The Butterfly Button
מחשבות של כפירה שרודפות אותי

שאלה מקטגוריה:

אני חרדית נשואה, אם לילדים, גדלתי כל ימי בבתים ומוסדות חרדים בהידור, בעלי עוסק בתחום הקירוב והחינוך, אני פונה אליכם לקבלת תשובה לשאלתי שמטרידה את מנוחתי מאוד, , אבקש תשובה שתתן מנוחה לנפשי ולא תשובה של עוד אידיישקיט ואמונה, אני חייבת את התשובה יסודית ככל הניתן, שתיישב את דעתי ותתן לי מנוחה.

מהראוי לציין שעברתי ואני עוברת בחיי ניסיונות קשים בתחום רפואת הגוף, ובתוכם תקופות קשות של חיים בסכנה גדולה, ויתכן וחלק מהדברים והמחשבות הללו קשורים בעקבות הניסיונות הקשים שאני חווה מגיל צעיר.

המחשבות של הכפירה הורסות אותי
אין לי חלקה של שלוות נפש בגללם!!!!

הם גורמות לי להתרחק מה’.מתפילה. מכל דבר שבקדושה.
הם פוגעות לי באמונה. ובמושגי עולם הבא. שכר ועונש . ה’ טוב ומיטיב- גם אם לא ניראה לנו כרגע….

מרגישה כופרת!!!

בתפילה המחשבות רודפות אותי בשאלה על מי את עובדת? את הרי לא מאמינה באמת שה’ הוא באמת טוב ומיטיב…שאת צריכה להודות לו וכו’.

אני אומרת בעז”ה או רוצה לקיים מצווה או אומרת משהו לילדים ושוב המחשבות הללו קיימות שם.

אם אני מחליטה שאני לא מתייחסת משהו בתוכו צועק לי : את כופרת!!!!! הרי בתוכך את לא מאמינה.
אז מה אם אחטא ? למה צריך לקיים מצוות?

למה בכלל צריך להודות לה’ על הטובות שהוא עושה לנו הרי לא ביקשנו ממנו שניוולד (כדברי המשנה באבות מוטב וכו’) אז אם נולדנו והוא זה שהביא אותנו לפה אז הוא צריך לדאוג לנו….

אם יש נסיון בעולם אז איפה הטוב של ה’?!

הרי ברגע שמסתיים נסיון אחד מתחיל נסיון נוסף….בדרך כלל….אז מה הרעיון שנתפלל שיסתיים הנסיון הנוכחי?

אם כרגע לא טוב לנו אז איפה זה שה’ טוב ומיטיב …איפה הביטוי של הטוב שה’ נותן לנו אם יש נסיונות וייסורים?!

וכו וכו וכו….

בקיצר תחושה של כופרת אמיתית!!!!!

אני כבר לא מסוגלת להמשיך ככה מרגישה פיצול אישיות!!!!!

תשובה:

שואלת יקרה עד מאוד,

זה ימים שמילותיך היקרות שוכנות עמוק בליבי. הולכות איתי לכל מקום.

זה ימים ושעות שאני הוגה במחשבות, מלאה בתחושות וליבי הוגה בך. בכאבך.

קטנתי.

ואל מול שאלתך אני חשה כי כל מילה שאומר תהיה בה משום עזות מצח.

וממקומי, אשר לא עמד במקומך, אשר לא נתנסה בנסיון ארוך כל כך, קשה כל כך, לא אוכל לפצות פי כי אם בבקשת מחילה, מעומק לב.

אני כותבת אליך, מתוך חרדת קודש.

יודעת כי לעולם לא אוכל באמת להיות במקום הזה שלך. משתאה לך ומחרישה דממה של כבוד ומבקשת, בכפיפת ראש, רק לרגע, ברשותך, פשוט להיות איתך.

לו יכלתי הייתי שולחת את שתיקתי.

שתיקה שרוצה להיות שם.

עם כל מה שיש.

עם המחשבות. עם היסורים. עם הכאב. עם הבלבול ולחבק אותם.

אך איני יכולה רק לשתוק.

לא משום שאין זה הדבר הנכון לעשות.

