בחורה יקרה טובת עין ולב,
מאד התפעלתי ממך ומהמכתב שלך.
דבר ראשון, זה שאת מצליחה לפרגן "כלפי חוץ" זה כבר דבר גדול ועצום! יתרה מכך- את באה לעצמך בדרישות מאד גבוהות של 'לפרגן ולשמוח בלב שלם למרות שאלה בדיוק המקומות בהם כואב לי'.
עצם העובדה שאת מציבה לעצמך כאלה דרישות מראה על אופי מדהים ונדיר ועל נשמה ענקית ששואפת לשאוף עוד! הרי אם היית נשואה באושר – ודאי היית שמחה בלב שלם בשמחת אחותך או בת הדודה, הסיבה שהדבר קשה לך הוא בגלל ה"אין" שלך ולא בגלל ה"יש" שלה, כך שזו לא ממש קנאה פשוטה (הרי את לא רוצה את מה שיש לה, את רק רוצה שהטוב שלך כבר יגיע ומהר…) אלא יותר צער אישי שמתגבר מול השוואות כאובות אבל עדיין זה קשה כמו שאול תחתיות.. אני חושבת שתשעים אחוזים מהאנשים היו חשים כמוך לו היו במצבך, אבל אני לא יודעת אם הם היו מודעים לכך, מודים בכך, ומנסים לשנות כמוך. את גם מודעת, גם מודה, וגם מנסה לשנות וזה מראה עלייך אך ורק דברים טובים מאד!
את שואלת 'איך מפסיקים להשוות ומתחילים לפרגן באמת?' אבל לפני שאענה חשוב מאד שתפנימי כמה את טובה, מיטיבה, חזקה, יקרה ומיוחדת. ברור לי שהתחושות של "אני לא מפרגנת מספיק" באות מהיצר-הרע שרוצה להראות לנו במה אנחנו לא מושלמים כדי להחליש ולהחשיך אותנו. את תקופה ארוכה ב'שידוכים' שזה כמו רכבת הרים רגשית ששוחקת את הכח ועדיין את כל-כך מנסה להיות הכי בסדר שאפשר, זה ראוי להערכה עמוקה לא רק מהסביבה אלא גם ממך כלפי עצמך.
כשתראי כמה את באמת טובת לב ועין (ויש לך המון במה לראות את זה! אני בטוחה שכל מי שקרא את השאלה שלך יסכים איתי) אז תוכלי להתחיל לנהל את הרגשות הפחות נעימים הללו;
אני מאמינה שמאחורי כל הרגשות המרים מסתתר פחד: אני כועסת על מישהו שתפס לי את החניה כי אני מפחדת שעכשיו לא תהיה לי חניה (אם יש עוד שפע של חניות זה בטח יוריד הרבה מהכעס שלי ואולי אפילו את כולו. נכון?), אני עצובה שאין לי חברות כי אני מפחדת מהבדידות או ממה שהמחסור בחברות מעיד עלי וכך עוד שפע של רגשות מרים וביניהם גם הקנאה, את פשוט… מפחדת. אולי מהבדידות, אולי מאיך שזה נראה כלפי חוץ, ואולי מדברים אחרים. הפחד מנהל הרבה דברים בתוכנו ואסור לפחד מהפחד. אני מציעה לך לשבת עם דף ועט ולכתוב את הפחדים שלך. להסתכל לפחד בעיניים ולהכיל אותו, לתת לו מקום והגדרה (לא לשווא המילה 'הגדרה' והמילה 'גדר' דומות. הגדרה טובה מקטינה את המקום בו יכול הפחד להתפרע, ממש כמו שגדר גבוהה מקטינה את המקום בו חיה רעה יכולה להשתולל). אחרי שהפחדים שלך יהיו יותר מוגדרים על הדף יהיה ניתן בעזרת ה' לדון בהם ולחפש להם פתרונות שאי"ה יסייעו גם לנושא הקנאה.
כמו"כ ידוע ש: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", כלומר: המעשים משפיעים על הרגש. פרגון חיצוני כמו שאת מביעה אליהן הוא לא צביעות, הוא בסיס לפרגון פנימי שבע"ה ינבוט לאט לאט אם תמשיכי בכך. באותו הקשר יש את החוק: "נתינה מולידה אהבה", אם תתני להן מתנות, עצות טובות, אם תקדישי להן זמן וכד' ודאי זה ישפיע על הרגש שלך כלפיהן וכלפי מצבן. עוד דבר שאני ממליצה לך זה לכוון בברכת "שהכל נהיה בדברו", בעיני היא מנחמת ומעודדת מאין כמוה.
אבל הדברים הנ"ל קשורים ישירות לכאב שלך, ויכול להיות שכדאי קצת להסיט ממנו את המבט ואת המיקוד. כדי לחוש סיפוק ושמחה, כדי להרגיש שאת כדאי לך מאד ללכת להתנדב עם חולים/ילדים/קשישים/עניים וכד', לנתינה כזו יש יכולת לרפא המון סערות או כאבי נפש.
בעזרת השם בעוד לא הרבה זמן, כשהתקופה הזו תהיה מאחורייך את תהיי מאד גאה בעצמך, בגדולה שסיגלת, בהשתדלות שעשית ובאור שהפצת.
שיהיה לך הרבה הצלחה!
יעל ר.
[email protected]>
דלג לתוכן
תגובה אחת
אני יכול להבין יקירה מאיפה הקנאה הזו מגיעה.
המון כאב צער והצלחה שאת רוצה לחוות בעצמך. מובן לחלוטין. הייתי בתקופה כזו שנים על גבי שנים אבל בורא עולם לאט לאט פותח דלתות.
אני בעצמי מחפש שידוך שזה מטרד לא מהעולם הזה.
אשה לאהוב. ולתת רק לה ובהיתר. היו לי קשיים גם בעבודות אבל ברוך השם לאט לאט בלי עין הרע הכל נפתח רק צריך להמשיך ולא לעצור.
לא להתייאש ולא משנה כמה… אני אומר את זה עם כאב כי אני שם שנים. עוד קצת. גם אם תפלי כשהכאב יחלוף קומי ותמשיכי.