שלום לך שואלת יקרה!

ראשית, אני מצטערת על העיכוב בתשובה.

אמנם קיבלתי את שאלתך כבר לפני למעלה משבועיים, אך החורף וה’אורחים’ שהגיעו איתו עיכבו אותי מלהשיב עד עכשיו.

תחושת הלחץ שאת נתונה בו עוברת דרך המילים, ופותחת חלון אל הקושי שאת נתונה בו.

נתת במייל שלך רמז למשנה במסכת אבות: ‘אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי, מה אני, ואם לא עכשיו אימתי’.

נראה לי שהמשנה הזו ממצה יפה את מערכת היחסים המורכבת שלנו עם עצמנו. מצד אחד, אם לא נקום אנחנו בעצמנו ונתגייס בשביל לעזור לעצמנו, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. מצד שני – הכח שלנו מוגבל. והעשיה שלנו לא תהיה מושלמת, אבל לפחות היא תהיה.

קשה מאד להרגיש קנאה.

קשה גם בגלל ההרגשה ש’מה אני שווה וכמה’, וגם בגלל שאנחנו מרגישים נורא לא נוח עם עצמנו ש’מה אני מקנאה בכלל? מה, אני קנאית?’.

קודם כל, אני רוצה להציע לך להיבהל פחות מהרגש הזה, של הקנאה. כל כך נורמלי להרגיש ככה, ובדיוק בזירה הזו של שתי נשים צעירות בתוך משפחה חדשה.

כל כך נורמלי לרצות להיות אהובה, חשובה, שיכירו במעלותייך וישמחו בך.

כל כך נורמלי לפחד לאבד את המקום הזה…

זה לא אומר שאם תכירי ברגש הזה גם תישארי בתוכו ולא תצליחי לצאת. ממש לא.

להיפך, רק אם תעזי להסתכל בקנאה בעיניים, להבין למה היא פה ובלי לפחד ממנה, תוכלי בעזרת ה’ גם לעבור לשלב הבא, של הבנייה מתוך הכאב.

קצת אחרי שקיבלתי את השאלה שלך, קראתי את ספרה של חני ויינרוט ז”ל ‘עולם הפוך ראיתי’, ואחד הדברים שצדו את תשומת ליבי, היה סיפור אישי שלה על קנאה.

היא מספרת על חול המועד פסח, מפגש משפחתי, בוקר אחרי טיפול כימותרפיה שבועי.

בהתחלה, כל המשפחה יושבת יחד לאכול, ועם הזמן הגיסים והגיסות נושרים אחד אחד, להחליף טיטולים, לקחת ילד לשרותים, להניק ולפשר מריבות.

והיא יושבת. שלושה ילדים ונגמר.

פתאום באה הקנאה וישבה לה בלב.

מחשבה ראשונית ‘די חני, לא יפה לקנא’ היא כמעט התקשרה לחברה או שברה לעצמה שתי קוביות שוקולד, בשביל להסיח את הדעת, ואז עצרה.

‘ה’, אתה שלחת לי את הקנאה, אז אני רוצה להרגיש אותה. רוצה לקנא.’

אבסורד, נכון? מי רוצה לקנא?

כשאנחנו מבינים שכל חוויה שלנו בחיים היא שליחה של ה’, אנחנו נהיים מסוגלים לקבל גם רגש קשה, לחוש אותו עד הסוף, ולא להיבהל מקיומו.

אז ככה היא ישבה וכאבה לה בשקט את הילדים שלא יבואו עוד, את הפטירה הצפויה בגיל צעיר, ואת החיים שהיא חשבה לחיות ולעולם לא תחיה.

כשהם חזרו הביתה, היא נכנסה לחדר הלימוד של בעלה ושם התפרקה בבכי, עמוק כואב ואמיתי.

לפי התאור שלה, היא לא הצליחה להוציא אף מילה תוך כדי בכי, רק הלב צעק את צעקותיו, ובכל זאת היתה זו התפילה הכי עמוקה שלה לאורך כל שנות המחלה.

