שואל יקר מאוד.

הבה ונלמד יחד את סוגיית ישוב ארץ ישראל. ספר דברי הימים מסתיים במילים הללו: "וּבִשְׁנַ֣ת אַחַ֗ת לְכ֙וֹרֶשׁ֙ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס לִכְל֥וֹת דְּבַר יְהֹוָ֖ה בְּפִ֣י יִרְמְיָ֑הוּ הֵעִ֣יר יְהֹוָ֗ה אֶת ר֙וּחַ֙ כּ֣וֹרֶשׁ מֶֽלֶךְ פָּרַ֔ס וַיַּֽעֲבֶר קוֹל֙ בְּכָל מַלְכוּת֔וֹ וְגַם בְּמִכְתָּ֖ב לֵאמֹֽר. כֹּה אָמַ֞ר כּ֣וֹרֶשׁ׀ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֗ס כָּל מַמְלְכ֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ נָ֣תַן לִ֗י יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְהֽוּא פָקַ֤ד עָלַי֙ לִבְנֽוֹת ל֣וֹ בַ֔יִת בִּירוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּֽיהוּדָ֑ה מִֽי בָכֶ֣ם מִכָּל עַמּ֗וֹ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהָ֛יו עִמּ֖וֹ וְיָֽעַל".

עכשיו אני מרשה לעצמי לשאול, מי אמר שה' העיר את רוח כורש מלך פרס? אולי זה בדיוק השתלם לו מבחינה פוליטית מדינית לאשר ליהודים לעלות לארץ ישראל, כמו שטוענים החוקרים? אולי הוא רצה למצוא אוכלוסייה שתיישב את חלקת האדמה הזו ולכן הוא הסכים? הרי ספר דברי הימים לא נכתב על ידי נביא, אלא על ידי אנשי כנסת הגדולה, אז מאיפה הם ידעו שה' העיר את רוח כורש מלך פרס?

התשובה היא שאנשי כנסת הגדולה התבוננו בהשתלשלות המאורעות שגרמה לבניית הבית השני, על כל החישובים הפוליטיים, והם ראו בכל זה את יד ה' שהיא היתה אותה 'יד נעלמת' שבחשה בקלעים וגרמה לכך שכורש יציע ליהודים לעלות שוב לירושלים ולבנות בית מקדש.

מזמן חגי זכריה ומלאכי אבדה הנבואה מישראל. היכולת שלנו לדעת את רצון ה', היא בשני דרכים. כדי לדעת את רצונו בהווה, מה עלינו לעשות עתה, צריכים להתבונן בתורה ובהלכה ולנהוג על פיהם.

אבל במבט לאחור ניתן לראות את רצון ה' על ידי ההיסטוריה. דרך ההיסטוריה ניתן ללמוד על תהליכים שה' מוביל אליהם את העולם.

הרעיון הזה הוא לא שלי, כתב אותו הרמב"ם. הרמב"ם (הלכות מלכים פרק יא הלכה ד) כותב: "אף ישוע הנצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו. וכי יש מכשול גדול מזה.

שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.

אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד".

במילים אחרות, הרמב"ם אומר שאם נסתכל במבט רחב יותר על ההיסטוריה העולמית, ועל התהליכים שקורים בה, נראה שהנצרות והאסלאם עשו דבר חשוב מאוד בעולם.

הם ביערו את עבודת האלילים. חשוב להדגיש, לא כל תהליך היסטורי הוא מעשה טוב. אבל בסופו של דבר, העולם מתקדם לכיוון שהבורא ינווט אותו.

אני לא הרמב"ם, אבל אני מרשה לעצמי להמשיך לסקור את תהפוכות ההיסטוריה של מאות השנים האחרונות. אם ניקח למשל את המהפכה הצרפתית, בזמן מעשה התווכחו עליה גדולי הדור אם היא חיובית או לא, אבל כיום בשורה התחתונה, היא השפיעה על העולם רבות. ביערה את העבדות והבדלי המעמדות, תרמה לידע רב. וכן הלאה. כמעט כל צורת החיים והממשל היום יונקת מערכי המהפכה.

עכשיו נעבור לגבי היישוב היהודי בארץ ישראל. שנים רבות הארץ היתה עזובה ושוממה.

הרמב"ן תיאר את העזובה הנוראה, שלא היה בירושלים אפילו מנין יהודים. והנה במקביל החלה התעוררות של עלייה לארץ במסירות נפש כפשוטו, הן בקרב תלמידי הגר"א והן אצל תלמידי הבעל שם טוב.

