The Butterfly Button
מרגיש קרוע בזהות החרדית שלי

שאלה מקטגוריה:

שלום לכם,

גיליתי לאחרונה את האתר, ונדהמתי מרמת המקצועיות של התשובות. שאלות מביכות ומבולבלות, נענות בתשובות מכילות ובהירות. שאפו לכם!

ועתה, אליי:

אני אברך חסידי, בשנות העשרים. נולדתי וגדלתי והתחתנתי במשפחה מכובדת ובכירה מאוד בקהילה. המיינסטרים של המיינסטרים. משום מה, אני, לעומתם, לא כל-כך גאה ומרוצה עם הזהות הזו.

מצד אחד, אני נושא לבוש חסידי מלא, ומתחזק פרופיל של אברך חרדי מוכשר ומוצלח: יושב בכולל כל היום, נחשב למוכשר ואינטליגנטי מאוד, זוכה לשם טוב, נהנה מסטטוס חברתי גבוה, ומקבל בתדירות גבוהה הצעות לשמש כר”מ בישיבה, ולצד זה גם נרשמתי ללימודים באוניברסיטה, אותם אני לומד בערב, עם סיום לימודיי בכולל.

אבל – אני לא מרוצה בזהותי החרדית. לא יודע להצביע מתי בדיוק זה התחיל ומה גרם לזה. אני רק יודע שההרגשה הדומיננטית ביותר אצלי, בעיקר לאחרונה, היא נחיתות ובדידות. אני כל הזמן מנסה למצוא חן בעיני העולם. אני גר באזור חילוני, וכשאני הולך ברחוב ועיניים ננעצות בכובע החסידי שמתנוסס על ראשי – אני קופא. אני מרגיש כמו מיצג במוזיאון הלאומי שהתחיל ללכת. זה פוצע. דוקר. הורס. זמן רב עובר עד שאני יכול להתאושש. כשאני קורא עשרות תגובות באתרי החדשות החילוניים, המזלזלים בחרדים הפרימיטיביים, אני פשוט מרגיש לא טוב. פיזית. כשאני בשדה התעופה בנתב”ג ואני עובר ליד חילוני, ורואה את המבט הקפוא והמזלזל, את הפנים שהופכות למנוכרות ברגע שהוא רואה את השחור-שחור הזה שחולף לידו – זה דוקר אותי, משפיל אותי, ומכווץ אותי. והדבר שהכי מתחשק לי באותו רגע, זה לקצץ את כל התפאורה המוזרה ה”מעטרת” את הפנים שלי, ולהרגיש, ולו לרגע אחד, בן אדם נורמלי מן היישוב. אני מרגיש שכולם מסתכלים עליי כעל חרדי שחור ומצחין. מרגיש בודד בתוך העולם היפהפה והצבעוני הזה. מרגיש כמו שחור פרימיטיבי בתוך עולם של יופי. מתוך מצוקה, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה וקוויתי שכרטיס הסטודנט הכחול יביא לי הרגשה טובה, ואתחיל לחוש רצוי בעולם. אבל שום דבר לא עזר. המבטים המנוכרים והמזלזלים ממשיכים לרדוף אחריי. וכשאני חושב שאני הולך להביא לעולם עוד דורות של השחורים האלה – נהיה לי לא טוב…

התסכול אוכל כל חלקה טובה. איבדתי את היציבות. את הביטחון בצדקת הדרך. אם כולם חושבים שאנחנו פרימיטיבים, אולי הם צודקים. אולי באמת אין אלוקים. הרי באמת אין הוכחות אמפיריות לקיומו. שעות אני יכול לשבת ולצפות באינטרנט (לא שירים של מוטי שטיינמץ, אם לא הבנתם לבד).

וכך נוצר לו המחזה הסוריאליסטי הבא: שעה אחת מתווכחים עם החברותא על הפשט ברשב”א בלהט תורני בוער. שעה שנייה צופים בסרטים מאד בעיתיים.. שעה שלישית נותנים שיעור לבחורים. ושעה רביעית קוראים מחקרים של האוניברסיטה… אם זה לא היה הנפש שלי שקרוע לחתיכות, זה היה יכול להיות מצחיק…

מה עושים? איך יוצאים מפה?

תשובה:

שלום וברכה לך שואל יקר.

אני קורא שוב ושוב את השאלה, ואני מוצא את עצמי מחליף רגשות, בין רגש של כאב וטלטלה, לרגש של הנאה לקריאת שאלה המוצגת באופן ברור כל כך, ואפילו ציורי מעט. ואני אומר לעצמי הכותב זכה להרבה כישורים, וכדרכם של בעלי כישרון החיים מפציעים מולם ותובעים מהם בעוז, אנא תנסכו בנו תוכן, אל תתנו להם לחיים האלו לעבור על ידכם ללא שתיצקו בהם תוכן מיוחד תוכן חדש שמיועד אך ורק לכם.

ובכן אתה מתאר מצב מעניין, סיפור מורכב אתה מציג, חיים של קרע פנימי גדול, הגורם לך לבדידות ולתחושת נחיתות. אני מנחש שאתה מרגיש כי זה מצב מאד שונה שנקלעת אליו, ואולי אף נדיר. ובכן לפני שאכתוב לך על מצבך מילה או שתיים, חשוב לי לומר לך, כי ההתמודדות הזו היא התמודדות של רבים, והייתה אמורה להיות נחלת הכלל. ושמא תאמר, מה בכך, וכי בכך אני מנחמך כי צרת רבים צרתך? ממש לא!!! אמנם כשבוחנים תופעה, יש לבחון קודם מי הם הסובלים ממנה, כך נוכל לאתר מה הם הגורמים לתופעה הזו. והאם זה בגדר הנורמה, או שיש כאן משהו מוזר. ולכן יש משקל רב למה שכתבתי, הרגשות שאתה חווה הם בהחלט נורמליים, והם נחלת רבים. נכון לא אצל כולם זה מופיע באותה קיצוניות שאותה אתה מציג. לא כל אברך חסידי נרשם ללימודים באוניברסיטה. אבל עיקרה של התחושה מובנת וקיימת.

