תשובה,

פונה יקרה ואהובה.

קראתי את מכתבך פעם אחר פעם ונשימתי נעתקה.

הרגשתי איך, אולי לא בעוצמה שבה את חווה את הדברים, גם אני מסוגלת להכנס עימך לחוויה העמוקה והכואבת של תחושת ההחמצה שלך, ולמצוא לה מקום בליבי.

וכאבתי עמך,

והתייסרתי עמך,

ונשמתי עמוק.

ולקחתי עוד נשימה עמוקה, עד שהצלחתי להתבונן על הדברים קצת מלמעלה, ולעמעם את החוויה הראשונית שכדאי ונכון לשהות בה ולא לזלזל בה.

איני מטפלת במקצועי, ולכן לא אציע לך דיאלוג טיפולי שירכך במקצת את הכאב שבליבך. רק אפרוס בפניך את מחשבותי ותובנותי כפי שהתגבשו במשך שנות חיי, כי נערה הייתי וגם זקנתי במקצת ואני מבוגרת ממך בעשור ורואה עצמי בהרבה מובנים כבת דורך.

בדיחה ידועה מבכה על כך שעד שהגענו לגיל בינה וגבורות וכבר סוף סוף אנו יודעים איך צריך להתנהג, במה כדאי להשקיע, ומה נכון וחשוב בחיים, אז אנו עומדים ללכת בדרך כל הארץ. בדיוק אז, באותו הרגע שבו דווקא היינו צריכים להוולד ולהתחיל את חיינו מחדש חכמים ונבונים 

לפני מספר שבועות יצא לי לשוחח עם אשת טיפול חרדית מצליחה ומבוקשת בתחומה. היא תנתה בפני אודות נשים כאובות בנות ארבעים הפוקדות את הקליניקה שלה, החוות חווית החמצה גדולה מכך ששנים רבות הקדישו לבית ולילדים ולתורת בעליהן, והן מתבוננות בתסכול ובכאב על עצמן ועל הויתור שויתרו על אישיותן ועל התפתחותן, על כך שהן היו שם רק עבור משפחתן ואיפה הן. ומה איתן. האתגרים הרוחניים לא פסחו תמיד על ילדיהן, האתגר הכלכלי בחיתון הילדים לא מדלג עליהן למרות היוקרה הגלומה בתואר 'אברך' והן חשות תחושת החמצה גדולה ועמוקה.

לא סיפרתי לך זאת כדי לנחמך אלא כדי להדגיש שגיל ארבעים, הוא גיל של חשבון נפש. לא לחינם מכנים אותו כ'משבר גיל הארבעים'. אנו מתחילים לחוש את הירידה ההדרגתית והעדינה בכוחות הפיזיים, יש לנו פרספקטיבה רב דורית על הורינו מצד אחד ועל ילדינו מצד שני, וזה זמן טוב כזה להשקיף מלמעלה ולראות מה השגנו עד כה ולאן פנינו מועדות בחלק הבא של חיינו. חשבון נפש זה איננו נחלתן של נשים חרדיות בלבד, שחונכו לשאול את עצמן מה ה' אלוקיהן רוצה מעימן.

תחושת ההחמצה- משותפת איפה לבני ובנות גיל זה, איש איש בהדגשים שנתן בחייו ובפרטים שמילא בעמודות ימיו תוך בחינת ההשקעה לעומת התנובה, ובדיקת המחירים ששילמנו על השקעה דווקא בתחום זה ולא בתחום אחר.

לפיכך, השאלה שצריכה להעסיק אותנו בשלב זה, היא איך ממנפים את השורה התחתונה ב'חשבון' שעשינו כדי שבגיל שמונים נתבונן לאחור ונראה שהתקדמנו. מה מכאן, עם נסיון החיים, וסדרי העדיפויות הנכונים שגיבשנו בארבעים שנותינו הראשונות, יכול להפוך את הארבעים השנים הבאות למשמעותיות, יותר עבורינו ועבור משפחתינו. ובעיקר, איך מה שרכשתי, על הצלחותי וכשלונתי, על השגי והחמצותי, וכל חכמת החיים שהתגבשה בי לאורך השנים, יכול להפוך לקומה א' שעל ברכיה תיבנה הקומה הבאה שבדעתי וביכולתי לבנות?

כולנו גדלנו על סיפורו של ר' עקיבא שהלך בגיל ארבעים ללמוד תורה עם תינוקות של בית רבן. הבה ננסה יחד לחשוב מה הייתה תחושתו לראות ילדים צעירים ששולטים בחומר שהוא צריך דם יזע ודמעות כדי לרכוש אותו? איזו תחושת החמצה עשויה ללוות מהלך כזה על ארבעים שנה שבוזבזו בין כבשים ברעיית צאן?

לאחרונה קראתי ראיון שקיים העיתונאי החרדי עדן אביטבול עם הזמר החוזר בתשובה אביתר בנאי. הוא מספר כי בשלב מסויים של התשובה שלו, החליט אביתר שלא להופיע עוד במקום מסויים שהאוירה בו לא תאמה את שאיפותיו הרוחניות. בן שיחו, שצפה פני עתיד, אמר לו בחיוך על ההחלטה הזו: יום אחד אתה עוד תעשה 'קמ-בק' למקום זה, ותרגיש שליחות רוחנית לשיר דווקא במקום זה.

