שלום לך שואל יקר

שאלה גדולה שאלת, המפגש עם תרבות אירופה עלול להיות אירוע מזעזע לא מעט. אני מכיר אישה שביום הראשון שלה בטיול באוסטריה לא היתה מסוגלת לצאת מהחדר מרוב כעס וקינאה. ככלל הרבה בחורים שטסים לאירופה חוזרים אחרת. [וזו הסיבה העיקרית מדוע רבנים רבים לא אוהבים את הטיסות הללו] המפגש עם תרבות אחרת גאה חזקה יפה וחכמה עלול להיות מערער. וכל טשטוש והתעלמות בעניין הזה הוא מעשה בת יענה. זלזול באויב.

אינני אומר שלא כדאי לטוס, אלא שלא מדובר בדבר שאין לו משמעות, אדרבה יכול להיות לו משמעות מפרה ומעצימה ויכול להיות לו משמעות מבלבלת, אבל מדובר במפגש עם תרבות עוצמתית יפה חזקה וחכמה, ששלטה ושולטת בעולם כבר שלוש מאות שנה. תרבות שכל עמי העולם נוטים לחקות ולטיול ממנה רעיונות וחלקים [סגנון הלבוש יכול להיות דוגמא מבטאת מאוד]

אתה יכול לראות שבשנים שבהן אירופה התעוררה [לפני מאתיים שנה בערך] היהדות האירופית עברה סערה קשה עד שחלקים גדולים ממנה טבעו. אירופה הציעה השכלה יופי סטייל [מוסר] כוח יעילות, חופש וחירות לכל, הוגנות, אמנות, כסף, ספורט וכו' גדולי ישראל אשר ניווטו את הספינה הזו התמודדו בשני מישורים. במערב אירופה היכן שההתעוררות היתה חזקה עד שלא היה ניתן להתנגד לה, הרבנים להלביש את המערביות בלבוש יהודי. הידוע שביניהם הוא רעיון הרב-ד"ר של הרש"ר הירש, אבל מדובר במשהו רחב הרבה יותר. הבית כנסת החרדי היקי לא היה נראה כמו בית כנסת בשטטעל והגמ"ח היה דומה לבנק. באופן דומה [אך יעיל פחות] הגיבה יהדות איטליה.

במזרח אירופה, היכן שרק האליטות נוגעו בתרבות המערב אבל המוני העם היו גסים וכפריים, היה ניתן לעמוד כנגד הרוחות המערביות. וחכמי המוסר והחסידות יצרו מחיצות עמוקות בינן היהדות החרדית לבין תרבות מערב אירופה, וכך הצילו חלק מסוים מהיהודים. [החומות לא היו אטומות לחלוטין, ולא בכל מקום אנשים שמעו בקול חכמי ישראל]

אפשר לומר שבמידה לא מועטה השילוב בין שתי הגישות זו הנוסחה ששומרי התורה חיים בתוכה לאורך השנים. מצד אחד ספיגה מסוימת של מערביות מכובסת – עיתון, מפלגה, ספריה עירונית, בית יעקב, סמינר, נשים עובדות, חולצת צווארון לבנה, התנגדות להכאת ילדים, נימוס וכו' ומצד שני ועיקרי, דחיה של ערכי המערב של כפירה, האלההת החומר, אמונה עיוורת בכל מה ש"מדעי', הפקרות בחיי אישות, העצמת האסתטיקה על חשבון כל ערך אחר וכו'

הגם שאני בהחלט מסכים עם הנקודה שהעלית בנוגע לכפיפות ועבודת השם של עבד למול עבודת השם של איש חופשי. [ובהמשך אתייחס לזה] אני חושב שקשה להתעלם מכל המרחב האסתטי העצום שאירופה מציעה. לא מדובר באסתטיקה חיצונית אלא בהתמסרות מלאה ליופי על כל קומותיו ורבדיו. הפסוק אומר טוב מראה עינים מהלוך נפש, כלומר מראה של עונג הוא עצום יותר ממימוש של עונג. ובמובן הזה כל הדיבורים על כך שהם באמת לא מאושרים אל יכולים לטשטש את העובדה שהם נראים טוב מאוד [לא במובן הגופני בלבד אלא כתרבות]

בפסוק כתוב יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם, הדבר הזה התקיים בצורה מאוד ברורה לאורך ההיסטוריה, שבה למרות העימות החריף שבין שם ליפת, הרבה מיפיפותו של יפת שכנה באוהלי שם [רק לספור את המילים היווניות המופיעות במשנה מבאר לך כמה יוון היא המרחב החיצוני בו אנחנו חיים] ומאידך יפת אין לו מהות עצמית ולכן הוא תמיד שוכן באוהלי שם [ולכן הוא שונא אותו] יפת צריך את רוחו של שם שתתן לו ערך ופשר לחיים, ולכן הוא נטל את התנ"ך ועיוות אותו לצרכיו. כי ליפת אין עצמיות אלא רק 'ציצים ופרחים' [כלשון ריה"ל בכוזרי] ציצים ופרחים אלו נספגו לאורך הדורות לתוך היהדות.