ובכן, אני חושב שהעלאת הנושא שאותו העלית הוא חשוב מאד. כמו בהרבה דברים עצם העלאת הנושא והמודעות אליו, מראה על מצב בריא ועל מקום של צמיחה. ובכן, חשוב לדעת, כמה דברים. הרוחניות והעולם הזה, אינם חיים בשלום זה עם זה. יש סכסוך מתמיד בין עולם הרוח לעולם הגשמי. ובזמן הגלות הקרע הזה מופיע בעוצמה רבה יותר.

החיים עם כל ההנאות שבהם מושכים את האדם ובצדק. העולם מתקדם ונעשה משוכלל יותר ויותר, וכך גם המתירנות מתפתחת ונעשית רווחת יותר ויותר. האדם משתוקק למתירנות הזו, לחופש, לחירות. הדת כובלת את האדם ונותנת לו תחושה של חוסר חופש, היא שוללת ממנו את החירות.

עם השנים ההתמודדות הזו נעשית קשה יותר ויותר, בעבר העולם לא היה חירותי, גם ללא חיי דת היו חוקים נוקשים, המוסר היה נוקשה מאד, וכך האדם היה כבול גם ללא הדת, הוא היה גם כבול למערכת שלטון קשה, בדרך כלל האדם לא היה ברשות עצמו לחלוטין. אך אט אט העולם הופך ליותר ויותר חירותי, אנשים כבר לא כבולים תחת עול של מישהו, כולם משוחררים, וגם לא כבולים לכללים נוקשים מידי. ולעומתם האדם הדתי, נשאר כמו שהיה מאז ומעולם, הוא כבול בכבלי הדת, איסורי התורה וחיוב עשיית המצוות, כמו גם האמונה בה’ והידיעה כי האדם לא משוחרר לעשות פה בעולם כרצונו, מביא את האדם להיות כבול, הוא לא עושה כל מה שעולה על רוחו, ואם הוא כבר העיז לעשות דבר מה שאינו לפי התקן, רגש המצפון מאיים עליו עד כדי ריקון כל ההנאה מאותו מעשה, וכך גם אותה יציאה פזוזה אל החירות הופכת לו למטרד. וכך האדם מלווה בתחושות איומות של רצון להתפרק, רצון להשתחרר, ואין לו את היכולת הזו. אילו הוא היה מסוגל לפרוק עול אולי היה עושה את זה, אך גם מזה הוא לא מסוגל להשתחרר… אילו הוא לא יטפל בתחושות אלו, ויבדוק איך הוא מתמודד אתם, הוא ירכוש עוד ועוד שנים של תסכול, של קרע פנימי שנוגס בו שוב ושוב. הוא מדמה בנפשו, שאולי ההיחשפות לעולם החיצון יקנה לו את החופש, אולי ההיחשפות למידע שבהיכלי השן, יגרום לו שיצליח סוף סוף לפרוק את העול שאותו הוא היה רוצה לפרוק אלא שהוא בסופו של דבר מאמין והוא לא מצליח לפרוק אותו…

וככל שהאדם יותר פותח את עיניו, התחושות הללו קונות אצלו שביתה בלבו. שים לב לנקודה מעניינת שציינת בדבריך, אתה מציין שבהגיעך לשדה התעופה בנתב”ג, אתה חש את אותם תחושות שמלוות אותך כל חייך מתחדדות, מעניין לחשוב למה? אתה ציינת בתחילת דבריך שאתה גר במקום מעורב, המפגש שלך עם חילונים לא נעשה רק כשאתה נוסע לחו”ל בשדה התעופה. למה דווקא שם מתחדדות לך התחושות הללו. לענ”ד הסיבה היא כי בנסיעה לחו”ל אדם מקבל לפתע מבט רחב יותר על העולם, לפתע המציאות הפשוטה שהעולם הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה בחיים הרגילם טופחת על פניו. ואז מתחדד הצמצום וחוסר היכולת שהוא חי בהם, בקהילה המצומצמת בה הוא חי. והרצון לעשות את מה שהוא באמת רוצה מעיקים עליו יותר ויותר.

מה הפתרון? האם לעצום עיניים? האם לא להיות מודע למתרחש מחוץ לבית המדרש? האמת שזו שאלה תאורטית, שאלה שהייתה צריכה להישאל בתחילת הדרך, כעת מסתבר שהידע שנרכש לך, מה שראית בעיניך לא ימחק… לפחות בשנים הקרובות. אך יתירה מכך, אדם שעוצם את עיניו ולא נותן לעצמו להתפתח מחמת חרדה שמא הוא יאבד את זהותו, יפול בחטא אחר, חטא השעמום, חוסר ההתפתחות שתיווצר על ידי סתימת העיניים והלב, עלולה לזרוע בו רעות רבות, לא פחות מהרעות שיגרמו לו בעקבות החשיפה. [כמובן שצריך לדעת שהכל במידה, ויש הרבה להאריך בכל זה, אני מדבר על הדברים באופן עקרוני]. ולבד מזאת אדם שבאופיו שוחר ידע לא מסוגל לכך, כך שהאופציה הזו לעצום עיניים, לרוב לא נכונה ולא ניתנת ליישום. אך לענ”ד לא רק שהיא לא ניתנת ליישום, אלא זו טעות, רצון הבורא שנכיר את העולם ולא שנחמוק ממנו, ועל כך נראה בהמשך.