אנשים עזבו חיים מסודרים ועלו לארץ בספינות רעועות, ובאו ליישב את השממה, ולהסכים לחיות בעוני עצום. ברור לעיני כל אחד, שהתעוררות זו הגיעה מרוח ה' שנחה על אותם צדיקים.

לא צריך לנחש את זה. הם כתבו את זה במפורש. תלמידי הגר"א הדפיסו חיבור בשם "קול התור", שבו הם מתארים את העלייה לארץ וההתיישבות בה כ"אתחלתא דגאולה".

אחרי שנים רבות שבהם העלייה לארץ היתה רק חלום רחוק ונכסף, פתאום הקב"ה עורר כמיהה בלבבות הצדיקים לעלות לארצנו הקדושה.

הסיבה שגל העלייה לארץ היה מצומצם נבע מסיבות טכניות. העוני והמחסור, הרעב והמחלות, ההתנכלויות והצפיפות הרתיעו בעלי משפחות לעלות לארץ. בגלל מניעות אלו היו רבנים רבים שעלו לארץ רק בגיל מבוגר, כאשר אין להם טרדות משפחה.

הביטוי לקשיים הללו מוזכר בקרב פוסקי ההלכה. הפתחי תשובה (אבן העזר סימן עה ס"ק ו) דן כלפי דברי השולחן ערוך שם שבעל יכול לכפות את אשתו לעלות עמו לארץ. וכתב על זה: "ועיין בתשובת מעיל צדקה (סימן כו) אודות שלשה חברים שרצו ליסע לא"י הם ונשיהם ובניהם הקטנים בני שנים ושלש שנים והב"ד שבעירם רוצים לעכב על ידם שלא ליסע עם בנים הקטנים מחשש סכנה פן לא יוכלו לסבול צער טלטול הדרך ונענוע הספינות ושינוי האויר ושאלו האנשים ההמה אם ימנעו מנסיעה זו או לא ואם יחושו לגזירת ב"ד בזה. והשיב לענין אם בזמן הזה מצוה להעלות לא"י הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה וכי היא שקולה נגד כל המצות (כדאיתא בספרי) וכו',

וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו וכו'. וגם מה שכתבו התוס' שם דאינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים הא ודאי דאף בזמן הבית כל שהיה בו משום סכנה גלויה לא נאמר לכוף לעלות וזה משתנה לפי הזמן וכו', וגם הרבנים היושבים על איי הים כתבו שעיניהם ראו בכל יום נוסעים דרך ים לקצוי ארץ עם ילדים קטנים כו' ולכן נראה דאף אם יגזרו ב"ד שבעירם שלא לנסוע מטעמים הנ"ל רשאים לסמוך על אלו אשר עיניהם ראו ההיפך כי לא ראינו אינו ראיה והרי זה כהורו ב"ד ששקע' חמה והי' לפנינו דאין זה הוראה וכו'.

אמנם כן צריך בתחילה תנאי אחד. שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריוח וכו', דכל שאין לו שם פרנסה מוכנת מעבירו על דעתו ועל דעת קונו ח"ו כו' והלא יוצאין מא"י לחו"ל ללמוד תורה מרבו מכל שכן שלא לנסוע לכתחילה במקום שאין לו הכנה ללמוד. והכלל בזה אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפי' חיי צער ויעבוד השם אבל אין כל אדם זוכה לכך וכבר נהגו העם שאינם נוסעים עם בנים קטנים והכל בשביל קושי השגת הפרנסה שם וחוב הוא לקטנים וח"ו יש לחוש שיצאו לתרבות רעה עד לא יחזק שכלם עליהם לסבול חיי צער".

בשנת תרע"ח התפרסמה הצהרת בלפור: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת". שנתיים לאחר מכן, ההחלטה הזו קיבלה ביטוי בוועידת "סן רמו" שהתכנסה לאחר מלחמת העולם הראשונה וחילקה את המדינות מחדש.

בעל האור שמח שהיה מגדולי הדור, כתב באותם ימים במכתב: "כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברישיון המלכים, קמה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה למקומה".