זה כן.

איני יכולה רק לשתוק משום שלצערי אין מילותיו של הלב יכולות להגיע עדיך מבעד למסכים כי אם דרך מילים. מנסות, כמו בברירת מחדל להיות שם, עד כמה שאפשר.

איני הראשונה שחשה בכך.

לאחר החורבן הגדול, זרוע המוות והשכול באירופה, נכנס יהודי זועם אל הרבי מקלוינזבורג.

הוא שאל אותו שאלות נוקבות על מציאות השם בעולם.

הוא התריס על השגחה שאיננה. על בחירה אכזרית של אנשים לחיים ולמוות.

על הפרדוכס הגדול בין החיים למתים.

“למה הטובים היו צריכים למות?” שאל בחרון,

“למה הוא לא לקח אותי”?

הרבי מקלוזנבורג לא ענה לשאלותיו.

“ספר לי”, הוא בקש.

“ספר לי עוד על האהובים שאבדת.”

והיהודי ספר.

“גם אני שאלתי, למה נשארתי אני” אמר הרבי והישיר אליו מבט.

“בא”, בקש, “בא ונבכה ביחד”.

במשך שעות ארוכות, ישבו הרבי והיהודי ובכו.

הם בכו את האובדן. את האהבה, את היסורים.

הם בכו את העבר, ההוה והעתיד.

בלי להטיף לעצמם מוסר או חיזוקי אמונה.

בלי לשאול שאלות.

הם בכו עד תום את כאבה של הנפש.

הרשי לי, יקרה, להושיט לך גם לך, יד ולבקש-

בואי גם את.

בואי ונבכה יחד.

רק לרגע, נרפה משאלות.

נרפה ממחשבות.

רק לרגע נעזוב את מאזני הצדק, ההגיון והמוסר.

רק לרגע ניתן לו, לכאב הזה, מקום ונבכה אותו.

בואי, יקרה. בואי ונבכה יחד.

את יודעת את מה לבכות.

את יודעת מהם יסורי גוף מגיל צעיר כל כך.

מהי ילדות שפוגשת מחלה תחת משחקי קונדס.

את יודעת מהם חיים שפוגשים את הפחד האיום שבאיום על קיומם.

את יודעת מהו נסיון שמתחיל מיד עם סיומו של הנסיון הקודם.

אני, הגם שפגשתי בו, בידידי הותיק והקרוב, הלא הוא הכאב- אין לי כי אם ללמוד את כאבך שלך.

למדי אותי ובואי-

בואי נבכה מעט יחד.

הייתי מסיימת כאן את תשובתי אליך.

בתחינה הזו.

בבקשה הקדושה הזו, לנשום אל המחשבות ולא להבהל. להבין שיש כאן כאב ולבכות אותו מעט.

בתחנונים העמוקים של רגשותיך למעט מקום. ביטוי. פורקן.

באהבה גדולה לנפש שלך שמבקשת, סוף כל סוף את הדבר הפשוט כל כך, האלמנטרי והמתבקש שנמנע ממנה-

לחיות.

לחיות במלוא העוצמה, ללא יסורים.

כלום יש צורך ראשוני יותר, בסיסי יותר, עמוק יותר מהרצון לחיות?

לא יקרה,

אינך כופרת.

את כועסת.

ולכעס הזה אין, ככל הנראה, מספיק ביטוי.

את נושאת בתוכך נפש הזקוקה לחמלה.

לרוך.

להבנה.

לחיבוק אמיתי והקשבה לכאבה.

את מספרת על מחשבות שפוקדות אותך ומפירות את איזון הנפש שלך.

אני סבורה כי אין זו הזירה בה מתחולל המשבר.

מחשבותיך, הן רק תרגום של הכעס המודחק בתוכך.

הכעס בתוכך הוא התרגום של חוסר האונים, של הפער בין תשוקתה הבסיסית של הנפש לחיים לבין מציאות היסורים אותה היא פוגשת מגיל צעיר כל כך.

פעמים רבות כל כך אנו נוטים לדלג על השלב הזה, הפשוט לכאורה ולקפוץ אל אוקיינוסים של דעת ואמונה.