מה כן עושים, איך מתמודדים עם אותם תחושות, ומה באמת התשובה האם אנו מיושנים ופרימטיביים? האם נכון להיות מיושן או שיש מקום להתחדשות ורעננות תוך כדי שמירה מדוקדקת של התורה ומצוותיה.

ובכן חשוב לציין, אנו בהחלט מיושנים, אנחנו מאמינים בישן. בשונה מאומות העולם אנו יונקים את כל תורתנו מהישן, מהעולם העתיק. אנו מאמינים כי הקדמונים היו יותר חכמים ונעלים ממנו. ואנחנו יונקים את כל התורה מהם. לבד מהסממנים החיצוניים המיושנים שבנו, שחשובים מאד, אותם סממנים חיצוניים נותנים לנו כח לשמר את העתיק והישן הנפלא והמרומם הזה, זה נותן לנו יכולת לשמור את עצמנו שלא נתבלבל באומות חלילה.

אך יחד עם זאת חשוב מאד לדעת שאין בכך סתירה כלל ועיקר להיותנו מחודשים מאד, איננו פרימיטיביים כלל, אנחנו שומרים על הישן מעריכים אותו ולא משנים בו מאומה, אך אנו לומדים את הדברים מחדש ומתאימים אותם לדורנו. המציאות המורכבת הזו של השמירה על הישן תוך כדי התחדשות יכולה להיעשות אך ורק בזכות שתורתנו תורת אמת. תורה שנשארת תמיד אקטואלית. אחד מן הדברים הנפלאים ביותר שיש בתורתנו הקדושה, זו היכולת ללמוד אותה בכל דור ודור, ולראות עד כמה היא אקטואלית, התורה אמנם ניתנה לפני למעלה מ 3300 שנה, הנביאים נכתבו יותר מאוחר ודברי חז”ל הקדושים נמסרו בשנים מאוחרות יותר, אבל הכל נכתב בעידן אחר מרוחק ושונה מאד מכל הבחינות. אך התורה היא חכמה אלוקית, וכך גם דברי חז”ל הקדושים אשר כל דבריהם נמסרו בתורה שבעל פה אמנם, אבל גם דבריהם מפי הגבורה נאמרו. דברי התורה לעולם לא יהפכו ללא רלוונטיים, אלא שהדבר דורש עמל, צריך הרבה לימוד העמקה והתבוננות בכדי להפיק את הלקח האקטואלי מתוך הדברים. אך כשזוכים לכך, הלב מתמלא ברגשי קודש, בחפץ עז ללמוד את כל התורה מחדש ולנסות להבין בכל פסוק ופסוק, בכל הלכה והלכה, מה היא אומרת כלפי המצב העכשווי שלנו היום. כשעושים זאת, המציאות של החשיפה למה שקורה בעולם, רק נותן כר נרחב למחשבות נוספות ויכולת לתרגם את התורה למציאות העכשווית בה אנו חיים. אני מאמין שזו חובת האדם בעולמו. הרבה קשיים נערמים לעושי מלאכה חשובה זו של קריאת התורה הקדושה בעיניים אקטואליות, ומציאות ההסתרה של הגלות הופכת את המלאכה לקשה יותר ויותר. אך זו היא חובת האדם בעולמו.

לענ”ד לא רק שאפשר לקרוא את התורה בעין אקטואלית, אלא שההתפתחות של הידע ושל כל הקורה בעולם נוצר בכדי ליצור מציאות חדשה שתתן אפשרות לגלות עומקים נוספים שיש בתורה הקדושה, שהמציאות של העידן החדש מזמין את גילוים. כלומר, העומק שבתורה מתגלה אט אט כשבכל דור ודור מתגלה רובד נוסף, היכולת-המסוגלות לגלות את העומק הזה נעשה בזכות המציאות שהצמיחה המודרנה.

כל פעם שאני מתבונן בזה, כשאני שם לבי לדברי התורה שמצד אחד נשמרים בהקפדה ובדקדוק כמו שנאמרו למשה מסיני, אותו טקסט ישן, משמעותי כל כך לכל דור, אני חש שזו הראיה הגדולה ביותר לכך שתורה מן השמים, רק טקסט שמימי, רק דבר אלוקים יכול להכיל את החדש ואת הישן באותו הטקסט. בנתינת התורה נאמר (דברים ה, יט) ‘את הדברים האלה דבר ה’… קול גדול ולא יסף’, רש”י מפרש שם שני פירושים, שסותרים זה את זה, ‘ולא יסף – מתרגמינן ולא פסק כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר ולא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי’. פירוש אחד ולא יסף שלא הפסיק לישמע, ופירוש אחד שהפסיק לישמע. אני חושב שהסתירה הזו, היכולת להכיל את אותה סתירה הוא אחד מעמודי התווך של הפנמת התורה הקדושה לתוככי הלב, מחד, התורה נאמרה אז, אותה תורה בדיוק ללא שינוי נלמדת גם היום, זאת התורה לא תהא מוחלפת לא נשנה בה ולו מקוצו של יו”ד, מבחינת זה הקול הפסיק לישמע, מה שנשמע אז נשמע, ויותר לא נוסיף לו מאומה. אך מאידך, הקול ממשיך לישמע, אותם דיבורים ממשיכים לנסר בחלל האוויר ולהשמיע בקול דור ודור ועל ידי כל יחיד ויחיד שלומד בהם עוד ועוד קולות, עומקים חדשים מתגלים על ידי כל לומד, כשהכלים ליכולת להשמיע את הקול הזה שלא פסק, זו המציאות החדשה והלמידה מחדש של אותה תורה מול המציאות המחודשת.

