אח יקר
שלום ורוב ברכה
רגשותיך ומחשבותיך קרובות ללבי, ודרך המייל אני מרגיש את הרגש שיצקת אל תוך המשפטים הספורים הללו.
ראשית אני שמח לבשר לך, שמה שאתה קורא "מחשבות רעות" הם מחשבות נפלאות ומצוינות. אם הגעת לשלב בו אתה מרגיש שאתה כועס על הקב"ה, זהו הסימן שהגעת לנקודת האמונה שבאדם שבך.
משל למה דבר דומה, הנביאים וחז"ל הסבירו לנו כי הסיפור של האדם מול האלוקים בעולם, הוא סיפור של זוגיות. כמבואר בשיר השירים ובעוד מקומות. יש פתגם בזוגיות האומר כי כאשר זוג צעיר רבים את המריבה הראשונה שלהם, זה הסימן שהם נשואים… לפני כן זה לא באמת.
אדם מטבעו מוצא את עצמו לפעמים כועס על כל מיני דברים, (אם הוא לא מלאך צחור עם כנפיים). בוודאי יצא לך להתרגז וגם ממש לכעוס, על חברים, על בני משפחה, על הפוליטיקאים, על הבוס, ובכלל על העולם והטבע שייצרו כאלו בני אדם מרגיזים… בתהליך ארוך בחיים חיפשת את הבורא שמאחורי הדברים, ובתהליך ארוך עוד יותר מצאת אותו. פתאום אתה מבין שאתה לא לבד בעולם, וכל הדברים המרגיזים שקרו לך הם לא סתם מקרים לסתם בן אדם, אלא אתה נמצא כאן בייחד עם ה' בדרך ארוכה ונפלאה של בנייה ותיקון לשלמות.
בדיוק כמו בזוגיות, להיות בייחד, זה נשמע בהתחלה נהדר, אבל אח"כ האדם מבין שאהבה זה כולל מחויבות, וזה כולל לצאת מעצמי ולהכיר במציאות של מישהו אחר, שלמרות שהוא השלמות שלי, או אולי דווקא בגלל זה, הוא כ"כ אחר ושונה ממני.
ולפעמים זה ממש מכעיס. הכעס, זה סימן שמשהו נגע באגו שלנו בעומק, וזה מצוין, כי זה סימן שכאן אנחנו יכולים לצאת מעצמינו, ולהגיע להבנה יותר נכונה שלנו ושל המציאות, וכך להתקדם בדרך החיים.
הרבה אנשים חושבים כמו שכתבת, שאם עולה להם כעס על הקב"ה, זה משהו איום ונורא שצריך מיד להשתיק אותו. אבל התנ"ך וחכמינו מלמדים אותנו שהקב"ה לא אוהב שמדחיקים ומחפים את מה שחושבים עליו באמת, וכמו בזוגיות, אם יש רגשות שליליים, צריך דווקא להעלות אותם ולהתבונן מה מקורם, וכך ליישב את ההדורים בתוך הלב.
לפעמים ההדחקה הזו נובעת מחנופה, כי הרי ה' בוודאי צודק. אבל הקב"ה אמר לאיוב שהוא לא אוהב חנפנים ושקרנים. לפעמים ההדחקה הזו נובעת מכך שאנחנו כל כך רוצים להיות בסדר, שאנחנו מעדיפים לחשוב שהכול בסדר, וחלילה אין לנו רגשות שליליים, כביכול כך זה גם ייהפך למציאות.
בין כך ובין כך, זו לא אמת. והקב"ה חותמו אמת. ולכן הדרך הנכונה היא פשוט להתחיל ולהתבונן למה באמת אני כ"כ כועס, מה מפריע לי. עצם ההבנה מה בדיוק מפריע לנו, כבר מורידה את מפלס הכעס המודחק, ומעמידה את הנושא האמיתי על השולחן לבירור והתמודדות.