ויודעת את?

אפילו הצצה בהנהגותיהם של הנביאים לאחר החורבן מספרת על משהו שונה.

הגמרא במסכת יומא סט, מספרת כי לאחר החורבן לא היה ירמיהו מסוגל לומר את המילה נורא במילים אותם תיקן משה רבנו:

הקל הגדול, הגיבור והנורא.

” נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו”

ולא אמר נורא.

בא דניאל ואמר:” נכרים משתעבדין בבניו איה גבורותיו?” ולא אמר גיבור.

שני הנביאים, אשר חזו מחזות אלוקים ומסרו נפש על מוצא פי השם לא אמרו את שבחיו באותם רגעים של חורבן כיוון שברגעים אלו לא יכלו לראות אותם.

איה גבורותיו?

איה נוראותיו?

האם חשודים הנביאים חלילה, בחוסר אמונה?

ודעי, ההנכחה של הבורא בתוך הכאב שלך. לספר לו שקשה לך, שאת מתקשה להאמין בטוב שלו למרות שאת יודעת בידיעה שהכל לטובה- היא עצמה חביבה על הבורא עד בלי די. הוא זה שנתן את הכאב. הוא יודע שזה כואב.

שמעתי לאחרונה סיפור מבנו של יהודי גדול, מתלמידי החכמים שבדורנו. מחלה פגעה בבנו והוא בכה.

“אתה לא מאמין שהכל לטובה?” שאל אותו הבן.

” כשהקב”ה שלח לי את הנסיון הוא ידע שגם אבכה. זהו חלק מעסקת החבילה” השיב האב.

ובכן יקירה,

לו יכלתי הייתי שולחת אליך את שתיקתי.

לו יכלתי הייתי מסיימת כאן את מילותי, אך לא.

אולי בכל זאת קצת אסביר, אולי כי בקשת הסבר.

אולי כי הדעת מבקשת גם היא להבין.

אהובה ויקרה.

הרמח”ל מסביר, בספר דרך השם כי הנפש שלנו היא החלק הנושק בין החומר לרוח. היא מבדילה אותנו מהדומם ומעניקה לנו תכונות חיים. הצורך הבסיסי שלה. הקיומי הנם החיים. הטוב. העונג.

הנפש רוצה חיים.

החיבור של הנפש את החיים, כבר מראשיתה, מתחיל כחיבור של עונג פיזי, חומרי.

בשנותיו הראשונות של האדם הוא חווה את הטוב דרך סיפוק פיזי של צרכיו.

מזון, שמן, דבש וכל מתוק מענגים את נפשו ומביאים אותו לתחושה של טוב.

חיים. כח. בטחון מביאים אותו לחוויה של טוב.

חם, חיבוק אהבה והכלה הנם אף הם צרכים בסיסיים של הנפש על מנת לבנות בתוכה חוויה של טוב ואמון בעולם, באדם וגם, איך לא-

באלוקים.

כשהנפש חסרה.

נפגעת.

מאוימת.

בכל אחד מהפרמטרים הללו- היא כואבת.

לו יתמשך כאבה וחסרונה ולו תאזל ידה מלהביא לכאבה מזור יגדל הכאב לתסכול ואף לכעס.

עלינו להקשיב לה.

היא אינה רעה ואינה כופרת.

היא פשוט במצוקת קיום וצרכיה הבסיסיים כמו נעשקו ממנה.

לו נבהל או נטיף לה דברי אמונה היא תחוש שאיננו מבינים אותה. שאנחנו רחוקים כל כך-

לא רק ממילוי צרכיה כי אם מההקשבה הבסיסית לצעקותיה האילמות.

היא זקוקה להקשבה אמיתית.

לביטוי.

אני מבינה כי הפער בין הידיעות השכליות, האמוניות אותן נשמת משחר ילדותך לבין תסכולה של הנפש מתסכל אותך עד כדי טירוף.

אולם כך היא המציאות של כולנו-

את מה שיודעת הנשמה הנפש לא יודעת.

