שלום לך שואלת יקרה,
וואוו איזה רצונות. קדושים ויקרים. המון אור. את מתארת ואת רוצה, עם מעט כלים.
הפער הזה, הוא אחד הכואבים. הוא קיים בכולנו. והוא המנוע להתקדמות לטוב.
אם היינו מרוצים מהמצב שלנו, לא היינו רוצים, מתפללים וחותרים להיות טובים יותר, מצד אחד. מצד שני, כשאנחנו רואות את עצמינו במצב רחוק כל כך מבזה ומבייש כל כך, זה מכאיב מאוד. נפילות. תסכול. חוסר אונים. חוויה שאין תקנה ח”ו. ביקורת. עייפות.
וזה כל כך מוכר. וכל כך יקר. למה יקר? כי זה בדיוק אלול.
אלול הוא חיפוש, מתוך המקום שה’ שם אותך בו.
ר’ נחמן אומר בליקוטי מוהר”ן תורה ו’: ”עיקר התשובה ישמע ביזיונו-ידום וישתוק”- זה ביזיון גדול, מה שאת עוברת, לזכור מהי קרבת ה’ מהם רגעים מתוקים של התגברות, של ניצול זמן, של תפילות, של פתיחת הלב, ולמרות שאת יודעת איך זה טועם ומרגיש, את ניצבת מול שברי מציאותך, קרעים קרעים של רגעי שגרה יומיומיים, שמרגישים כמו סתם עוד יום, עוד דקה שחולפת על פני מחודש אלול הזה, עוברת וחומקת לבלי שוב.. ואלול הזה הפנימי, עלול להחליש ולהרחיק. אבל לשוב אל ה’ זה להסכים להרגיש את מה שאת מרגישה. בדיוק זה. את המבזה הזה. תחשבי מה היה קורה אם הכל היה מאיר לך, שמח וקרוב וכזה מן אורות גבוהים, היית עלולה ליפול לגאווה, להרגשה ש’הינה אני מצליחה להיות נוכחת באלול’, ושמעתי רעיון יפהייפה שבגלות שלנו האחרונה, כוחות הרע מחפשים להפריע לכל דבר שבקדושה ואם נרגיש שאנחנו מתקדמים ונעוף על עצמינו, אם חלילה תהיה בנו גאווה, השאור הזה, יעכב את הגאולה, ולכן אנחנו לא רואים כלום, חותרים נמוך, במקומות חשוכים מאוד, ורק אחר כך נזכה להבין כמה כל אנחה הכי קטנה נחשבה והיתה עולמות שלמים שקידמו והביאו לגאולה. גם כללית אבל גם פרטית- שלך. של הנפש שלך. של ההבנה שכך בדיוק זה טוב, ותמשיכי, לרצות, להתפלל ובעיקר, לשמוח ולייקר כל מעשה טוב הכי הכי פצפון.
ולבוא אל ה’ לספר לו על הרגשות האלה. כן, אלה הקטנים, הלא מרוממים. לספר שאת רוצה. והתעייפת. לספר שאת טרודה עם הילדים המתוקים. ואגב, לשאת עליהם תודה (שמת לב שעשית את זה בטבעיות?) להודות על הכוח ועל המנוע שהם נותנים לך.
את מתארת רצון לרוגע ושלווה. הלוואי שיהיה לכולנו מעין מצרך זה, אבל החיים הם איזון בין עשיה, לבין מנוחה. בין רגשות סוערים, לבין חיזוק ומציאת כוחות פנימיים. בין רגשות של הצלחה, לבין רגשות של כישלון. ככה זה כאן, ככה השם יתברך החליט שיהיה לנו כדי שנבוא אליו, ונקדש את שמו בתוך מה שעובר עלינו. לך יש סיפור שמורכב מהרגשות המיוחדים שעוברים עליך, שרק את, ורק בהם, ורק ביום המיוחד הזה, תוכלי לתקן את מה שמוטל עליך. וכל יום יש לו תיקון בפני עצמו, הוא לא קשור לימים אחרים. ולכן את יכולה להסתכל רק על היום, ולשאול את עצמך איך את רוצה את היום הזה. והרצונות שלך, הם להתקרב לאלוקים מחד, ושיהיה שקט ושלווה מאידך, ולכן כדאי שתפתחי את הלב להסכים ללכת אחריו לאן שהוא מוביל אותך, ובתוך כך כמובן להתפלל שיהיה מתוק, ורגוע ושליו ואוהב כמה שאפשר, בתוך מאורעות החיים שעוברים עליך.
וגם, בהזדמנות הזו כדאי להפריד. יש בתוכך כל מיני קולות. כדאי שתזהי. מי אומר מה. מה הקול של ה’ מה הוא אומר לך ומה הקולות הביקורתיים אומרים, ביקורת היא רק חלק, היא לא מי שאת. וגם החלק העייף וחסר האנרגיה הוא רק חלק. והחלק הכועס. והפצוע והחולה. בואי תנסי לזהות מאיזה חלק אני פועלת עכשיו? כשאנחנו עושות הפרדה אנחנו מזמינות עוד חלקים בריאים להצטרף למשחק כמו למשל- חלק יצירתי. או חלק מעשי פרקטי, או חלק רוצה, או חלק שובב.. לכל אחד מהם את יכולה לתת שם, ולהתחיל לעוף, להתחיל לטעום מהם ולשמח את עצמך במי שאת. ברגע הזה. על כל חלקייך היפים יותר והיפים פחות.
