שואל יקר ונפלא, שבוע טוב לך!

שאלתך מרגשת מאוד. היא מצביעה על רגישות מחד גיסא ועמקות מחשבתית יוצאת דופן מאידך גיסא. אתה רוצה לעבוד את ה' בצורה המיטבית, ואינך מסתפק בעבודת ה' הבנויה על לחץ ויראה. אשריך שאתה בדרגה כה גבוהה שאלו הן התלבטויותיך. ירבו כמותך בישראל.

אני שמח על הזכות לענות לשאלתך ולהשתדל לסייע לבן עליה יקר כמוך.

ובכן, השאלה שאתה שואל מציגה דילמה לא פשוטה: הדילמה בין האהבה ליראה, בין התחברות לעבודת ה' מהמקום האישי של האדם לבין התכופפות לרצונו מתוך חוסר ברירה.

אם נתבונן נמצא ששאלה זו ימיה כימות עולם, היא מלווה אותנו ממעמד הר סיני: בתחילה אמרנו לקדוש ברוך הוא "נעשה ונשמע". נעשה פירושו – מה שתגיד נעשה, בין נרצה ובין לא נרצה. "כפה עליהם הר כגיגית". מצד שני מיד אחר כך הוספנו – "ונשמע", כלומר: נתחבר, נבין, נזדהה, נאהב.

ולכאורה אלו שתי מערכות סותרות. או שאוהבים או שפוחדים. אם אני מפוחד ומאוים – לעולם לא אצליח לאהוב. אני בלחץ, אני טרוד על עצמי וחושש לשלומי, אין לי פניות לחשוב על כינון מערכת יחסים תקינה, וכל שכן אוהבת.

והרי ברור שלא לכך הקדוש ברוך הוא מכוון אותנו. הוא לא מעוניין באומה של אנשים החוששים לחייהם ורועדים על עתידם רק מהזכרת שמו.

מהי אפוא התשובה? איך משלבים את היראה עם האהבה בצורה נכונה?

מערכת היחסים עם הקב"ה דומה למערכת יחסים שבין הורים לילדיהם. אין תבנית אחת ויחידה שאפשר להצביע עליה ולומר "כזה ראה וקדש". משום שמערכת יחסים בנויה על רגשות פנימיים ועמוקים, על העולם הפנימי והעשיר של האדם, על רבדיו השונים, הנפתלים והמורכבים כל כך – לעולם לא תהיה זהה למערכת יחסים שמקיים אדם אחר. אפשר להצביע על קווים כלליים, אפשר לתת הדרכה כזו או אחר, אבל להבין לעומק את מערכת היחסים, את עומק הרגשות – זר לעולם לא יבין.

חז"ל כבר עמדו על כך באמרם (פסחים נד ע"ב): "שבעה דברים מכוסים מבני אדם… ואין אדם יודע מה בליבו של חברו". אין אדם בעולם שיכול להבין את עולמו הפנימי של חברו עד הסוף. ואם כן – מערכת יחסים הבנויה ומושתתת על העומק הזה – הינה בלתי ניתנת לחיקוי והשוואה.

מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה היא בדומה לזה. כל מה שתגיד עליו – נכון: הוא אוהב, הוא משגיח, הוא מעניש, הוא מנחה, הוא מלווה, הוא אבא, הוא בוס.

אתה תבחר את מהותה של מערכת היחסים. בסופו של דבר הוא אמור להיות מרכז החיים, באיזו דרך שתבחר לעשות זאת.

עונשי שמים – קיימים. זו עובדה. עברה גוררת עונש. אבל המבט על זה – תלוי בנו.

הקב"ה אוהב אותנו, והעונשים נמצאים בתוך מערכת מקיפה של יחסי אהבה, כמו עונשי אב לבנו. כיצד לחוות את העובדה שיש עונשים – זה תלוי מאוד במבט הכללי שלנו על הקב"ה ועל מצוותיו. אין ספק שהוא לא מחפש להעניש ולא מעוניין בזאת, ואין ספק שלעונשים יש תפקיד חשוב בבניה שלנו. אבל הם לא באים ממקום של ריחוק ושל רדיה.

המושג עונש יוצר הרתעה אצל כל אדם. הרתיעה היא לא רק מהעונש אלא גם מהמעניש. התחושה הטבעית בלב כל אדם היא, שמי שמעניש אותו לא אוהב אותו, כי אם היה אוהב אותו הוא היה בא לקראתו, מוותר לו קצת.