מבחינתה יש טוב פשוט. כזה שהיא מבינה אותו. אל תלקי אותה על כי היא כועסת. הביני לליבה.

כשמגיעות המחשבות האלו תוכלי לצייר לעצמך ילדה קטנה, כואבת, בועטת בכריות, מבכה ומתאבלת על משהו יקר.

אספי אותה אליך, יקרה.

בלי לומר דבר.

היי איתה בכאבה.

הנפש, כמוה כילד, היא אינה מבקשת פתרונות.

רק נוכחות אמיתית עם רגשותיה.

לאחרונה פגשתי בספר ילדים נדיר בעוצמתו.

הספר מתאר התמוטטות של מגדל מרהיב אותו בנה בעמל ילד כבן שלוש ומסדר שלם של תגובות, חכמות מאוד, אותן מאיישות דמויות בעלי חיים, למראה החורבן.

התרנגולת מבקשת לדבר על זה.

הדב לצעוק.

הפיל מבקש לפתור את הבעיה ולבנות מחדש.

בת היענה- להעמיד פנים שדבר לא ארע.

הקנגורו- להעלים את הבלאגן והנחש להרוס לאחרים.

אבל הילד לא נענה.

הוא לא נענה לכל נותני העצות החכמים שנמצאים שם מלאים בנוכחות של עצמם אך לא פנויים מספיק כדי לתת מקום לרגשותיו שלו.

הוא רק רוצה שהם ילכו.

הארנב, הוא זה שמתקרב דומם ופשוט נמצא שם.

הוא נמצא כשהילד מדבר. צועק. בוכה. מעמיד פנים ומתכנן לבנות מחדש.

עובר את כל שלבי האבל עד להשלמה ולצמיחה מחודשת.

ו..לא אומר מילה.

רק נמצא עם הילד ועוזר לו יותר מכל החכמים גם יחד.

יש נפש בתוכך המשוועת לכך.

ואולי.. אולי אחר כך.

אולי אחרי שתהיי שם בשבילה תמצא לה הנפש מקום לצמוח. הכאב יהפוך למנוף של אמת לצירים של צמיחה וגדילה.

בהיותך אשה ערכית ואמונית אפשר לשמוע מתוך גווניה העדינים של שאלתך את המקום לו נפשך זקוקה ואת המקום אליו את כמהה להגיע, להביא לנפשך את הטוב.

ובאמת,

איך זה יהיה לה לנפש טוב? איך היא תוכל יום אחד להתחבר עם המקום הזה שהשם הוא טוב אם לא טוב לה?

איך בכלל השם טוב, אם לא טוב במציאות?

אולי התשובה לכך, אולי בשלב השני, אולי מאוחר יותר- הינה המרה.

המרה של ציור הטוב הנוכחי של הנפש בטוב אחר. הנפש מציירת טוב באופן אחד ואנו יכולים ללמד אותה טוב אחר.

כי אמנם-

הטוב והעונג אותם הנפש מכירה בראשיתה הנו מציאות פיזית על כן

היא נמשכת אליה יותר מן הכל.

אולם יש עונג שאנו יכולים לספק לנפש שהוא גבוה ממנו.

לו היא היתה מכירה את העונג הזה לא היתה חפצה בעונג אחר וביכולתינו ללמד אותה להנות ממנו.

מכיוון שכל הטוב שנמצא בעולם-

כל היופי, הטעמים, האושר, שקיימים בעולם- כל זה הוא רק פרי מאמרו של השם

אם נעלה את עצמנו להיות קרובים ככל האפשר להשם בעצמו- העונג שהנפש שלנו תקבל יהיה אינסופי ולא תלוי בחומר.

הטעם שבהתגברות למשל, עוצמתי ללא השוואה לטעם של הנאה חומרית.

כמו גם טעמה של הזדככות והתדבקות.

בדיוק כשם שאנו מעניקים לילדינו את הטעם בכל התגברות.

אמת.

אין ביכולתך להעניק לנפש שלך את העונג והטוב להם היא זקוקה פיזית. שם היא היתה ותהיה חסרה. יש בכוחך ללמד אותה ולהעניק לה את הטובה הגבוהה יותר.