רש"ר הירש במעגלי השנה [במאמר לצום עשרה בטבת אם אינני טועה] מחלק בתוך התרבות המערבית בין היסוד הרומי וליסוד היווני. היסוד הרומי הוא ההיבט הצבאי והמדיני של אירופה, – השעבוד של הכל אל הכוח. היסוד היווני הוא היסוד האסתטי והטכנולוגי, היסוד הזה 'לאחר שינוקה מנטייתו אל הטירוף' יכול לשכון באהלי שם. כלומר זהו ניצוץ אור שנפל לבין הקליפות אך יש בו יסוד טהור. ואכן ברוח היוונית המקדשת את האסתטי ומתמסרת אליו לחלוטין יש יסוד של טירוף המכלה את הכל [לכן ימי תפארתה של יוון שבה רוב הפיתוחים הגדולים שלה נעשו הן עשרות שנים בלבד] בסופו של דבר התשוקה ליופי ולהרפתקאות הובילה אותם לשיגעון ולהרס הארץ שלהם עצמם, ונפילה לידי עריצות קשה של אלכסנדר 'הגדול'.

הדברים האלו של רש"ר הירש הם חשובים מאוד, אולם צריך להבין שהם משקפים דרך מסוימת שיש לה מחירים. אך חשוב להזכירם בגלל שנדמה שבהרגשת הלב חשת ברגישות הזו. ככלל היהדות החרדית הישראלית משתדלת ככל האפשר להימנע מחדירה של כל מרכיב מערב אירופי לתוכה, ועד כה גישה זו הוכיחה את עצמה היטב.

בנוגע, לתחושת החירות שלהם, הגם שהתכוונת לחירות לממש את הרצונות שלהם ולכפיפות הפנימית רק לרצונות האישיים, הכי קטנים ואגואיסטיים, בכל זאת חשוב לשים לב שגם הם חיים בתוך גבולות נוקשים מאוד ואיסורים חמורים אשר הם עונשים עליהם בחומרה. בכל מה שנוגע לפגיעה באחר הם מחמירים מאוד. דרך חיים זו מוכנה אצלם 'חירות שלילית' כלומר חירות לעשות כל דבר עד שאתה נתקל בחירותו של האחר, וזה בניגוד ל'חירות חיובית' שזו החירות לממש ערכים חשובים ומהות פנימית.

אני חושב שעליך להבחין בין שלושה קומות של חירות. חירות ושיעבוד העבד, כלומר אדם שלכאורה אין לו עצמיות כלל אלא הוא מסור לחלוטין לאינטרסים של האחר. חירות חיובית שזו החירות שברוב ההיסטוריה דבריו עליה כעל חירות, כלומר חירות להשפיע על חייך ולנווט אותם לדברים טובים ומועילים, לדוגמא: החירות ליצור, החירות לחיי רוח [החופש לחיות חיים ערכיים] החירות להגן על עצמך [נשיאת נשק בארה"ב] החירות להשתתף במעשה החקיקה [לימוד תורה] והממשל [דמוקרטיה] קומה שלישית של חירות היא 'חירות שלילית', החירות לעשות ככל העולה על רוחי ובלבד שלא יפגע באחר, לדוגמא: להתאבד, לחיות חיי רווקות, לא לעבוד, לעשות פריסינג בכל הפנים וקעקועים.

לדעת הוגי השמאל האחרונים רק זו האחרונה קרויה חירות באמת. אולם לאורך רוב ההיסטוריה האנושית המושג חירות היה בעיקרו זה השני, דהיינו הזכות לממש את המהות האנושית הפנימית בצורה מלאה ואל להשתעבד למהותו של אחר. אני מסתפק לאיזה אחד ממושגי החירות אתה מכוון? האם אתה מרגיש שעובד השם משועבד למישהו אחר ואיננו ממש את עצמו, או שאתה מרגיש שאינך רוצה שום צורה של מגבלה באשר היא כל זמן שאין זה פוגע באחר. הזכות לא להיות מחויב לשום ערך פנימי או חיצוני, אלא רק לאסתטיקה כאן ועכשיו?