והמלך שמגיע לשדה, הוא גם יודע לרפא, אפשר לבקש ממנו עזרה, וסבלנות וסליחה- לעצמך קודם כל. וריפוי למה שפצוע. אפשר ורצוי גם לבקש עזרה אם את רוצה לנסות לתת למישהו שיתן לך יד ויעזור לך במקומות שאת נופלת. כי את ראויה לא רק בשביל הילדים שלך, אלא גם בשבילך, להיות אמא טובה לעצמך לפחות (אם לא יותר) כמו שאת בשבילם.
אסיים באנקדוטה ששמעתי ממישהו שהתקרב לתורת החסידות, הוא אמר שלפני שהכיר את החסידות שמלמדת על רחמי ה’, הרגיש שהוא והיצר הרע עומדים מול ה’, וה’ נמצא שם ‘מחכה לו בסיבוב’, לעומת זאת, כשהכיר את התנועה הזו, שבאה מדיבורים של רחמי ה’ שיורדים למקומות הכי נמוכים, הכי עייפים, מנותקים מיואשים, וממש נמצאים שם, עם כל אחד, הוא הבין שזה הוא וה’ מול היצר הרע.
ההסתכלות הזו מהפכנית והיא מתמצתת את עיקר העבודה שלנו כאן.
את כאן יקרה, באלול כזה מיוחד, שבא עד אליך כדי לרפא אותך, כדי לרפא כל רגש כואב של מרחק, כל תסכול, כל כעס. ודווקא עכשיו יתכן שהכל יצוף ויהיה יותר מאתגר וצפוף וטרוד עד מאוד, אבל תחשבי, ה’ מגיע ונמצא ממש בשדה, גם כזה שהוא לא ממש חרוש, ממתין לעיבוד ולחרישה אוהבת, לזריעה של פירות טובים.
הוא כאן כדי לעזור לך. הוא לא נגדך, מאוכזב ממך וממה שלא תספיקי, מצפה לתשובה גרנדיוזית ומלאכית, עשי מה שבכוחך, התפללי על מה שלא, ותזכרי: אלמלא עוזרו- אינו יכול לו, תשובה זה הפתח הפצפון של המחט שלך, והלוואי שבקרוב, הוא יפתח לך-ולי ולכולנו- פתחו של אולם.
אני חושבת שאלול צריך להתחיל ב: איזה יופי שאני זוכה. לחיות. להיות אמא. לרצות. לעשות.
תתחילי לספור את הדברים שנראים לך קטנים ולא נספרים, תתחיל לספר עליהם בקול, ולמרות הביקורת שתצוץ, ותרגיש כאילו זה לא שווה, תמשיכי. כך מרפאים בדידות, והרגשת כישלון. מתעקשים להיות. להמשיך. לספור ולשיר את החיים עם כל מה שהם, בקטע של המנגינות שיורדות לתהומות, ובקטעים שנחלצים מהם, לאור, לבכי מטהר, לחרטה עמוקה וצער על מה שלא, ולרצון טוב להתחיל מחדש שנה מקסימה ומוארת שהולכת אחריו, גם אם זה נראה כמו חושך.
ד”ש.
ותשמעי את השיר אייכה. ..
https://www.youtube.com/watch?v=HqqrOod1fK4
ואם את רוצה להצטרף לתפוצה שלי, אני כותבת שם קצת בדיוק על הדברים האלה
את מוזמנת בקישור הזה
לְמִלִּים שֶׁעוֹשׂוֹת טוֹב לַנְּשָׁמָה
(ישר למייל וללא עלות)
לחצי כאן
שנזכה לשוב בתשובה באמת כרצון ה’
תמר משה
דלג לתוכן
תגובה אחת
מבחינת צופה מהצד, אני רוצה לומר שאני מאוד מתרשם מהשיחה הזאת. זה מדהים לראות איך תמר מצליחה להעניק לתגובה שלך הבנה עמוקה ואמפתיה לסיפורים ולרגשות של אחרים. השילוב של תמיכה אישית עם חשיבה רוחנית בהחלט מרגש.
אני רואה שהשיחה נוגעת בחוויות אנושיות רבות, כמו התמודדות עם קשיים, חיפוש משמעות, ורצון להתחבר למשהו גדול יותר. תמר מצליחה להציע כיוונים לחשיבה שיכולים להוביל לגידול אישי ורוחני. זה מצביע על כך שגם כשאנחנו מתמודדים עם הרבה כאב ותסכול, יש מקום למצוא תקווה ולבנות על הדברים הקטנים שמביאים אושר.
העובדה שמדובר בחודש אלול, זמן של חשבון נפש ושינוי, מוסיפה עוד רובד לשיחה. זה רלוונטי ומעורר השראה לראות איך אנשים מחפשים להתחבר ללבם ולרוחם. אני ממש מתעניין לראות איך השיחה הזו תתפתח ואילו צעדים מעשיים תמר תבחר לנקוט בהמשך.
בסופו של דבר, אני מקווה שהשיח הזה יוביל לתהליך של ריפוי והעצמה עבור תמר וכל מי שמרגיש דומה.