אם נתבונן רגע על הכעס שלנו כבני אדם על הבורא, יכול להיות לכך שלשה מקורות עיקריים:
האחד:
מה שקורה לנו בחיים. – כל עוד חשבנו שהכל מקרה, כעסנו רק קצת, וגם לא היה לנו בדיוק על מי לכעוס. אבל ברגע שאנחנו מבינים שיש כאן מאחורי המציאות תוכנית גדולה, רצון וחכמה אין חקר, זה נהיה מאד מכעיס, אם כך למה באמת שמו אותנו בתכנית הזו במקום כל כך קשה.
זה רגע של התמודדות אמתית, שלנו עם החיים. האם אנחנו מבינים שכל מצב בחיים, יכול להיות בשבילנו או חוויה חיובית או חוויה שלילית, וזה תלוי רק בנו.
בהסתכלות שטחית בחיים, יש אנשים עם מזל ויש אנשים ללא מזל. אבל כאשר מתבוננים יותר, וחושבים אמתי עם עצמינו, עם לקיחת אחריות אמתית ובוגרת, או אז רואים, שבכל מצב חיים, יש אנשים הלוקחים זאת לחוויה של בנייה, ולמקום חיובי. ויש הלוקחים זאת להיפך.
האמונה והעמידה מול ה', זה כמו בזוגיות, רק יותר עמוק. – באמונה אי אפשר לטייח, ואנחנו נאלצים להיות כנים עם עצמינו, האם יש לנו נכונות להכיר בכך שאנחנו חסרים, ושהחיים הם הזדמנות להשלים את עצמינו, ולא רק חיים של לשלוט ולקחת… האם אנחנו רוצים לקבל מהקב"ה שהוא יפנק אותנו, מבלי לעבור את כל ההתמודדות האמתית של החיים, או שאנחנו מבינים אהבה יותר בוגרת, בה עוברים יחד דרך ארוכה עמוקה, מלאת בנייה, ודרך של שותפות.
המקור השני לכעס:
הקב"ה דורש מאתנו דרישות המתנגשות עם הרצונות העמוקים שלנו. – אנחנו דווקא משתדלים להיות בסדר, אבל הלחץ הזה מפעפע בתוכנו, ויום אחד אנחנו מרגישים שאנחנו ממש כועסים.
אם זהו המקור, זה הזמן לעשות חשבון הנפש עם עצמינו. התורה והמצוות לא נועדו להתנגש עם הרצונות העמוקים של האדם, אלא לכוון אותם.
נכון אמנם שאחד המרכזים החשובים בתורה הוא ההתגברות על היצר, שבירת המידות, יגבר כארי לעבודת ה', וכו'. אבל אין הכוונה שהאדם צריך לחיות מתוך הדחקה של רגשותיו העמוקים. השבירה וההתגברות מטרתם לייצר אדם השולט בעצמו, אדם גבוה יותר, אדם טוב יותר, פתוח יותר, אמתי יותר, מחובר יותר. אבל לא שברי אדם, ולא אדם מודחק ומוחבא.
בחב"ד נוהגים לומר כי יש במצוות שלב הנקרא "איתכפיא" כלומר כפיית היצר. ולאחריו בא שלב הנקרא "איתהפכא" כלומר התהפכות הרצון להרגיש כי אכן המצווה הייתה נעימה ושווה..
הגאון מוילנא בפרושו למשלי כותב על הפסוק "יראת ה' תוסיף חיים" כי כל הדברים בעולם הטבעי הגורמים לנו ליראה, עושקים מאתנו קצת משמחת החיים. אולם היראה מרוממותו של ה', אינה מפחידה אלא להיפך, מראה לאדם את הפן הנכון של החיים, וממילא היא מוסיפה לאדם בשמחת החיים. – ואפשר להוסיף על כך את דברי תלמידו המגיד מדובנא, שאם אדם רואה שאצלו זה לא כך, הרי זה סימן שאין הוא מבין בצורה נכונה את מידותיו של אלוקים, ואת רצונו בעולם.
התורה בכוונה תחילה לא נתנה מצוות הנלחמות עם טבעו היסודי של האדם, אלא דווקא מצוות המכוונות את הטבע להיות מרומם וטוב יותר.
אם אדם מרגיש שהמצוות מדכאות אותו, הוא צריך לברר עם עצמו, כיצד זה קרה. אולי הוא עשה דברים מהר מדי, אולי הוא מנסה לקפוץ למדרגות שהוא ראה אצל אנשים אחרים, או בספרים. אולי הוא מבין את המצוות בצורה שגויה, כביכול הם באים לעשות לו דווקא.
המקור השלישי לכעס:
הקב"ה מפחיד, והוא כועס עלי. – מה יותר טבעי מכך שאני אכעס בחזרה.
אתה כותב שיש לך הרגשה שה' שונא אותך, והוא מתכנן בשבילך גיהנום… אם כך אתה מבין את אופיו של ה', מה יותר טבעי מכך שיתעורר בלבך כעס. אין סיבה שאדם ישלים עם יחס כזה כלפיו…
אנו מוצאים כבר בתנ"ך שבני ישראל הרגישו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצריים". ומשה רבינו מסביר להם באריכות בספר דברים, כי אם יקשיבו היטב יבינו שה' בא להיטיב להם.
כאשר חז"ל רצו לתת לנו פרופורציה על המידתיות של מידת הדין מול מידת הרחמים, הם אמרו שמדת טובה מרובה פי 500 ממידת פורענות. זה הרבה יותר ממה שאנחנו קוראים "בטל בשישים"..
למה אם כן, אנשים רבים כל כך מרגישים שה' בעיקר כועס עליהם, או שונא אותם ? אם יהיה לי ילדים שמשתדלים להיות בסדר, האם אני חשוד שאשנא אותם או אכעס עליהם? מדוע אנשים חושבים שה' הוא כזה רע ?
אולי פשוט קשה לנו לקבל שהמציאות טובה בשבילינו? אולי זה מחייב אותנו להיפתח ולקחת אחריות על הטוב שלנו. אולי יותר קל לנו לדמיין שאנחנו רק צריכים לרצות ולפייס איזה אל כועס וקפדן, מאשר לנסות ולהיות טובים יותר, ולראות את הטוב שבכל דבר ?
אולי יש לנו תפיסה שגויה האומרת שבוודאי מה שקדוש נשגב ומרומם, אינו טוב, אלא הוא רציני וכעוס עד לאימה. אולי אנחנו תופסים שהטוב והחמלה בהכרח הולכים עם שטחיות קטנוניות פינוק ולא עם כובד ראש רצינות וקדושה?
אם נפתח את הרמח"ל או הבעש"ט, או את האר"י, נראה כי הם מבארים שההתגלות הגבוהה ביותר של ה' בעולם היא ההטבה השלמה שהוא רוצה להשפיע לנבראים.
אם נפתח את הלב שלנו לאמונה הזו, שכל ההתמודדויות כאן אמורות לפתוח אותנו להיות טובים יותר, נוכל לראות את האמונה בצורה נכונה יותר.
שילוב שכיח של מצבים:
עכשיו תאר לעצמך אדם, שמוצא את עצמו בתוך שלשת הנקודות הללו יחדיו: הוא חושב שהחיים קשים אליו, הוא משתדל בכל הכח להיות בסדר, ולדכא את עצמו, אולי זה יעזור שייקלו מעליו את משא החיים, ודווקא אחרי כל זה הוא מרגיש שלא רק שהחיים לא נהיו נוחים יותר, אלא הקב"ה גם כועס עליו ושונא אותו…
אדם כזה צריך לשמוח שהוא הגיע לנקודת אמת פנימית בתוך עצמו, שהוציאה ממנו את כל המרור הזה בצורה של כעס. כך הוא יכול לנסות להבין את השגיאות של התפיסות העמוקות שבתוך הרגשות שלו הפנימיים, ולאט לאט להבין ובעיקר להרגיש, שאין בעולם שנאה כלפיו, אלא הזמנה להיפתח ולהיות טוב יותר.
עד כאן ניסיתי לתאר את העיקרון היהודי תורני, שההרגשות שלנו הם לגיטימיים וחשובים, והם המפתח לקשר הזוגיות הבריא והטוב שבין הבורא והבריאה.