לא מתוך התכחשות לכאבה. הקשיבי לה.

רק אחרי שתהיה מוכלת תוכלי ללמד אותה דרך חדשה.

כמו לאמר לה:

בואי, נפשי היקרה.

את רוצה טוב?

בעיניך יש דברים מסוימים שמוגדרים כטוב?

בואי ואתן לך הגדרה חדשה לטוב .

לא מה שאת שאבדת. לא מה שאת מציירת כטוב כי אם בציור אחר.

משהו טוב ממנו.

משהו אמיתי.

כלומר-

להאמין לצורך של הנפש לחיים ולהעניק לה את מה שהיא צריכה בעומק אבל בהמרה של הציור שלה לטוב למשהו אחר.

לשנות את הציור והתפיסה שלה למונח של עונג וטובה.

אחרי חורבן הבית, היו אלו תלמידי החכמים כולם שהלכו אל רבי עקיבא ובקשו ללמוד ממנו את התורה הזו.

אחרי חורבן הבית התקבצו תלמידי חכמים מקצוותיה של הארץ אצל ר’ עקיבא ובאו לשולחנו בליל הסדר.

הא כיצד? שואל הגאון, ר’ אשר וויס.

כיצד זה לא חגו איש בביתו כפי שנקבע? ומדוע ישבו אצל שולחנו של ר’ עקיבא בשעה שר’ אליעזר היה רבו?

התשובה לכך טמונה בעובדה שר’ עקיבא, היה בכוחו דבר שהם היו זקוקים ללמוד אותו.

לכשהם בכו, למראה השועלים המהלכים על רצפת העזרה והוא צחק- לא היה זה רק כיוון שהתנחם בנבואות הנחמה כי אם בכוחו ללמד את נפשו לראות את הטובה הטמונה בחורבן עצמו ולהתעלות מכך.

כשחלה ר’ אליעזר, נכנסו ארבעה זקנים לבקרו.

ר’ טרפון. ר’ יהושוע, ר’ אלעזר בן עזריה ור’ עקיבא.

שבחו התלמידים את רבם הגדול ור’ אליעזר הקשיב אך לא הגיב, עד שאמר ר’ עקיבא: חביבין יסורין.

אמר להם, ר’ אליעזר לתלמידיו:

סמכוני ואשמע דברי רבי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין כי שמע טעם אמת ונחמה בדבריו.

לרבי עקיבא היה את הכח להתבונן ביסורים עצמם ולראות את הטובה שבהם. כמו צירי לידה.

אולם חשוב לזכור כי היה מיוחד בזה..

שאר החכמים נצרכו לשמוע תורה זו מר’ עקיבא.

אני נושאת את ליבי בתחינה אל השמיים שאולי יום אחד.. אולי והלוואי שנצליח כולנו ללמד את ליבנו לחבב את הכאב ולגלות את סוד כוחו בחיינו.

כמו שמסיימת אותה המסכת ביומא “הן הן נוראותיו, הן הן גבורותיו”.. אולי.

אין זה קל. הלא כבר אמרנו כי הנפש אינה מבינה זאת כטוב. אבל אולי.. אולי יום אחד תוכל גם היא לראות זאת.. אולי..

אני זוכרת בעצמי ימים לא קלים בחיי בהם לא היה לה לנפשי הרבה טוב להיאחז בו.

רק היום, במבט לאחור-

לא הייתי מוותרת על רגע אחד מאותם ימים.

לולא הם, לא הייתי אני אותו האדם.

אני מאמינה באמונה שלימה שהכוחות המופלאים שלך. אישיותך המיוחדת שכמו מציצה מסדקי המילים,

יכולותיך מעוררות ההתפעלות לשאת את משאה של אשה הנשואה לאיש חינוך וציבור, כולם פרי משובח של צירי הכאב בחייך.

אני חותמת באהבה גדולה.

בהערכה עצומה ובקידה של כבוד.

בתפילה עמוקה למרגוע לנפשך

וברצון לסוכך על הקול המבוהל בחיבוק שקט.

נושם.

נוכח.

אתך. לגמרי לגמרי אתך.