קריאה כזו של התורה, קריאה של הישן תוך שמירה מדוקדקת, עם ניסיון לשמוע את הקול החדש שבוקע מאותו קול ישן, תהווה מקור של תחייה, שביכולתו ליצור איחוי של הקרע הנראה לעין בין החיים והתורה. כך על ידי לימוד זה יתברר שאין קרע כלל וכלל, זו תהא התרופה היחידה לאיחוי הקרע שאותו אתה חווה, תגלה לפתע כי ההיפך הוא הנכון, דווקא התורה נותנת כלים ויכולות לחיות את החיים, ולא בכדי על קיום התורה נאמר ובחרת בחיים.

אלא שלצערי, התחום הזה של הנסיון לקריאה אקטואלית של התורה, נזנח. יש חרדה גדולה מן ההתחדשות והחרדה הזו גורמת לעצימת עיניים ולניתוק מוחלט בין החיים לבין התורה. וכך האדם מוצא את עצמו יושב בבית המדרש ומרגיש פרימיטיבי מיושן, שעוסק בדברים ששייכים לעולם העתיק. כשבד בבד הכל בחוץ נעשה נוצץ.

אם אדם ילמד תורה באופן כזה, באופן מחובר, כל אדם יכול למצוא את החיבור שלו לתורה הקדושה. אלא שכאמור הרבה קשיים גורמים לכך שאנשים לא עושים זאת. ויש לכך גורם אחד עיקרי וחשוב, שיש לתת עליו את הדעת. ישנם הרבה דרכים בעבודת ה’, ‘שבעים פנים לתורה’ כשכל אחד לפי אופיו זוכה לגלות קול אחר שאמור להתגלות על ידי אותה דרך. בעבר כל אחד היה מוצא את עצמו לומד בדרך שמתאימה לאופיו, הוא היה דבק ברב שמלמד את התורה באופן המתאים לו, וכך הוא היה מוצא את עצמו מחובר לתורה הקדושה, ודבק בה.

גם בדורנו ישנם סגנונות לימוד רבים, בתי מדרש פזורים בכל מקום כשביניהם קיימות שיטות רבות של לימוד ועבודת ה’, כשכל בית מדרש מגלה אופן אחר המתאים לאופי שונה. אך לצערי ההשתייכות לבית מדרש זה או אחר, לא תמיד נקבע על פי האופי של האדם, אלא לפי הבית שבו הוא נולד. ההשתייכות לחסידות זו או אחרת למשל, או ההחלטה להיות חסיד או מתנגד, הייתה נעשית בעבר על פי רצון האדם. בדורנו הכל מאד ממוסד, אדם נולד בבית שכולם שיכים לבית מדרש מאד מסוים ואין לו את היכולת בכלל לשנות קו, להתחבר לבית מדרש שונה. המציאות הזו גם גורמת שזה מסוכן לשנות, אנשים שניסו לשנות פעמים רבות מצאו את עצמם ללא קרקע יציבה וגרמו לזעזועים פנימיים עמוקים שרק הערימו קשיים נוספים על יכולת ההתחברות שלהם. אך מאידך, קוץ ואליה בו… היכולת היום להיחשף לדרכים שונות קלה יותר, כך שאין צורך לעבור מבית המדרש הטבעי בכדי ללמוד דרך אחרת בעבודת ה’, אדם יכול להישאר במחנה שבו הוא נולד, ולעבוד את ה’ כרצונו. נכון שהדבר מערים קושי נוסף, אבל זה אפשרי. יש לי חברים מכל המגזרים, ביניהם חסידים שבשיטתם בעבודת ה’ הם מתנגדים מובהקים, וביניהם כאלו השייכים לעולם הליטאי מיגזרית, אך עבודת ה’ שהם דבקו בה חסידית לחלוטין. וכך כאלו ששייכים מגזרית לחסידות אחת ועובדים עבודת ה’ בדרך של חסידות אחרת. העולם נותן היום אפשרויות להכיר וללמוד דרכים אחרות. כך כל אחד יכול למצוא את הדרך המתאימה לו ולדבוק בה. הוא לא צריך לעשות שינויים דרמטיים בחייו, הוא יכול להמשיך להיות שייך לקהילה שבה הוא חי עד עתה ואליה משתייכים כל בני משפחתו, ולדבוק בדרך בה הוא בוחר.

ובכן אחר כל הדברים אפנה אליך איש יקר. אני מוצא בדבריך תחושה מאד קשה מכל הסובב אותך, הכל כל כך פרימיטיבי ומיושן. אני מאד מבין אותך, אך הייתי רוצה לשתף אותה בחוויה שחוויתי לאחרונה. לפני זמן מה נסעתי ללונדון לשמחה משפחתית, בעת ביקורי בלונדון הבירה, ערכתי ביקור בבית המלכה, וצפיתי בהחלפת המשמרות. כשהייתי שם חשבתי הרבה על האירוע הזה. אירוע מיושן ופרימיטיבי, כולל צעקות ותנועות גוף של החיילים ששייכים לעולם אחר רחוק ומנותק מכל המציאות של החיים של היום. זה רחוק גם מכל המציאות של לונדון בכלל, במרחק הליכה מאותו ארמון ישנם רחובות שבהם ישנם תופעות של אנרכיזם, אנשים מופקרים לגמרי, אנרכיזם ששייך לגמרי לדור העכשווי, ממש לא לאותו עולם מיושן ומנותק. האם יש מי שמפריע לו התופעה הזו של התיחזוק של העולם המיושן בארמון המלכה? האם מתקיים שיח בתוככי לונדון על האירוע המשונה המיושן הזה? דומני שלא מתקיים על כך שיח, ואין מי שחושב לבטל את הטקס המטופש הזה. מדוע? מה הסיבה שלא חושבים לבטל אותו? התשובה לכך פשוטה, זה לא מפריע לאיש, להיפך, אנשים נהנים לראות את הטקס, זה מטיב עם התיירות של לונדון, זה מפרנס גם את החיילים שם, ומזכיר גם משהו מהעולם העתיק, גם מזה אפשר ליהנות. אף אחד לא חושב שזה באמת נובע מפרימיטיביות. כולם מבינים שהטקסים האלו לא גורמים לממשל האנגלי להיות פחות טוב, וזה גם לא נוגע לכל איש ואיש.

ובכן זה אמנם לא קשור אליך לגמרי, אבל אם תתבונן תוכל ללמוד מזה הרבה. הסיבה שאתה כל כך קרוע מהפרימיטיביות שסובבת אותך, נובעת מכך שאתה חש שכל העולם הזה של בית המדרש הוא עולם פרימיטיבי, ולעומת זאת העולם בחוץ מחודש ואקטואלי. הייתי מציע לך לעשות שינוי של תפיסה, לנסות לדלות מתוך התורה הקדושה את האקטואליה, למצוא איך דברי התורה נוגעים בחיי היום יום שלנו ממש, ואיך הם מדברים אליך באופן אישי. אם בנוסח של החסידות אליה אתה משתייך לא תמצא את זה, תוכל לחפש במקומות אחרים שם אולי תמצא את החיבור ואת האקטוליות של התורה הקדושה. כשתגלה את החיבור הזה, שוב לא יפריע לך מעשים פרימיטיביים של הסובבים אותך, אתה כבר תוכל להביט בהם כטקס יפה, אתה תבין שזה לא באמת מקלקל את המודרנה. תבין שכל הפרימיטיביות הזו לא נוגעת אליך, תתייחס לזה ממש כמו שתמתייחס כל אזרח לונדוני לטקס החלפת המשמרות. החסך שנגרם לך בעקבות זה שאתה לא מוצא את האקטואליות שבתורה, שם את הפרימטיביות של המקום אליו אתה משתייך בזכוכית מגדלת, אילו תתחבר אל העולם שלך התורני האישי שלך, שוב כל הסובב אתך יראה פחות גרוע ופחות יפריע לך. כעת כל הסובב אותך נוגע אליך מאד, בגלל אותה התנהגות שסביבך אתה מונע מעצמך חיבור אמתי אל התורה, אתה בגלל זה באמת מיושן ופרימטיבי, וממילא זה מפריע לך מאד ואתה חושק מאד בחיים אחרים.

בימים שבין קבלת התשובה לכתיבתה הזדמנה לי חוויה שגרמה לי הרבה מחשבות על השאלה שלך. בשבת שאחר קבלת השאלה שלך הייתי צריך מסיבה מסוימת להשתתף בטיש חסידי, דבר שזמן רב לא עשיתי, ולא זו בלבד שהשתתפתי בו, אלא ישבתי על שולחנו של האדמו”ר בקירבה גדולה אליו, כך שהייתי צריך להשתתף באופן פעיל בטיש. הייתי בימי חיי בטישים, תקופה מסוימת אפילו הייתי משתתף כל שבת בטיש של אחד מגדולי האדמו”רים, זה היה נוטע בי חיזוק גדול ביראת שמים, אך האדמו”ר הזה שהשתתפתי בטיש שלו ניהל את הטיש באופן מאד מסוים, אני לא ישתף אותך במנהגיו כי אולי תזהה במי המדובר, אך זאת אומר, הכל היה זר לי, ולא רק זר, אינני מבין את הדרך הזו. כשהייתי שם חשבתי עליך, חשבתי מה הייתי עושה אם הייתי שייך לאותה חסידות. זה קשה זה לא פשוט, אבל אני חושב שאם הייתי רוכש לעצמי עולם משלי, שוב זה לא היה מפריע לי.

לכן כדאי לך להתאמץ לאזור חייל ולעשות את המוטל עליך כיהודי, למצוא את החיבור שלך לתורתנו הקדושה. תוכל גם בד בבד להעשיר את הידע שלך ולהכיר קצת את העולם, אם תעשה זאת בזהירות ולא מתוך רצון לפרוק עול, זה רק יעשיר את הרוחנית שלך. כמובן שישנם דברים שהתורה אוסרת לעשות, יש דברים שהמודרנה מציעה שלפי התורה זה אסור, ובנושא הזה אנחנו ממש לא מקבלים את המודרנה. זה עדיין לא הופך אותנו לפרימיטיביים. רק כשכל הרוח מנותקת מן החוץ, כשאין יכולת להכיל את העידן החדש בכלל תוקף את האדם רגש של נתק ותחושה מיושנת ופרימיטיבית אופפת אותו. אבל אם הוא יראה את עצמו מחובר לחיים, ויחד עם זה מחובר לתורה, כשהוא יתפוס שאין נתק בין התורה לבין החיים, אלא להיפך, הוא ימצא לפתע שהתורה מקנה לו כלים לחיות את החיים ולא להיפך, הוא ירגיש מצוין גם עם אותם דברים מיושנים שגורמים לו לחיים שלווים וטובים יותר [לדוגמה צפייה בתכנים לא ראויים, שלא רק שלא תורמים לאדם יכולת להיות יותר מלומד, אלא להיפך…].