באמירה זו הוא בעצם רמז למושג 'תשובה על התשובה' המופיע בכתבי ר' נחמן מברסלב. גם בעלי התשובה שאור התשובה נגה אליהם, ובחרו בנתיב הדתי שהוביל אותם לדבקות והשראה בקב"ה, מגלים יום אחד שצעידתם הפכה למעשה שגרתי אפור ויומ-יומי, חסר אותה מלאות קיומית אותה חשו בתחילת הדרך. ההבנה הזו מולידה אצלם את הצורך לחזור ב'תשובה על התשובה', ולדייק את המסלול שאותו הם מבינים היום אחרת מכפי שהבינו אותו בתחילת דרכם. אם בהתחלה הם פרשו מעניני עולם, בתשובה על תשובתם הם מוצאים את הדרך לשלב בין השניים. אם בהתחלה הם חוו צמיחה בדרך של פרישות, בתשובה על תשובתם הם חוזרים למקומות שנמנעו מלהגיע אליהם.

אין זה אומר כי הם עשו משהוא לא תקין, ואין בכך עדות לכשלון או החמצה. דברים שרואים מכאן, מנקודת זמן מאוחרת, לא רואים משם, מנקודת זמן מוקדמת. והצמיחה הרוחנית שנכונה לשלב הראשון בחיינו, לא בהכרח מדוייקת לשלב הבא בחיינו.

כולנו, חרדים כחילונים, צריכים לחזור בתשובה על התשובה. גם אם עשינו בחירות מחושבות בשעתן, גיל ארבעים הוא גיל נפלא לעשות 'תשובה על התשובה'. את עדין במלוא כוחך, עם הבנה ועומק שלא היו לך בצעירותך, וזה בדיוק הזמן לדייק את הדרך הלאה.

הגמרא במסכת ר"ה מספרת על ר' יוחנן בן זכאי כי : "כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה מ' שנה עסק בפרקמטיא מ' שנה למד מ' שנה לימד".

הנה שוב חוזרת על עצמה החלוקה הזו לארבעים, שיש בה סימן דרך להתבוננות ולדיוק של השלב הבא. ארבעים השנה הבאות לא תהיינה יפות ועשירות אם תהיינה מלוות בדמעות על מה שלא ניתן עוד לשנותו. אך הן תהיינה פוריות, משמעותיות ומצמיחות אם תשתמשי בכל חכמת החיים שרכשת עד עתה, כדי לחדד את מסעך לארבעים השנה הבאות.

חשבי, מה אם כן הפך אותך למי שהנך?

איזו הבנה עמוקה רכשת בעולמן של רווקות מתבגרות?

איזה נקודת מבט יחודית את מביאה להורות שלך בהיותך אם מבוגרת יותר לילדים צעירים?

איזה חכמת חיים רכשת בשמשך אם חורגת לילדים של בן זוגך?

איך את מחברת את נסיון החיים העשיר לתארים המקצועיים שרכשת, והופכת אותם לכלי מקצועי שיכול לפתוח בפניך שערים חדשים בעתיד?

ראי כמה חכמת חיים יחודית לך, שלחברותיך אין. מה את עושה עם כל העושר הזה? עם נסיון החיים המיוחד לך? איך את לא משליכה אותו כלאחר יד אלא משתמשת בו כדי להצמיח את עצמך ואת העולם שמחכה לקולך הייחודי?

סיוון רהב מאיר כתבה השבוע בטורה, אודות משה רבינו. סיפור חייו מסתיים בהחמצה מהדהדת. הוא לא נכנס לארץ המובטחת. איזה תסכול. כמה כאב. איזו ציפיה שנכזבה. אנו יכולות רק לדמיין.

וכך היא כותבת:

אבל מה עושים כשלא מצליחים להגשים חלום? קודם כל, משה רבנו מתפלל. הוא מבקש, מתחנן, מפציר. אחר כך, הוא מקבל "פרס ניחומים". הוא זוכה לראות את הארץ, אבל לא להיכנס. גם קצת זה טוב.

ולבסוף הוא מלמד אותנו עוד לקח – כשהמציאות לא מתיישרת עם רצונותיך, אתה לא שובר את הכלים. אתה מנסה לעשות את הכי טוב, במצב הקיים. בשעותיו האחרונות, הוא מבקש מאלוקים למנות לעם מנהיג מתאים, איש רוח ומעש, שיוביל אותם מעתה. זה מה שמטריד אותו.

גם את קבלת פרס ניחומים. כפי שסיפרת, זכית להקים בית בגיל לא צעיר, זכית לפרי בטן. דומני שכל רווקה בגילך, וכיום יש רבות כאלו, מסתכלות עליך ואומרות, הלוואי עלי. אך בכוחך גם להמשיך ולעשות את הכי טוב למען עתידך ועתיד ילדיך. לקחת את נסיון חייך העשיר ולהשתמש בו לטובת עצמך ולטובת החברה. או אז יתברר לך, שהמסלול הלא שגרתי שעברת, היה רק הפתיח, הקומה הראשונה, השלב הראשון בדרך המופלאה והמצמיחה שעוד מחכה לך.

אם רק תשני את הסוויץ' בראש, וכמו ר' עקיבא, או ר' יוחנן בן זכאי, לא תראי בארבעים השנים הראשונות סרח עודף שהיה עדיף לוותר עליו, תגלי שתקופה זו, הייתה הזדמנות להתפתחותה של רגל חשובה ויציבה (בהבנת עיניני עולם) שהצטרפה לה בהמשך רגל חשובה ויציבה נוספת (אצלם, רגל של הבנה בעניני תורה) ושדווקא החיבור והשילוב ביניהם, הוא זה שהפך אותם ברבות הימים למנהיגים לדורות.

מאחלת לך בכל ליבי שתצליחי לשנות את הסיפור המייאש שאת מספרת לעצמך, לסיפור שיעניק לך כוח ותקווה לבניה והתחדשות, לצעוד בנתיב שנסלל במיוחד עבורך.

בברכת הצלחה

ורדית

[email protected]