בדרך כלל אני פותחת ב"שלום, יקרה"
אבל מעולם לא חשבתי על צמד המילים הללו בעוצמה הנוכחית.
את מבקשת פרידה,
אך אומרת שלום למישהו בדרך-
בפניה שלך כאן.
מישהו שאולי יקשיב וישמע ויעזור לך להגיע למקום שלם, נטול כאב.
אני רצה אליך, מוצאת לב שותת בגוף המוטל בקרקעית הבור. ואני איתך שם, נושמת את הטחב מחזיקה ביד שנלחמה כל כך,
ותש כוחה.
זועקת לגאולת הנפש ואין לאן לברוח,
אפילו לא אל המוות.
אין לי פה לפתוח למול ים השבר שבך.
בחושך שבו את שרויה נדמה כי לעולם הוא לא יגיע,
למרות שעמוק בפנים, האמת ידועה לך
אחרת לא היית מבקשת שתשתוק.
מן הסתם, המילים שלי מיותרות לך כרגע,
כשהזמן עוצר בסבל.
בתוך תחושת האינסוף הזו יש שעון
על היד, או על הקיר.
התקתוק שלו אינו ממושמע לאף אחד מלבד קצב הזמן
שהולך ומתקדם.
בסוף, זה נגמר.
הכל הולך אל הסוף, בכל מקרה.
בין אם נרצה ובין אם לא-
הסוף מתקרב.
הוא גואל, ומובטח שיגיע.
לכן השאלה היא לא: האם הסוף יגיע?
וגם לא: מתי?
הסוף בא,
כל העת- הוא מתקרב.
התנדפות- אינה בלקסיקון האפשרויות. בכל מקרה את תפגשי את הרגע הבא, בעולם כאן או בעולם ששם.
לכן השאלה היא: איך אני בוחרת לחיות את הרגע הזה, הרגע הזה שמקרב אותי אל הסיום?
אהובה,
עד כמה שקשה לך לשמוע, זאת האמת: תמיד יש איזושהי בחירה, אפילו קטנטונת. זו עובדה.
היא בדרך כלל לא נעה בין טוב מוחלט לרע מוחלט אצל אף אחד,
אלא בין רע פחות לרע יותר, טוב יותר לטוב פחות.
בברירות שיש לך כעת-
מה פחות גרוע?
איזה ניואנס נתון לבחירתך?
את ממש לא חייבת,
אבל הרגע הזה קיים בכל אופן, והוא פורץ בלי לדפוק בנימוס.
את יכולה לנסות לגרש אותו,
אבל זו תהיה מלחמה עקרה כי הוא יבוא בכל זאת.
מה נשאר?
לבחור איך את תהיי ברגע הזה, מתוך האפשרויות הקיימות.
גם לא לבחור זו בחירה.
את צודקת, אין מי שיבטיח שמחר יהיה טוב יותר.
אין לדעת מה יהיה בעולם הזה שבו את קיימת כל עוד את קיימת.
את מוזמנת לבחור את ההווה שלך
עד הסוף,
בכל רגע מחדש.
חותמת באהבה החצובה מהכי בפנים שיש,
וגם כשאינך מסוגלת
אני נושאת תפילה ואמונה לשלום בין כל חלקי הוויתך.
שלך ואיתך,
שפרה
[email protected]>
תגובה אחת
תשובה עם רעיון יפה!!
בתור מישהי שגם מתמודדת וחשה את הקושי–
אני ממליצה לשואלת לחפש ולנסות להרגיש את הטוב גם בדברים הכ"כ קשים ולא נעימים.
ידוע שהקב"ה לא עושה לנו רע–זה אנחנו שלא יודעים לראות ולהרגיש את הטוב…..
בהצלחה רבה!!