כל ילד שמקבל עונש, חש באופן טבעי שאבא ואמא אוהבים אותו קצת פחות. ילדים קטנים לא מתביישים לומר זאת בפה מלא. גם אנשים בוגרים חשים זאת באופן טבעי. אדם אוהב את עצמו ורוצה לחוש טוב, ואם מישהו גורם לו הרגשה רעה באופן טבעי הוא חש שהוא נגדו.

כתוצאה מכך, כשמדברים על יראת העונש, ובפרט כאשר רואים ושומעים על חומרת העונשים הניתנים לעוברים על רצון ה', והדקדוק העצום על כל פרט במעשה דיבור ומחשבה, עלולה להיווצר תחושה של ריחוק מהקדוש ברוך הוא. והמציאות היא שאכן רבים וטובים חשים כאילו הקדוש ברוך הוא כביכול נגדם, רחמנא ליצלן. הוא אינו אוהב אותם ואינו רוצה בטובתם. רבים חשים כאילו מחפשים מלמעלה בשבע עיניים את כשלונותיהם.

תחושה זו היא ההיפך הגמור מהבסיס היסודי ביותר של עבודת ה'. כל מערכת היחסים עם הקדוש ברוך הוא צריכה להיות מושתתת על התחושה היסודית שאין מי שאוהב אותנו כאהבת הקדוש ברוך הוא.

אם התחושה הזו לא מספיק ברורה, עלולים להיכנס למסלול של ריחוק מהקדוש ברוך הוא, חוסר אימון בו, ורצון בתת ההכרה לברוח ממנו. היפך מכל המטרה של עבודת ה' – להתקרב אליו. אדם לא מסוגל לחוש קירבה למי שאהבתו מוטלת בספק.

אהבת ה' לכל יצוריו ובפרט אלינו היא פשוטה וברורה. הרי כל האהבה הקיימת בעולם, כל מה שהורינו ובני משפחתנו אוהבים אותנו, מגיע רק מהקדוש ברוך הוא. הם השליחים שלו להשפיע עלינו אהבה, וכלשון ה"חובת הלבבות" (שער הביטחון פרק ג): "שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם, וכל רחמים וחמלה שיהיו מזולתו עליו כולם הם מרחמי הא-ל וחמלתו". אין מי שאוהב את כל יהודי באופן אישי כמו הבורא.

בנושא זה ניתן להביא ציטוטים ללא סוף מכל המדרשים, אבל לא כאן המקום. ההנחה הזאת היא פשוטה וברורה. אנחנו בניו של הקדוש ברוך הוא, וכשיהודי – אפילו רשע – מצטער וסובל, שכינה אומרת "קלני מראשי". דוד המלך ע"ה אומר בתהילים "עמו אנכי בצרה". ובילקוט שמעוני שם מביא משל לאשה הרה שהיה לה כעס עם אמה, וכשהגיע שעתה ללדת היתה צועקת מייסורים, ואמה שומעת מרחוק וצועקת גם היא מרוב כאב.

אם כך – מדוע הקדוש ברוך הוא מעניש ולא מוותר? ומדוע העונשים כה חמורים? אם כה איכפת לו מאיתנו מדוע אינו מוותר?

התשובה הפשוטה היא שהדבר דומה להורים אוהבים שמענישים את ילדיהם. הילד לא מסוגל להבין מה עובר עליהם שהם החליטו להתנהג איתו בקשיחות כזו, אבל זו המציאות, שכל העונשים נובעים מאהבה.

יאמר האומר: נכון, אבל למה להחמיר כל כך? ולמה לא לוותר לנו קצת? הרי אנחנו כהורים מוותרים, לא מענישים בחומרה, מעלימים עין. למה הקדוש ברוך הוא לא עושה כך אם אנחנו באמת כל כך אהובים לפניו?

אבל זו לא שאלה. כמו שילד בן שנתיים לא מסוגל להבין כל מה שהוריו עושים, והוא כועס עליהם בסתר ליבו, ואף על פי כן המציאות לא משתנית שכל מעשיהם נובעים מאהבה עזה, גם אנחנו לא יכולים להבין דרכי ה'. "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם".

אין לנו כלים להבין מדוע כך עושה הקדוש ברוך הוא, אבל המציאות הפשוטה שאהבתו אלינו היא אין סופית, לא משתנית.

וזה לשון הרמח"ל (מס"י פרק יט):

"אמנם כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו ב' תשובות: הא' מהן שוה לכל נפש, והב' לחכמים בעלי הדעה העמוקה. הא' – היא: כל מאי דעבדין מן שמיא לטב (ברכות ס'), וזה כי אפילו הצער ההוא הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמיתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת להטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו.

כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד".

אבל בכדי לתת קצת הבנה לענין, מדוע עונשי הגיהנום כה חמורים, ומדוע ישנה הקפדה כה חמורה על כל פרט, יש לנסות תשובה ברורה המניחה את הדעת, גם לפי הבנה אנושית.

