ביחס לעצמנו. מהסיבה הפשוטה, מה שהילד שלי זקוק זה לא מה שהילד של שכנתי זקוק ומה שהילד שלי זקוק ממני היום , זה לא מה שהיה זקוק בעבר.
הצרכים שונים והמענים שונים ולכן לא נוכל להשוות מי ומה טוב יותר או פחות. כל זמן שאת נותנת את המירב והמיטב מעצמך את יכולה להיות רגועה שעשית את המקסימום. לפעמים אנחנו צריכות להשתחרר מאמונות מגבילות של הרצוי האידיאלי, כי אין כזה. לא קיים. הרצוי הוא מה שנכון ומתאים לבית, למשפחה, לילד ולך.
גם בפן הרוחני- הקב"ה לא דורש מאיתנו שלמות, אלא מאמץ, השקעה, רצון. התוצאות, לא בידינו. גם אם ניתן מעל ומעבר ובהתאם לכל הדעות החינוכיות, לא נוכל לחזות את התוצאות. זה נכון באופן כללי ובפרט בחינוך ילדים. כמדומני שהרב קנייבסקי זצוק"ל אמר שחינוך ילדים זה בעיקר סיעתא דשמייא, ותפילות. כשאנו ניגשות למלאכת הקודש של חינוך ילדינו בגישה זו, מלכתחילה אנו יותר רגועות ומשקיעות את האנרגיה והמשאבים שלנו במקומות הנכונים ולא בהלקאה עצמית שמקשה עלינו את המשך התפקוד האימהי, החם, האוהב, המשתדל והמקבל.
ביחס לבנך שאת חשה שהוא עובר משבר, גם ביחס לאח החדש שנכנס למשפחה וגם ביחס לתסכול שלו מאי היותו מובן.
ראשית אציין כי הוא עדיין צעיר וזה נורמלי לילד בן פחות משנתיים לא לדבר שוטף. בגיל זה ניתן להבין אותו באמצעים נוספים, לאו דווקא מילוליים, כגון ג'סטות, מבע פנים, תנועות גוף וכו'. הייתי ממליצה לך לשוחח איתו כמה שיותר ,בצורה שמתאימה לגיל שנתיים+ ולתרגם את המסר שאת מקבלת ממנו למילים. לדוגמה: אם הוא מביע זעם על כך שאת מאכילה את התינוק החדש ולא אותו, יהיה נהדר אם תאמרי לו:מתוק, אני מבינה שלא נעים לך שאמא כרגע לא פנויה להאכיל אותך.
אבל עסוקה כרגע ואמא אוהבת אותך ויודעת שאתה גדול ויכול לאכול לבד. רוצה להראות לי?איזה נהדר אתה…
שיח כזה מביע במילים, בהבעות פנים, באינטונציה הרבה מסרים לילד. זה נוסך בו תחושת הבנה, אהבה והכלה של אמא, גם אם לא מבין מילולית את כל התוכן. מה שחשוב שהוא מבין את רחשי ליבך והוא רגוע יותר וחווה פחות תסכול ודחייה.
באופן כללי גיל שנתיים הוא גיל של תחילת תקופת המרי, בה הילדים יותר מרדנים, כך שתהיי רגועה, זה די טבעי מה שאת חווה כעת וזה גם חולף עם תמיכה נכונה בילד והכלת הסיטואציה.
באופן ספציפי אלייך- תנסי לשאוב כוחות מפעולות ואנשים שעושים לך טוב…קריאת ספר, הליכה, יציאה עם בן זוג, חברה, משפחה וגם לבד…שיתנו לך אוויר לנשימה, שמחה ,עידוד וטפיחה על השכם על היותך אמא נהדרת-כי את באמת כזאת…
בחינוך-לבטים ותהיות הן מנת חלקנו, טך בכוחנו למנף אותם לעשייה, צמיחה ורוגע!!
היי ברוכה אמא נהדרת, בהצלחה!
יפית