אם אתה מוטרד שאלת החירות המוחלט לעשות ככל העולה על רוחך ולהתמסר לחלוטין לאסתטי ולעונג, זאת שאלה אחת המטרידה את העולם בכללו, אולם אם אתה מוטרד משאלת החירות החיובית, כלומר אתה מרגיש שאתה אפילו לא חי ערכים אלא פשוט משועבד מתוך פחד, במקרה כזה זהו דיון הנוגע יותר לעבודת השם. כיצד ראוי לעבוד את השם והאם היראה שלך עצמה איננה ביטוי לחירות? הרי הפחד אינו נובע מציורי גיהנום שראית אלא מתוכך אתה מתוך ההתמסרות שלך והמחויבות שלך.

שתי סוגי השאלות הן דיונים גדולים, ובגלל החשיבות העצומה שלהם אינני רוצה לענות לך מקופיא, במקום זאת צרפתי לך שני טיוטות למאמרים שכתבי בשנים האחרונות שאולי יעזרו לך לחשוב על הנושא. [מאמר 'חרות וחופש' דן בשאלת מה יקרה לאדם בן חורין מוחלט, ומאמר 'לעמוד מול ה' דן בעבודת השם מתוך אוטונומיה]

מבחינה מעשית יש פניך שתי אופציות טובות, האחת דחיה של ההתמסרות לחופש שראית באירופה, והתבוננות בצד המכוער שלה – הנמיכות, הדיכאון, מחיקת כבוד האדם, מחיקת המוסר, ההתמסרות להתבהמות, חוסר פריון, חלופיות, היעדר היוזמתיות וכו' אתה יכול [וכדאי מאוד מאוד] להיעזר בספרי מוסר שנכתבו בתקופה [הרב וולבה, ר' ירוחם, ר' יחזקאל לווינשטיין, מתייחסים לזה בלי לומר את השם המפורש] מאידך אתה יכול לחשוב כיצד לממש את החרות בתוך עבודת השם שלך. זוהי הצעה שהסתפקתי הרבה אם להציע לך, משום שהיא מורכבת ויש לה השלכות לא פשוטות [זוהי דרכו של הרש"ר הירש] אולם כדאי שתדע שיש כזו אפשרות.

המורכבות של הצעה כזו איננה מפני שאם תהיה חופשי תחטא וכמאמר חז"ל – 'אין אוהב ירא' משום שיראה איננה סותרת חופש, וגם כיום אני מאמין שהיראה שלנו נובעת מתוך החופש ולא נוגדת אותו, היא נובעת מתוך עולם הרוח שלנו [באופן כללי בלשון התנ"ך יראה היינו אמונה ולאוו דווקא פחד – ואדוני ירא את השם מנעוריו'] ולכן אני מאמין שגם בעבודת השם מתוך חירות תהיה יראת שמים הנובעת מתוך העצמי החופשי.

הסיבה שיש לדרך זו מחיר היא מפני, שכאשר אתה מוסיף לתוך עבודת השם שלך עוד תפקיד דהיינו – חירות. ייתכן ותצטרך לבצע שינויים והתאמות בחייך שידרשו ממך מאמץ גדול ואולי גם לא תצליח ויגרם לך תסכול רב. לדוגמא: צורת לימוד, צורת תפילה, מקום מגורים בעתיד, דרך הזוגיות, דרך הפרנסה, חינוך ילדים ועוד ועוד. אינני בטוח שתגיע לאותם הישגים רוחניים בצורה של חירות ולכן עליך לשקול את עצמך בפלס מאזניים.

בניגוד להרגלי, אני רוצה לשתף אותך בחוויה אישית. אני עצמי אדם כן חווה את עיקר החירות שלי בעבודת השם, מבחינתי מרכז החירות שלי הוא בלימוד התורה והמילים 'לולי תורתך שעשוי אז אבדתי בעניי' הם האמת הפשוטה והיסודית והגם שאני עוסק בעניינים מרתקים ואקזוטיים, שמסבים לי עונג וכבוד, אינני חש את מלוא חירותי בעוצמה הגבוהה ביותר כמו בכל שעות היום שאני לומד בבית המדרש. אני לומד בבית מדרש ללא מסגרת וללא מלגה, כל היום, הלכה מחשבה ש"ס קבלה, ואין מאושר ממני בעולם, ימי בין הזמנים הם ימים קשים בשבילי מאוד [להוותה של אישתי] בגלל העידר החירות שבהם, המתיקות של להיכנס לבית מדרש ולשלוח יד לכל אוצר רוח שארצה היא חלום החירות בהתגלמותו.

מקווה בשבילך שתמצא את הדרך המדויקת לך

ושהשם ידריך אותך בעצה נכונה להתקרב איליו

יוסף