וכעת לגבי המחשבות הללו שעולות לך שלא ברצונך:
דבר ראשון, חשוב שתשים לב ותפנים את ההכרה, שהרגשות שלך הם לגיטימיים, חשובים, ומעניינים מאד את הקב"ה. הוא אוהב אותך כמו שאני אוהב את ילדי והרבה יותר מכך. והוא לא כועס עליך שאתה חושב מחשבות שנאה, להיפך, הוא יודע שזה בא לך, בכדי שתתעורר מכך לבנות את אישיותך ואת החיבור לאמונה שלך באופן יותר הרמוני ונכון.
דבר שני, חשוב יותר: בכדי להעלות את הרגשות ולברר מה באמת הסיבה שלהם, צריך לדבר עליהם. יש אנשים שיכולים לעשות זאת עם עצמם, יש העושים זאת על גבי יומן אישי, יש המדברים על כך עם הקב"ה בעצמו בשיחות נפש קבועות. ויש המוצאים להם חבר אתו הם יכולים להשיח את לבם. ויש המכירים רב שאתו אפשר לשוחח ארוכות על רגשות.
אם אתה רואה שהמחשבות עדיין מציקות לך, ואינך מצליח בכלים שיש לך לפתוח את הרגשות, ולהבין את עצמך ואת הבריאה בצורה שמתיישבת לך על הלב, ומביאה אותך לרוגע. כדאי שתפנה לאיש מקצוע בתחום הנפש. גם זו צורה של "דאגה בלב איש ישיחנה". וישנם כיום שיטות מצוינות לצאת מחיים של לחץ ומחשבות של שנאה, ופשוט חבל לא להשתמש בהם. (- וכבר אמרו חז"ל: "עתיד אדם ליתן את הדין על כל דבר שיש בעוה"ז ולא נהנה ממנו", שהלא כל הכלים וההמצאות שישנם, יכולים להיות בשבילנו מנוף להגיע לתכלית החיים).
דבר שלישי, הכי חשוב: מחשבות העולות וחוזרות במוח, לפעמים הם אינם בשליטת האדם כלל, ואינם נחשבים על פי ההלכה כמחשבות שלו. וממילא אין להילחץ מהם כלל.
ויתרה מכך: מחשבות שכאלו הנכפים על המוח מבפנים, פעמים רבות אינם כלל רצונות פנימיים עמוקים העולים לתודעה, אלא מחשבות הנכפות על התודעה כמנגנון הגנה של הנפש מדברים אחרים לגמרי הגורמים לה למועקה. כדאי מאד לאבחן אצל מאבחן מקצועי האם אכן יש לך באמת כעס פנימי מצטבר, שצריך לברר אותו, על ידי דיבור. או שאולי אלו "מחשבות כפייתיות", שאפשר להיפטר מהם, על ידי טיפול נכון במועקה שגרמה להם. ניתן לטפל במועקה ובמחשבות הכפייתיות במגוון רב של שיטות. ואם תנצל את העזרה של איש מקצוע, זה יכול להיות בשבילך פתיחת דרכים חדשות בבניית האישיות ובעבודת ה', דבר שיהיה לך ממש מקפצה בעבודת ה' ובכל תחומי החיים.
הכנות הנפלאה שמשתקפת בדבריך, והרגשות העשירים והעדינים הבאים בהם לידי ביטוי, יעמדו לימינך בדרך החדשה שאתה עומד כעת על מפתנה, ויתנו לך כח לא לפחד כלל.
ובכל מקרה אנחנו כאן באקשיבה נמצאים בשבילך, גם להקשיב וגם לדבר. ותוכל גם לכתוב לי במייל.
בכבוד רב, ובאמונה שאתה מתחיל לעלות על הדרך לאמונה נכונה בריאה רגועה ושמחה.
אוריה
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
התמימות בשאלה הזו כואבת לי ומקסימה אותי בו זמנית.
הוא באמת מאמין שהוא היחידי עם מחשבות רעות על הקב"ה, או שיש לו מחשבות זרות במהלך התפילה, ושהוא " פסיכי".
אני מאמין(ומקווה) שעד כה הוא התקדם בתהליך התשובה שלו והבין שזה טבעי שיש מחשבות זרות או מחשבות של כעס במהלך התפילה.