אני חושב שאם תנסה לסלול לעצמך דרך כזו בחיים, זה יקל עליך. שוב הנוצץ והברק שבחוץ פחות ימשכו אותך, אני כותב פחות כי אני חושב שזה טבעי, הרצון הזה מובן ולא שלילי בכלל, הוא יכול להמשיך, ואם תשתמש בו נכון זה רק ירומם אותך. שים לב, אתה כותב שנרשמת להיות סטודנט ואתה מציין שאחד מהדברים שחשקת בהם זה להסתובב עם הכרטיס הכחול, כרטיס סטודנט, אני מאד מבין את הצורך, זה נותן לך חיבור למקום שאליו אתה חושק בו, גם מבחינה סימבולית. אבל הצורך הזה נובע מכך שהחשק שלך יותר לברק שיש שם בחוץ, מאשר לתכנים שאתה מפספס מחמת החיים המיושנים אותם אתה חי, אני חושב שכשתמצא את עצמך מחובר, יעניינו אותך יותר הלימודים שיעשירו אותך, ועוד דברים אחרים ערכיים שהם באמת מקנים התקדמות ופתיחות, ולא יעניין אותך יותר הצורך הסימבולי שיש בהחזקת כרטיס סטודנט, וכמובן ששוב לא תתעניין בצפייה בתוכן לא ראוי.

יש עוד הרבה להאריך, וללמוד, איך מקיימים את כל זה. אך לשם כך הייתי רוצה שתקרא את דברי, ונראה אם יש בהם מענה למצוקה בה אתה נמצא, ואם כן נוכל להמשיך ולהתכתב איך להמשיך ולקיים את כל זה בפועל.

העיקר חשוב שתדע, צומת הדרכים בה אתה נמצא, אמנם מסוכנת, אך היא צומת חשובה מאד, שממנה תוכל להמשיך את חייך באופן נעלה מחובר שליו ושקט, חיים שבהם תמצא את עצמך אוהב את עצמך ומחובר לעצמך.

אחר כל הדברים האלה, רציתי לחדד עוד נקודה חשובה. שיתכן ומאד נוגעת בדבריך. דרכו של האדם לראות כל דבר בשחור לבן, גם מבחינת ניתוח העובדות, וגם בבחינת כלכול מעשיו, ובחירת דרך החיים בה הוא ילך. כלומר, אתה מדבר על העולם הפרימיטיבי המיושן שהחברה החרדית מקיימת. אתה מדבר על הבוז שיש לחילונים ללבוש שאתה לובש. ובכן, אני לא אומר, יש את אלו שבזים, אבל מאידך, יש את אלו שמעריכים, יש את אלו שלא אכפת להם כלל מלבושך או לבוש של כל חרדי אחר, הם לא רואים בלבוש הזה בעיה יותר מהלבוש המשונה שכל אחד בוחר לעצמו במדינת תל אביב… אני נוסע כל שבוע באוטובוס שעובר על יד הבורסה, אני רואה תמיד מתהלכים בחצר החיצונית של בנין הבורסה חסידים ואנשי מעשה, ההולכים בלבוש חסידי מלא. אני לא סבור שאותם אנשים שמתהלכים במסדרונות הבורסה עם לבוש חסידי מלא נתקלים בבוז. הם הולכים באופן נכבד, ואין טעם שיבוזו להם. נכון, אדם שהולך בלבוש מוזנח ומלוכלך, והוא גם לא מקפיד על נקיון גופו, וריחות לא נעימים מלווים אותו, יתקל בבוז, ויותר קל לבוז לאדם כזה ולהשליך את הסירחון שלו על הקהילה שאליה הוא משתייך מלדבר סתם על איש זה באופן פרטי, ולכן אולי שידברו עליו יגידו, החרדי ה… הזה. האם זה אומר שכל החילונים בזים לנו על הלבוש שאותו אנו הולכים? שאלתי בעקבות השאלה שלך אנשים בסביבתי הקרובה שעובדים במקומות עבודה חילוניים ומקפידים ללכת בלבוש חרדי מלא, האם הם נתקלים בבוז במקום העבודה החילוני בהם הם עובדים, הם ממש לא הבינו על מה אני מדבר. ובכן יש הרבה מאד אנשים מלומדים, משכילים מאד ומכובדים מאד בחברה החרדית!!! אולי כדאי לך לחשוב על הלבוש אותו אתה לובש, במקום להשליך אותו לגמרי, במקום להתבייש בו, פשוט להתחיל להקפיד ללבוש את אותו לבוש חסידי רק יותר מוקפד ואיכותי, יותר מסודר ונקי. אולי תתמלא נפשך על ידי זה. ולא תחוש כל כך בזוי? אלא מה, דרכו של אדם לתפוס הכל בשחור לבן, או לבוש חרדי, או לבוש חילוני, או זקן מרושל מלא בקשקשים… או להסיר את הזקן לחלוטין… תתחבר קצת לרצונות שלך ותן לעצמך מה שאתה רוצה, ולא תחשוק בשינוי מוחלט של המראה שלך. פעמים רבות וחוש אסתטי מפותח שלא בא על סיפוקו תובע את עלבונו ומפציע בתחושה של תסכול על כל הלבוש אותו האדם עוטה עליו. כך ממש גם כלפי היחס ללמידה והעשרת הידע. יתכן מאד ואתה בטבעך פתוח, אינטליגנט שוחר ידע, ובעל חוש סקרנות מפותח. האם הדרך הנכונה למלאות את הסקרנות זה דרך צפייה בתוכן לא איכותי? האם זה באמת ימלא את סיפוקך, אינני מכיר אותך אבל אני חושש שעצימת עיניים תוך כדי רעב מוחלט לכל מה שנמצא מחוץ להיכל החסידות הוא בעוכריך. וכעת הבטן מקרקרת עד כדי איום להתפוצצות… הרעב נטע בך סקרנות כזו שמפציעה בך, עד כדי רצון להשליך הכל, לתת דרור לסקרנות עד כדי צפייה ב… חבל יתכן ואם תתן לעצמך שחרור זהיר, תתן לעצמך ללמוד ולהעשיר את הידע שלך באופן ראוי, לא תהא זקוק כלל לכל זה, וממילא גם לא תחוש אתת הקרע שאתה חש בנפשך.