שלך לכל שאלה,

דקלה.

bar.dikla.g@gmail.com

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

3 תגובות

  1. אין מילים בפי, תשובה שראוי ממש לכל אחד ואחת לקרוא, או ליתר דיוק ללמוד!!!
    עמוק עמוק מי ימצאנו. יש כאן עומקים נפלאים של תפיסת עולם. שמסוגלים לפתוח צוהר חדש לעולם.

  2. התפעלתי מאוד וכל כך דיבר אלי הנקודה הזאת להבין את עצמיך ולהכיל אותך אפי’ במקום שנראה כפירה להתחבר לכאב לכעס לתסכול וליצר ומתובנה שיש כאן נפש שנוצרה אחרת ואני לא צריך לפחד מעצמי וזה גם לא סותר אותי ואת הידיעות שלי ורק אחרי שלב ההכלה אפשר להתחיל שלב של תיקון והתיעלות
    מ ד ה י ם . ומרגש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

מי אמר שהיה מותר לעלות לארץ ישראל?
שאלה שהתעוררה לי בעקבות רש”י ראשון בתורה וכן בגלל מצב המלחמה כרגע. רש”י אומר שהקב”ה נתן את א”י לעם ישראל וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו ע”ש. שאלתי מתי נתנה לנו חזרה? מי אמר שב1948 היינו צריכים לחזור לא”י? מדוע גדולי ישראלי אמרו לעלות לא”י? פתאום נהיה מצוות...
"קיבלתי קבלה ונושעתי"?
אתם בטח מכירים את הסיסמאות של “תרמתי ונושעתי” “הבטחתי ונושעתי” ודומיהן. כל תקופה עוד מישהו צץ עם משהו כזה. ואני לא מזלזל חלילה בכל הקבלות הטובות. אם זה לא לדבר עם תפילין או לא לדבר בבית הכנסת, בשעת התפילה וקריה”ת, קבלת שבת עשר דקות יותר מוקדם, עשרה פרקים ביום ועוד...
אני במשבר אמונה!
בימים טרופים אלו אני מוצאת שאחד הקשיים שמערערים אותי הוא קושי האמונה. אני מבינה שזו התכלית, שפה טמון הגרעין ולכן מנסה לא להיבהל מהמחשבות שעולות, מניחוח ה”כפירה” שעולה מהן, אך יחד עם זאת, זה מחליש מאד וגורם לתחושה שאין על מי להישען ואין על מי לסמוך. מבחינת הרציונל אני מבינה שיש מנהיג...
האם עולם הבא זה פיצוי למוות נוראי?
בימים אלו עם ישראל נמצא במלחמה עקובה מדם כ-1,400 אנשים נשים ילדים ותינוקות מצאו את מותם במיתות שונות ואכזריות ובנוסף לצערנו גם בימים אלו ישנם קרבנות בעיקר חיילים שנפלו ונופלים בקרבות בעזה כולם ובעיקר רבנים באים ואומרים יש להם עולם הבא ואני שואל עולם הבא זה פיצוי??? איך תתנחם אלמנה...
אני רוצה הוכחה לתורה שבעל פה!
מקווה שתצילו אותי. אני כבר לא מצליח לקיים תורה שבעל פה. רואים המון סתירות בין התורה שבכתב לבעל פה. דוגמאות א: ראש השנה בעל פה תשרי, בכתב שמות יב ב חודש האביב שנקרא היום ניסן. אני רוצה תשובה ברורה לא חרטוטים זה לחודשי השנה וזה וכו’ כמו שהגמרא דנה. כי...
מחשבות רעות על השם
הנני בעל תשובה 20 שנה, במהלך כל השנים זכינו ב”ה לעשות עליה רוחנית מאוד משמעותית,כמובן בהדרגתיות עד שהגענו לשלב של ניתוק מהחיים החילוניים וזכינו לשנות כיוון לבית חרדי,שיעורי תורה צניעות וכו’,לפני 5 שנים התחלתי לעבור פחדים וחרדות קשים מאוד מכל הנושא של המוות,היום ברוך השם אני כבר בלי העוצמות של...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן