אשה יקרה,

רעיה נאמנה,

את מתארת מצב של פער וריחוק בתקופה מסוימת, כלומר שבתקופת הקרבה הפיזית יש גם קרבה רגשית.

קודם כל, זו סיבה אחת לשמוח שמחה גדולה!

הבשורה הטובה היא שהריחוק הרגשי בתקופת האיסור ניתן לשינוי,

והבשורה העוד יותר טובה היא, שהפער כעת מזמין אתכם לבדיקה מעמיקה. 

משם, ורק מתוך הפער המכריח לעבוד, בע"ה תצמח קרבה ואהבה מחוזקים ומועצמים יותר.

חיים הם כמו שביל, שלעיתים ההליכה בו זורמת בנחת וברוגע. 

כשהקב"ה רוצה לגלות לנו אוצר, הוא לפעמים גורם לנו למעוד על אבן. זה מביך, מפתיע, כואב אפילו עד זב דם.

אבל חובה לזכור את מטרת הכאב: היא מכריחה אותנו לעצור, מקרבת אל האדמה ואל השורשים. כך אפשר לראות מקרוב את האוצר הטמון שם, אוצר של צמיחה וגדילה, קרבה ועצמה שלא היינו מגלים אילולי חווינו את הקושי.

מתוך הסתכלות זו, בשורות הבאות אשתדל להאיר מכמה זויות את האפשרויות העומדות לך כעת. 

רק את בתבונת-ליבך תוכלי לספוג את הרעיונות, להרגיש מה מתאים לך כרגע ולקחת רק את זה.

ידוע גם לך, שתקופת האיסור מטרתה התחדשות של הקשר. רבים הספרים המדברים על כך, ותחושתי היא שלא על כך התכוונת שארחיב. 

את מתארת שלפעמים העלית את הנושא מול בעלך. אמנם לא תיארת כיצד ומתי, אך זו הזדמנות לחדד את חשיבות התזמון והצורה. 

בדרך כלל אנחנו משתפים אחרים בכאבנו, בזמן שבו אנו חשים כאב. זה מובן ביותר, שהדיבור והשיתוף באים מתוך החוויה הנוכחית. אך ישנן מקרים שבהם מומלץ להשתמש בכח הריסון ודחיית הצרכים על מנת להגיע למילוי צורך גדול יותר.

כלומר: הצורך הגדול שלך הוא של קשר אוהב, מכיל וקרוב.

הצורך המיידי הוא פורקן של כאב ופיתרונו.

אם תדברי מתוך כאב, את תגיעי (אולי) למטרה הקרובה של שיתוף בתסכול, אבל זה לא יתרום לטווח הארוך של בניית הקשר.

על מנת לפעול לקראת החזון הגדול, יש חשיבות להתיחסות לכמה הבטים: 

א. אנושי ומובן ביותר שאת זקוקה לפרוק את הכאב באופן שלא ישמור וינצור אותו, אלא רק יסייע לך לשחרר ולהתארגן מחדש.

לכן, חברה או אמא הן לא הכתובת.

דמות טיפולית- מקצועית או נייר ועט הן כתובות מועילות.

אם תבחרי בדף ועט, תוכלי למצוא בתוכך את הדמות הכועסת, הכואבת, הבודדה, או כל רגש אחר שעולה בך.

ראי אותה ממש בעיני רוחך. איך היא נראית, היכן היא ממוקמת?

הקשיבי לה. מה יש לה לומר? 

תני לה יחס. האמירות שלה חשובות לך. היא חלק ממך שמדבר. חלק שה' נתן לך כדי למצוא את נתיבך המדויק בחיים. 

אפשרי למילים שלך ושלה להכתב על הדף. תראי שיתפתח ביניכן דיאלוג, השיח הפנימי שלך.

כשהפנים שלך יהיה מוקשב ואהוב על ידך, את תבואי מקשיבה ואוהבת לשיחה עם בעלך, ומסתבר שגם הוא יקשיב ויבטא אהבה.

ב. בחרי זמן רגוע לשיח מאפשר. אולי ברגע רומנטי או בטיול בחוץ, בזמן שתרגישי שנכון לך לפתוח. לאחר ההכנה שלך, את תהיי במקום נכון- מרגישה את הכאב, אך הוא לא יהיה מציף. במינון שכזה, הרגש שלך יהיה מניע להתקדמות. 

בזמן הרגוע הזה, אפשרי לעצמך להתחבר לטוב שבו, לטוב שבך. לאהבה שאכן זורמת ביניכם, והנה היא מגיעה לעוד רובד- בזכות החיכוך הזה.

אפשרי לעצמך להרגיש אפילו זכות וחדוות גילוי: משהו חדש, עוד זוית עומדת להיות מוארת ביניכם. גם אם יקח זמן, קחי איתך את התף של מרים. בתוך מעמקי חשכת הגלות, היא החזיקה בו ביודעה שהחושך מוביל אל הזריחה.

האמיני בה' ובאיש שאיתך. הוא ראוי ורוצה באהבתך. 

ג. להקשיב, להקשיב להקשיב. בלי לשפוט, רק לשמוע את התחושות שלו, את הרצונות המאוויים, החלומות, המצוקה. 

את לא אמורה לפתור שום דבר. רק להקשיב בלי לשפוט את עצמך ואותו. אלו רגשות- אין בהם רע ואין בהם טוב, הם מציאות. האם עץ הוא טוב או רע? הוא עץ. 

לפעמים הוא מפריע וצריך לגזום אותו, לפעמים להשקות, אבל הוא בפני עצמו- פשוט קיים.

כך גם עם הרגשות. אפשרי להם להיות.

עצם השיתוף הזה יהווה קרקע יציבה להחלטה משותפת מה הצעד הבא מכאן.

ד. אם ברצונך להביע, השתמשי בשפת ה"אני". אולי קראת על כך בספרים שונים, אך זהו יסוד שאי אפשר לדלג עליו וחשוב להזכיר לעצמנו:

כל שיתוף ברגש הוא ממקום אישי ולא מאשים. 

למשל:  "אני מרגישה מתוסכלת/כועסת/עצובה כש…" 

ולא: "אתה עושה/גורם/מלחיץ/מתסכל… "

דיבור ב"שפת האני" מזמין שיתוף אישי של כל אחד, במקום לחוש חיצי אשמה שגורמים למגננה והתנגדות, ורק מרחיקים במקום לקרב.

ייתכן ותגיעו למסקנה שאתם זקוקים ליעוץ רגשי ו/או מעשי שיסייע לכם להפיק את המירב מתקופת ההתחדשות, ואשמח לסייע בהפניה אם תרצי ותפני באישי.

מקווה ומאחלת לך מכל ליבי שתצליחו ביחד למצות את ההזדמנות להאיר זה על זו,

ומשם לקבל את הארת פני השכינה עליכם-

בנביעת אהבה המתחדשת כלבנה.

מחזיקה לך יד ובוטחת,

שפרה

[email protected]