גם בעל האבני נזר, בתשובתו המפורסמת (יו"ד סימן תנד) מאריך להוכיח שמצות ישוב ארץ ישראל נוהגת גם בימינו, ואז הוא מקשה על עצמו: "אולם הדבר המספק עלינו אם היא חובה אפילו בזמן הזה הוא משום דא"כ ח"ו עוברין כל ישראל במצות עשה גדולה כזאת השקולה כנגד כל המצוות. האומנם כי בדברי התרומת הדשן סימן פ"ח יתיישב זה מה שכתב מהמוסרים הנמצאים שמה וגם מרשעת הישמעאלים וגם מדוחק המזונות. אך זה כמה זמנים אשר אין שם מוסרים והמלכות משגחת ואימת מלכות על הישמעאלים. ולא נשאר רק טעם המזונות הקשים. אולם יש גדולי עולם שבלי ספק גם שם הי' ישראל מפרנסים אותם ואם כדי שלא יצטרכו לבריות כמ"ש המעיל צדקה [סי' כ"ו]. יש כמה שאפי' בהיותם בח"ל יצטרכו למתנות בנ"א. וגם בגוף הדבר לא ידעתי אם במצוה תמידית השקולה כנגד כל המצוות נאמר כדי שלא יצטרך לבריות יעבור עליה. וגם סכנת דרכים אינה בזמן הזה. והכוזרי (מאמר ב' סימן כג) הקשה לו מלך כוזר למה אין עולין לא"י עיין שם. והודה לו החבר ואמר לו הובשתני מלך כוזר ע"ש. עם כל זה חלילה לנו לעשות גדולי ישראל טועין או מזידין ח"ו".

בגלל השאלה הזו היאך כל ישראל לא עולים מיד לארץ, הוא מחדש שצריך להתפרנס בארץ, ובלשונו: "מעתה אם ידור אדם בא"י ואין לו שם שום מצב פרנסה רק הנשלח לו מחו"ל ועדיין השפעת מזונותיו ע"י השר שמחו"ל. מה זו ישיבת א"י. וזה נ"ל טעם הגדולים שלא נסעו לא"י". התירוץ הזה לא שייך כיום. היום ניתן להתפרנס בארץ, וממילא לפי דבריו אלו שלא עולים לארצנו הקדושה הם עוברים במצות עשה רח"ל.

ידועה אמרתו של רבי יוסף חיים זוננפלד, שביכה על כך ששתי מצוות כה חשובות לא נעשו על ידינו, מצות ישוב ארץ ישראל ושפת לשון הקודש.

אם נשאל את עצמנו, מפני מה זימן ה' שהעלייה המסיבית לארץ תהיה באופן כזה שהרבה מהם שותפים לזה. נוכל להמשיך ולשאול מפני מה זימן ה' שביעור האלילים יהיה על ידי הנצרות, והתשובה לכל השאלות הללו נמצאת בדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל: "אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו". גם העלייה של עזרא הסופר לא היתה מושלמת. הגמרא אומרת שעזרא השאיר את בבל נקייה מכל פסולי הייחוס, והוא לקח עמו ארצה את כל הפסולים. הנביא מתאר שרבים מהעם היו נשואים לנוכריות.

גם בזמן עזרא הסופר היו קהילות שלא רצו לעלות, אם מחמת פחדם מהעניות בארץ ואם מחמת סיבות אחרות, כפי שמתאר זאת בעל המלאכת שלמה בהקדמת פירושו למשניות, וכפי המסורת בקרב בני קהילת ג'רבא.

האדמו"ר מגור "האמרי אמת" טען עוד לפני המלחמה העולמית, שהיהודים החרדים היו צריכים לעלות לארץ בהמוניהם. אם היו עושים כן המצב הרוחני בארץ היה שונה בתכלית.

הרבה פעמים אנשים מדמיינים לעצמם איך הגאולה תיראה, ואז כשמשהו נהרס להם בתוכנית הם מתחילים לפקפק אם זו הגאולה.

הבה ונשאל את כל המפקפקים והמערערים, וכי ניתן להתכחש לעובדה שכיום מרכז התורה הגדול בעולם נמצא בארצנו הקדושה? ניתן להתכחש לעובדה שירושלים מלאה ביהודים שומרי מצוות? אפשר להתעלם מקידוש ה' הגדול שנהיה בעולם, כיצד עם מוכה וחבול, פליט חרב ורדוף אימה, מקבל ארץ לגור בה?

אם אתה מעוניין להרחיב ולהעשיר את ידיעותיך במצוות ישוב ארץ ישראל, הייתי ממליץ לך לעיין בספר "אם הבנים שמחה" שנכתב על ידי הגאון ר' יששכר שלמה טייכטאל שהיה ממקורביו של המנחת אלעזר ממונקאטש, ובמהלך השואה הוא ביכה את טעותו והאריך בדיונים כנגד כל טענה וטענה שהוזכרה בספרו של הרה"ק ר' יואל מסאטמר זי"ע.

בניהו