ורק תחשבי מה היה קורה אם היא לא היתה מרשה לעצמה להרגיש, וסותמת את המחשבה הפנימית ב’נו נו נו, ומה את מקנאה.’

להיכנס למשפחה חדשה זה קצת-הרבה מלחיץ, וזה מעמת אותנו עם כל מיני מקומות שבהם אנחנו עומדים מול החברה, מקומות אהובים יותר או אהובים פחות.

והלחץ והתחושה של ‘אני במבחן’, אין כמוהם כדי לבלבל אותנו, ואז לגרום לנו להוציא דווקא את החלקים הפחות מוצלחים שלנו.

ופתאום באה מישהי, צעירה ורעננה, יפה ופורחת, עם זר חברות וחיוכים סביבה, ומשקפת לך את כל מה שהיית רוצה להיות ואת לא מצליחה.

תחושת האיום שלך מאד מובנת: ‘ואם היא תיקח את מקומי? ואם אפילו בעלי יחשוב שהיא יותר?’

את יודעת מה, מה שגבר באמת צריך, זאת אישה שתעשה לו הרגשה טובה בבית. אישה שמעריכה אותו באמת, קשובה לו, וחולקת איתו את חייו.

יש לך את זה?

נראה לי שכן.

שקט יכול לסייע לנו לבנות הקשבה.

קראתי באיזשהו מקום תרגיל מחשבתי שיכול אולי למצוא חן בעינייך:

באחד המפגשים הקרובים אצל חמותך, אולי מפגש חנוכה, תחליטי מראש שהיום את מנסה לשבת בשקט, לדבר כמה שפחות ולהקשיב כמה שיותר.

היום את פותחת את האוזניים ואת הלב, לא מנסה לחשוב על עצמך בארוע הזה, אלא קשובה לאחרים ולדבריהם, למה שהם מספרים ולמה שהם רוצים שיראו.

אנשים אוהבים שמקשיבים להם באמת.

יש כמה סוגים וצורות של קסם אישי.

יש לי חברה, שקטה יחסית, שהרבה מאד חברות אוהבות לשתף ולהתייעץ דווקא איתה. יש לה קסם אישי שנובע דווקא מהשקט – היא יודעת להקשיב לאחרים, להתעניין באמת במה שיש להם להגיד, ודווקא היא מכולן מוצאת את עצמה חברה של הרבה נשים מפורסמות, כריזמטיות, שאנשים אחרים חושבים שהן סנוביות, ודווקא אצלה הן מוצאות את הפינה שלהן.

ושלא תחשבי שהיא נולדה ככה. בדיוק כמו שאת מתארת, גם היא התמודדה עם גיסה שאחריה, מוכשרת יפה ובעלת בטחון עצמי, שבהתחלה היא הרגישה ממש נתונה בצילה. אבל אחרי הרבה עבודה והתבוננות במעלות שהיא מביאה איתה, היא גילתה את עצמה.

המשפחה מסביב, באופן לא מפתיע, גילתה אותה בעקבותיה.

אני בטוחה שכשתהיי את עצמך מודעת לערך של עצמך, לעוצמות שיש דווקא לך ולא לאף אחת אחרת, גם האנשים שסביבך יכירו בערך הזה.

רוצה להציע לך לשנות את המבט: במקום לראות מה יש בה ולך אין, חפשי מה יש בך. ואני בטוחה שיש.

אולי תעשי עם עצמך תרגיל רשימה, של דברים טובים שאת מביאה איתך? את יכולה לפתוח לך פנקס, ובכל יום לכתוב לך שני דברים טובים על עצמך, דברים שאת מביאה לעולם.

ללא ספק זה יכול לחזק אותך בדרך.

ובעלך?

כשאת תהיי בטוחה במה הוא זכה, גם הוא ידע את זה. זה מקרין הלאה.

בהצלחה לך,

וחג חנוכה שמח!!! (כן – חנוכה, חג המפגשים המשפחתיים…)

דבורה

vidvora2@gmail.com