גם בנושא הלימודים, לא הכל שחור לבן. או לא ללמוד לימודי אקדמיה כלל, או ללמוד באוניברסיטה חילונית. האם זה נכון? האם אין כאן גם שתי קצוות רחוקים מידי? יתכן ונכון יהיה לך ללמוד לימודים אקדמאיים, אינני מכירך ואינני יודע מידי מה מצבך ומה זה יגרום לך. אבל אפשר ללמוד במכללות חרדיות, לא צריך לברוח לאוניברסיטה.

עוד נקודה חשובה שלא ציינת, איפה אשתך בכל הסיפור הזה, האם היא מודעת למצב בו אתה נמצא? האם יש בסביבתך חברים או דמויות שאתה מעריך וגאים בלבוש ובפנימיות שלהם ומקרינים לך ביטחון ועוצמה, עימם אתה יכול לשוחח בגילוי לב ולנסות להבין לעומק מה הצורך למלא שחסר בך? הייתי מציע לך למצוא כתובת אישית שתוכל לשתף ולבטא את לבטיך ואת התחושות שלך, השיתוף עם אדם קרוב יכול לנסוך בך רוגע, ויכולת לכלכל את צעדיך באופן מושכל, ולנטוע בך איזון ויכולת לחשב מסלול מחדש, בחייך התורניים, חיים שיש בהם חיבור אמתי למה שאתה באמת.

בכל מקרה אני כאן בשבילך, ואם משהו מתוך דברי לא ברור מספיק, או אם יש משהו שתרצה להוסיף ולדון בו אני תמיד כאן בשבילך.

מעריך מאד את החיפוש ואת ההתבוננות

ומצפה לתועלת העצומה שתרכוש בעקבותיה

שלך

שלמה

sh4101199@gmail.com

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

6 תגובות

  1. לכותב השאלה ולמשתמשי האתר היקרים מצורף פה סיפור שנותן לנו כוחות לזכור מה אנחנו באמת.

    פעם ציוה כ”ק אדמו”ר הרבי מליובאוויטש לאחד מהחסידים לקרב את יהודי פלוני. פעם נכנס החסיד לכ”ק אד”ש ואמר שהוא מודאג מאוד אודות יהודי הנ”ל משום שלאחרונה יצאו מפיו דברי כפירה.

    אמר לו כ”ק אד”ש:

    “הנני מכיר אותו. דיבורים אלו הם סתם דיבורים, וכנראה קרא עיתון (“פייפער”) לפני השינה, וכאשר קוראים עיתון לפני השינה, מדברים למחרת דיבורים כאלו”.

  2. עוד נקודה שחשוב לחדד:
    במבט ראשון נראה שהדת אכן “כובלת, את האדם והמתירנות שבחוץ מאפשרת לו להיות לכאורה “משוחרר וחופשי לנפשו”. אבל, כדרכו של עולם השקר בו אנו חיים- גם זו בועה ואשליה גרידא שכן ההיפך הגמור הוא הנכון- התורה מקנה ליהודי כלים רבי עוצמה להיות שליט על ומחשבותיו, דיבוריו ומעשיו ולא ללכת שבי אחר תאוות ויצרים. הוא הבן חורין האמיתי שיש בעולם – הוא המשוחרר והוא השולט- נכון, הוא מחוייב לציוויי התורה אבל הם אלו שמעניקים לו חירות נפשית עמוקה שמביאה לשלוות נפש, שמחה וסיפוק אמיתי כמו שאנו רואים בחוש על גדולי ישראל למול “גדולים” אחרים מהציבור האחר… ההבדל הזה זועק מכל מקום אליו תביט ותסתכל- ברחוב הפרוץ כאילו “משוחרר” והנחשק הזה – שם ובדיוק שם ישנם האנשים הכבולים ביותר- השבויים אחר יצרם, המכורים לתאוותם וממילא- חייהם ריקים ושוממים מבפנים גם אם לעיתים הם נראים נוצצים מבחוץ (איסתרא בלגינא…). האדם החכם והחושב שבך אם יעמיק בזה ימצא שזו אמת לאמיתה. זה תפקידנו בעולם השקר- לחשוב ולגלות את רסיסי אור האמת המוסתרים מאיתנו. כי מה שרואים מכאן לא רואים משם ודווקא המקום הכל כך “משוחרר” הנשאף הזה הוא ההופך את האדם לכבול, שבוי ורודף אחר הבלי שווא ללא תכלית. לעומת חיי התורה המביאים את האדם לשמחה, שלווה ומנוחת הנפש – “עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה’ הוא לבד חופשי!” ובמילים אחרות: מתי יש חירות מכבלים? כשיש כבלים של חירות!