המציאות שלנו מצד עצם טיבעה היא מציאות עוצמתית. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כבריאה עוצמתית שכל פעולה שלה משדדת מערכות. אנחנו הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו מסוגלים להעלות על קצה דעתנו.

כל ההיכרות שלנו עם עצמנו היא לא עמוקה מידי, אבל גם אם נכיר את כוחותינו לגמרי, לעולם לא נוכל להבין את גדולת הנשמה שלנו, שכפי המבואר בנפש החיים היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. החלק הפעיל בעולם הזה הוא החלק התחתון ביותר של הנשמה, ומעט מזעיר.

ביחס לבריאה כה גבוהה, יש עולם מושגים שונה מהעולם שאנחנו מכירים בהיותנו בעולם הזה. כל פעולה מקבלת משמעות שונה לגמרי. גם המושגים "טוב ורע" הם מושגים שונים לגמרי ממה שאנחנו מכירים.

אצל ילד בן שלש, ההבנה במושג "הנאה" מסתכמת בסוכריה. אצל זוג צעיר שנולד להם בן ראשון, המושג "הנאה" הוא בעוצמה שונה לחלוטין ללא שום השוואה, ואצל החזון איש המושג "הנאה" היה קיים בעוצמה כזו שאיננו מסוגלים לדמיין, כפי תיאורו הידוע על התחושה שחשים לאחר עשר שעות של לימוד.

אבל כמו כן גם המושג "סבל" משתנה לפי רמת התפיסה. אצל ילד בן שלש מקסימום ההבנה בסבל היא התחושה שהוא חש כשהוא נופל ונחבל. אצל אדם בוגר סבל וכאב מתפרשים לפעמים בעוצמה נוראה.

ככל שהאדם גדול יותר, כך המושגים שלו ב"טוב ורע" גדלים.

העונשים והשכר על המצוות והעבירות מותאמים לגודל האמיתי שלנו שיבוא לידי ביטוי רק בעולם הנשמות. כאן אנחנו אפילו לא בבואה חיוורת של מה שנהיה שם. אדם גדול חי בעוצמה אחרת. למעשיו ישנה משמעות כבירה, ועולם המושגים שלו הוא עולם גבוה.

זו הסיבה שכל המערכת של שכר ועונש מתנהלת בעוצמה שונה מהעוצמה שאנחנו מכירים. רמת התפיסה שלנו היא לפי מידתנו בעולם הזה, ואילו המערכת שם מתנהלת לפי מידתנו האמיתית. כשנבוא לשם, אחרי מאה ועשרים, תשתנה כל המהות שלנו. נהיה דומים – רק לצורך המשל – לתינוק בן יומו שגדל תוך שעה להיות הורה למשפחה גדולה, שמשיא כל שנה ילד. אמת המידה שלו לאירועים שקורים לו היא אמת מידה שונה לחלוטין.

ברור שכל ענין עונשי שמים ייראה בעינינו אחרת לגמרי כשנהיה במצב כזה. גם הדקדוק הנמרץ והבלתי מתפשר על מעשינו ומחשבותינו מותאם לתפיסה האמיתית, התפיסה של אדם גבוה שחי באטמוספירה אחרת.

אבל על כל פנים, בין אם אנו מבינים קצת את הסיבה לחומרת עונשי שמים ובין אם לא, דבר אחד ברור מעל כל צל של ספק: כל המערכת הזו נוצרה אך ורק לטובתנו, והיא מנוהלת על ידי מי שאוהב אותנו מעבר לכל דמיון. רצונו העז הוא שנצליח ויהיה לנו טוב, וכישלון שלנו כואב לו כביכול באופן אישי. עלינו להיות בטוחים באהבתו האינסופית אלינו ללא צל של פקפוק.

הרי אפילו אנשים רגילים, שמידותיהם אינן טובות במיוחד, חשים אהבה עזה לילדיהם. מדוע? משום שהם שותפים קצת ביצירתם. אדם שיוצר משהו רואה בו חלק ממנו, וכל אחד הרי אוהב את עצמו. אם כן, אם היינו יוצרים את ילדינו במו ידינו, מכף רגל ועד ראש, אין ספק שהיינו אוהבים אותם הרבה יותר.

והקדוש ברוך הוא בכבודו יצר אותנו מכף רגל ועד ראש, מנשים אותנו כל רגע, ומשקיע בנו – כביכול – לאין סוף. וכלשון המדרש, שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם בבואו לפניו לאחר פטירתו: "בני, כמה טרחות טרחתי בך". היתכן שאהבתו אלינו אינה מושלמת? שיש בה איזשהו סיג? היתכן שהוא ירצה להרע קצת – חלילה – למי שהוא יצר?

אפילו כשהמצרים טבעו בים אמר הקדוש ברוך הוא: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" ואנחנו שנבחרנו על ידו להיות בנים אהובים, לא איכפת לו כל כך מאיתנו?

כל מערכת העונשים, הן עונשי הגיהינום והן עונשי העולם הזה הכואבים כל כך, נעשים אך ורק לטובתנו. קשה להבין זאת, קשה לפעמים להרגיש זאת מול סאת הצרות הפוקדת את עם ישראל בשנים האחרונות, אבל יש לחזק את התחושה שאכן זה כך. לא יתכן אחרת. הקדוש ברוך הוא לא רוצה להעניש אותנו, אלא שלפעמים אין ברירה.

וראה מה שכתב בענין זה בעל החינוך (מצוה רכח). הוא בא לבאר שם את מה שמצאנו פעמים רבות שהתורה חוזרת על אותו איסור כמה פעמים, ומבואר בגמרא שהטעם הוא "לעבור עליו בשני לאוין". בפשוטו הכוונה בזה שרצה ה' שמי שעובר על עברה זו ייענש חמורות, ולכן נתן עליה שני לאוין. אבל החינוך מפרש אחרת:

"ופירוש ענין זה ועיקר הטעם לפי דעתי הוא משני צדדין. האחד, שכל מה שרצה האל ברוך הוא להרחיק ממנו (=מאיתנו) לטובתנו ריחוק גדול, הרבה לנו בו אזהרות רבות. ועוד לנו תועלת נמצא בריבוי האזהרות, והוא כמו שאמרו זכרונם לברכה (מכות כג:) שרצה המקום לזכות את ישראל, ולפיכך הרבה להם מצוות, והכוונה להם באמרם "מצוות" גם על האזהרות, שהרבה להם אזהרות הרבה במה שהיה אפשר להודיע באזהרה אחת, וכו', כדי שנקבל שכר הרבה על הפרישה מן העברה.

וכמו כן בכל מקום שאמרו זכרונם לברכה "לעבור עליו בהרבה לאוין", כן נפרש הדבר. שאין לפרש חלילה שירצה השם יתברך לבוא בעלילה על בריותיו ולכן שירבה הנקם עליהם, (כלומר, אין לפרש שרוצה הקב"ה להעניש עונש חמור ולכן הרבה בלאוין) כי חפץ השם ברוך הוא וברוך שמו לזכות בריותיו, לא לחייב. אבל יזרז אותם זירוז אחר זירוז למען ילמדו יקחו מוסר ויזכו בהתרחקם מן העברה זכות רב. וזה הטעם ליודעי דעת – דבש וחלב".

כלומר, הטעם שכתבה התורה שני לאווין על עבירה אחת הוא משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא – כדי שניזהר מהעבירה הזו יותר. כפי שאם מזהירה את בנה כשהוא יוצא מהבית: "יוסי, תבקש ממבוגר שיחצה איתך את הכביש!" וכשהוא במדרגות היא קוראת לו שוב: "יוסי, אל תשכח לבקש ממבוגר שיעביר אותך את הכביש!" ולאחר חצי דקה היא רצה לחלון וצועקת שוב: "יוסי, לא לשכוח! תבקש ממבוגר שיעביר אותך את הכביש!" ההזהרות החוזרות והנשנות הללו נובעות מאהבתה לילדה ומרצונה העז שלא ישכח חלילה ויעבור את הכביש ללא עזרת מבוגר.

הסיבה השניה היא – שרצון ה' שנזכה בשכר רב על ידי שנתגבר על יצרנו ונימנע מלעבור על רצונו, וככל שיש יותר הזהרות כך השכר בהימנעות מהעבירה הוא גדול יותר. ה"חינוך" כה מתפעל מפירוש זה עד שמסיים שהטעם הזה הוא כמו דבש וחלב למי שהוא בר דעת.

הסקנו איפוא שיש להביט על הנושא של עונשי שמים לא בתחושה של התגוננות, כאילו אנחנו בסכנה נוראה ממישהו שרוצה להרע לנו ועלינו לעשות הכל כדי להציל את עורנו, אלא מתוך הבנה שהעונשים לא באים נגדנו אלא לעזור לנו להתגבר על היצר.

כאשר זה המבט על עונשי שמים – אפשר להרגיש שהם חלק ממערכת מקיפה של יחסים אוהבים בין אב לבנו.

אקווה שהועלתי לך. עלה והצלח בדרך העליה

יעקב

[email protected]