    1. הדברים פשוטים ונכונים, וחשוב להבהיר אותם.
      אמנם הדברים בתשובה מדברים בדבר הצורך הנפשי המשתוקק לחירות וחופש. וזה שהחירות האמתי לא מגיע מפורקן אמת הוא, אך האדם לא חש בזה ומרגיש צורך להתפרק, ועל הצורך הזה התשובה עוסקת.

  3. אני גם הייתי במצב תחושה דומה… שני דברים שעזרו לי:
    1. כשסיימתי את התואר והתחלתי לעבוד במקצוע (אני זוכר שהייתי עונד את תג של העבודה גם שלא בשעות העבודה… ;))
    2. כשירד לי האסימון שזו תחושה נטו בראש שלנו, ולאו דווקא שזה נכון במציאות. ושבעולם החילוני אנשים מסתכלים ככה אחד על השני. אחד בהתנשאות, השני בקנאה וכו’. ולא משנה להם מאיזה מגזר הגעת.
    גם אם תמצא לומר שזה באמת נכון במציאות… יש לי ידיד שמתוך הרגשה דומה עשה 3 שנים צבא, קורס קצינים, משרת במילואים, עובד המשרה מלאה, מתנדב ב-1,001 ארגוני הצלה וחרום, כל החיים שלו זו תרומה למדינה ומה אומרים עליו בסביבה החילונית?
    “על מה בדיוק מגיע לו “כל הכבוד”? הוא לא עושה טובה לאף אחד. צבא – זו חובה אזרחית לכל מגזר. התנדבות – גם אנחנו מתנדבים. וזה שהוא כל כולו נתינה – זו הבחירה שלו”.
    כך שמה שלא תעשה, המבטים הללו כנראה לא ייפסקו.

    1. וואו, תגובה מחזקת, והסיפור על הידיד ההוא- פשוט בוםםםם, אשכרה, זו האמת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

נפילות בעניינים שבקדושה-יש מה לעשות עם זה?
אני בחור ישיבה בתקופת שידוכים לא קצרה ולא קלה, הכל אצלי רגיל, אני ברוך ה’ יושב ולומד ויחסית שמור, אבל יש בעיה אחת שמעיקה עליי ולא נותנת לי מנוחה – שוב ושוב אני נופל בעניינים שבקדושה שוב ושוב כך שכל החלטה שאני מקבל בנושא הזה וכל גדר שאני מציב לעצמי...
במה הציבור החרדי חושב שהוא טוב יותר מציבור אחר?
אני חרדית ועובדת בחברה מעורבת שיש בה אנשים מכל הגוונים. כמובן שמטבע הדברים יוצאים לי מפגשים עם עולמות שונים. השאלה שלי מתמקדת בהבדל בין הציבור החרדי לדתי, למה ובמה הציבור החרדי חושב או מניח שהוא יותר טוב מהציבור הדתי? (מדברת על הדתיים השמרנים והחזקים שבהם- ישיבות וכו) יוצא לי לפגוש...
בעלי לא מרוצה מהבית ומהילדים שלנו
זה נשמע כל כך בנאלי כבר שכל שאלה מתחילה בתודה גדולה…. אבל האמת שאי אפשר לדלג על זה….כי באמת מה שאתם עושים באקשיבה, זה מעל ומעבר למצופה. הן מבחינת התוכן המקצועי והרב והן מבחינת הניראות ונוחות הגישה. ה’ ישלם שכרכם! השאלה שלי נוגעת בתפר הדק שבין זוגיות להורות… אקדים לומר...
למצוא חזרה טעם בחיים אחרי הנפילות
לפני שאשאל את השאלות שלי אני רוצה לתת רקע קטן על חיי: אני בן 17, נולדתי בחו”ל ועשיתי את עליה שלי בגיל 10, חייתי במשפחה דתית. תמיד הייתה לי יצר חזק . זה עם טלפון לא מסונן וזה נותן התמכרות בגיל 11-12 לתוכנים לא צנועים. תמיד רציתי להפסיק אבל המאמצים...
האם הנפילות שלי בגדר הנורמלי? זה בעיתי להתחיל כך שידוכים?
תודה רבה רבה על האתר הנדיר באיכותו ובסוגו, אתם עושים עבודת קודש מדהימה! יישר כוחכם! אני בחור ישיבה ליטאי מאחת הישיבות הטובות בארץ (בהמשך תבינו למה זה רלוונטי). כבר שנים שאני נופל בצפייה במראות אסורות באינטרנט, סרטים, סרטונים תמונות וכו’. זה התחיל לאט בגיל מאוד צעיר (12 כמדומני) והמשיך לאט...
התחתנתי, ועדיין הקב"ה רוצה עבודה כ"כ קשה?...
שלום. אני רוצה לשאול שאלה, אע”פ שבאתר יש תשובה דומה, זה לא סיפק אותי כ”כ. אני נשוי קצת יותר מחצי שנה. וב”ה לצערי הגדול, כל פעם שיש לי אפשרות, מחשב עם רימון הגנה גבוהה (אפילו שם! לא הכל חסום…), או ח”ו דברים יותר גרועים, אני נופל ונופל ונופל. אציין, אני...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן