שלום וברכה ידידי ורעי היקר

תודה רבה על היחס החם שפנית אלי "משיב יקר"

אתה שואל מאיפה אנחנו ידידים ורעים?

מהשאלה שלך.

כמה ימים שאני מסתובב עם השאלה שלך בראשי, בלילי הסליחות, ובבקרי ראש השנה,

ובנתנה תוקף… מי…. מי…. מי ינוח, ומי ינוע….

אחרי הרבה מחשבות הזדהיתי עם השאלה, והתחברתי אליך מאוד, עד שבלא ידיעתך הפכנו לידידים ורעים.

הרבה סבל וכאב אתה מתאר בשאלה, הורים נוקשים, קושי בדת, קושי ברווקות, ועוד.

ממש כאבתי איתך ביחד, ירדו לי דמעות, היה קשה לי להישאר אדיש לכזה כאב.

ומתוך הרגשת ההזדהות הזו אני רוצה לשלוח לך כתף תומכת.

אני מניח יד וירטואלית על כתפך ומשתתף בסבלך, מקווה שתוכל להרגיש את ידי על כתפך.

בגלל כל הנכתב לעיל לא התיישבתי לכתוב לך תשובה, כי הייתי עסוק בלהבין את מקומך ולהזדהות עם המקום הזה.

לפני כתיבת התשובה, ראשית כל אני מנסה לקרוא שוב ושוב את השאלה ולהתחבר למקום של השאלה.

ומתוך המקום הזה של הזדהות עם השאלה אינני יכול לכתוב תשובה, אני שבוי בתוך עומק סערת הרגשות שבשאלה, ואין לתשובה מאיפה לבוא.

אבל עכשיו אחרי הרגיעה מהסערה שבקריאת השאלה, אני רוצה לכתוב לך תשובה.

ולמה אני מספר לך את כל זה?

כי כמו שבאמת אינני יכול לכתוב לך מתוך סערת קריאת השאלה, כך קורא התשובה קרי 'אתה', לא יכול לקרוא את התשובה מאותה עמדה שבה נכתבה השאלה.

בכל שאלה ותשובה בחיים זה ככה, בשאלה הבנו משהו אחד ובתשובה משהו אחר.

גם בשאלות תלמודיות זה ככה…. יש אפילו שאלה נפוצה כזו בבית המדרש "מה השתנה לגמרא בין השאלה לתשובה?", איזו תפיסה אנחנו תופסים בתשובה שלא תפסנו בשאלה.

וכך בתשובה על שאלתך, בשאלה יש תפיסה אחת, ובתשובה כנראה תהיה תפיסה אחרת.

בשביל לקרוא את התשובה ולהתחבר אליה צריך לגשת בגישה כזו שהתשובה תשנה משהו בגישה של השאלה.

אין זה אומר ששינוי הגישה יחלוק לגמרי על השאלה, הכאב שכאבתי איתך כשקראתי את השאלה לא ישתנה, וגם הסבל שהוא מנת חלקך לא נתכחש לו.

אבל מתוך כל אלו לא הצלחתי לכתוב תשובה וגם לא נכון לכתוב תשובה, רק אחרי התאוששות שלי והבנה שצריך תשובה אני מתיישב לכתוב, וכך גם אתה מבין שבשביל לקרוא את התשובה אתה הולך 'להתאושש' מהעמדה של כתיבת השאלה.

איך אני יודע שאתה מבין ככה?

כי עשית מעשה עצום ושלחת שאלה לאקשיבה, פנית לבקש תשובה.

אתה רוצה עזרה, אתה רוצה לצאת מהעמדה של השאלה בכל מחיר, "בכל מחיר", (והמחיר הוא לא כזה יקר כמו שנראה לך, ועוד נכתוב על זה…).

רק אתה בבעיה שקיימת לכולנו והיא הכלל הידוע "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". אם הייתי מתייעץ איתך בנוגע לשאלה שנוגעת לחיי שלי, ברור לי שהיית יכול לעזור לי הרבה, אך אני פחות הייתי עוזר לעצמי. וכך בשאלתך, לך קשה לענות לעצמך ולכן ביקשת שאענה לך.

הקושי הזה הוא בגלל הכלל הזה, שפירושו הוא בדיוק מה שכתבתי. שהחבוש בבית האסורים שבוי בתוך שרשראות ברזל שלא נותנות לו יכולות להביט מבחוץ על עצמו, ממש כמו שאני הייתי בקריאת שאלתך פעם ראשונה ושניה.

ולכן שלחת לי שאלה, כי אתה כעת בגדר חבוש, ואני מבחוץ ואתה רוצה שאעזור לך להביט מבחוץ גם כן.

טוב, נתחיל.

קראתי את שאלתך שוב ושוב כדי לנסות לקרוא בין השורות מה אתה הכי רוצה?

הכי רוצה להתחתן? הכי רוצה לשמור יותר על המצוות? הכי רוצה לא לעבור עבירות? הכי רוצה למות?

אחרי שנבין מה אתה רוצה ננסה לראות מה הדרך להשיג את מה שאתה רוצה…

כאשר אתה יוצא לסופר לקניות אתה צריך לדעת מה אתה רוצה לקנות בשביל לקנות, בלי לרצות לקנות אין מה לצאת לסופר….

ואני לא רוצה לנחש מה אתה רוצה, אני רוצה לעורר אותך לחשוב על זה.

תשאל את עצמך באמת "מה אני הכי רוצה?"

ולמה התעוררתי לחשוב על זה?

כי אני מנסה להבין איך אדם רוצה משהו מאוד חזק ואז פתאום מפסיק לרצות אותו?

אם אדם רוצה לנסוע לחו"ל, רוצה רוצה רוצה והרצון לא מתממש, יש סיבה שהוא יפסיק לרצות? גם אחרי 20 שנה החלום לטוס יהיה קיים.

למה חוסר התגשמות של הרצון גורם להפסיק לרצות?

תהליך

בוא נדבר קצת על המושג תהליך.

הפסוק בזכריה (פרק ג') אומר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", מהלכים אלו בני האדם ועומדים אלו המלאכים.

בני האדם נקראים 'מהלכים' כי האדם כל הזמן מתקדם והולך למטרה כל שהיא. לא סתם באנו לעולם, באנו בשביל מטרה כל שהיא, וכל קיומנו הוא מהלך אחד גדול, כל הזמן אנחנו הולכים, בעוד שהמלאכים זה מצב סטטי, תפקיד ספציפי תמידי.

תהליך פירושו, שיש מטרה וצועדים אליה לאט לאט, ומחברים את כל הצעדים למשמעות אחת.

למשל, אני רוצה לנסוע מירושלים לכינרת, נסיעה של שעתיים, אז כל תלאות הדרך הם תהליך אחד ארוך שמתחיל בירושלים, עובר דרך 'קפה בתחנת דלק', עצירה למנחה בקבר ר' מאיר בעל הנס, ואז היעד… הכינרת.

בלי תהליך אפשר להסתכל על כל הדרך כדברים נפרדים, יש ישיבה לקפה, ויש תפילת מנחה, ויש כנרת ואין קשר בין הדברים. תהליך מחבר את הכל למהלך אחד.

למה זה משנה לחבר את הכל למהלך אחד?

זה מזכיר לי שבישיבה כשהיינו יוצאים לטיול היה חבר שתמיד היה אומר שהטיול מתחיל ברגע שעולים על האוטו. היה אפשר לחשוב שהטיול מתחיל רק כאשר מגיעים למסלול בצפון, וכל הדרך זה רק טכני, אפשרות איך להגיע לצפון.

אבל אותו חבר חידש לנו שהנסיעה באוטו זה גם הטיול,

וזה פשוט היה משנה את ההרגשה כל פעם מחדש, כל הדרך זו הרגשה של טיול.

השירים באוטו, העצירות לקפה, הנוף בדרך… הכל הכל זה הטיול, לפעמים זה אפילו יותר כיף מהיעד בעצמו.

האמת שזה קורה גם במסלול עצמו, למשל המסלול בצפון הוא 4 שעות, ויש מטרה להגיע למפל בסוף, כמובן שכל ה4 שעות הם חלק בלתי נפרד מהטיול ולא רק המפל.

החידוש הגדול בהבנה הפשוטה הזו הוא, שלא רק הדברים הטובים בדרך הם חלק מהטיול, אלא גם אם קורה פאשלה בדרך, למשל פנצ'ר, זה גם חלק מהטיול.

הפנצ'ר לא הרס את הטיול, כי אנחנו כבר באמצע הטיול.

אם לא היינו באמצע הטיול היינו על קוצים, נו כבר… מתי הפנצ'ר יתוקן?? חייבים להתקדם.

אבל בטיול אין לחץ, מקסימום עוד סיגריה (למי שמעשן…).

כאשר כל חלקי הדרך מתחברים לתהליך, התהליך הוא הרבה יותר קל, ולמה? כי לכל חלקי התהליך יש משמעות, המטרה היא לא רק היעד הסופי, המטרה זה גם התהליך.

איך זה נהיה יותר קל?

אתן לך עוד דוגמא,

טיסה לארה"ב לוקחת 12 שעות, וטיסה לאירופה לוקחת 4 שעות.

אם טיסה לאירופה תתעכב בשעה ואנשים יושבים במטוס ומחכים, הם יהיו קצרי רוח מאוד, אפילו ממש עצבניים (נכחתי פעם בסיטואציה כזו),

ולעומת זאת בטיסה לארה"ב שהיא לוקחת פי 4 זמן אנשים יושבים רגועים ושלווים.

למה?

כי ה12 שעות לארה"ב זה חלק מהאירוע.

הטיסה לאירופה אינה לוקחת יותר מ4 שעות, כל הוספה זה לא חלק מהתוכנית.

את זה האדם לא מוכן לקבל בשלווה.

והאמת שזו בחירה, הנוסע לאירופה שמטוסו מתעכב והוא רוצה להירגע, שיעשה סוויצ' בראש ויחליט שהשעה הנוספת היא חלק מהסיפור, והכל יבוא על מקומו בשלום.

המשך תהליך

טוב, אז דיברנו שיש מושג להפוך את ה'דרך אל היעד' למטרה בפני עצמה.

ככה זה בכל שטחי החיים, לכל מקום שאנחנו הולכים כדאי שכך זה יהיה.

והחשיבות של זה היא בשלווה וברוגע שזה נותן. אך מעבר לזה שזה נותן שלווה ורוגע, התפיסה הזו גורמת ליצור בפועל משמעות לדרך ולתהליך.

כלומר עד עכשיו דיברנו אך ורק שהתפיסה בראש היא כבר תייצר את הרוגע. אבל התפיסה בראש גם גורמת לנו לפעול בצורה כזו שהתהליך הוא מטרה בפני עצמה.

ניתן דוגמא,

אני הולך עם ילדי במסלול קשה, ולקראת סוף המסלול הילד מתלונן שקשה לו ואין לו כח ללכת יותר. 2 אפשרויות עומדות בפני, הראשונה היא לשכנע אותו בכל לב שעוד 40 דקות אנחנו מגיעים, ושיאזור כוחות ויתאמץ עוד קצת וכו' כי הנה אוטוטו אנחנו מגיעים….

האפשרות השניה היא לעניין אותו בדרך, "תראה איזה נוף יפה", "מה דעתך על הפרח הזה?", "ראית את הנוף מצד ימין אחרי העיכול"…

נדמה לי שהאפשרות השניה יותר טובה, ולו בגלל שבשביל הילד היא אפשרות יותר טובה, כי באפשרות הראשונה הוא לא יהנה מהמסלול ומן הסתם גם לא יזכור אותו לטובה, הוא יהיה קצר רוח וישאל כל דקה 'נו אבא עבר 40 דקות?'

ובאפשרות השניה הוא יהנה מהמסלול ויזכור אותו…

ובנוסף באפשרות השניה יהיה לו הרבה יותר קל לעבור את ה40 דקות האלו, הוא אפילו לא ישים לב שהם עברו.

וכך אנחנו כמו אותו ילד יכולים להפוך את הדרך למהנה יותר, לא רק בתפיסה ובהבנה, אלא באמת לעשות דברים בשביל זה, להסתכל מדי פעם על הנוף, הנוף של החיים, ולראות איך אנחנו נוסעים בתוכו בלי שהיעד הסופי נושף בעורפינו ולא נותן לנו להנות.

רק לנו אין את האבא מהסיפור שיראה לנו את הנוף, אנחנו צריכים לקחת את "האבהות" לידיים, ולדאוג לעצמינו, להראות לעצמינו את הנוף….

האמת שיש לנו אבא שמראה לנו את הנוף, כי זה בדיוק אותו אבא מהמשל, גם האבא הזה לקח אותנו למסלול.

אבא שבשמיים.

כתבת " אגב הוסיף שאני מכיר את כל השטיקים שה׳ אוהב אותך ורוצה בטובתך וצריך להאמין שיהיה טוב וכו׳ וכו׳ תכל׳ס זה לא עובד ורק צרות באים עליי"

שטיקים של מי? למי יש אינטרס לעשות שטיקים?

והאמת שזה כלל לא שטיקים, אלו פסוקים מפורשים!!!!!

"כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח' ה')

"מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו: כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי ג').

"תכלס זה לא עובד ורק צרות באים עלי"…..

בפסוק כתוב הפוך, שבגלל שהוא אוהב אותך הוא מביא עליך צרות… 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'

בטח אתה שואל, איך זה יכול להיות? ומה כבר חטאתי? על מה מוכיחים אותי?

ההסבר הוא כזה, אם 'הוכחת' לי בגמרא שהפירוש שלך הוא נכון, פירושו שלימדת אותי את הגמרא נכון. הוכחת לי שכך הוא הפירוש….

להוכיח מישהו פירושו להסביר לו ש'זו הכוונה', ש'כך צריך להיות'.

הטיול הזה שהקב"ה לוקח אותנו פה בעולם הוא 'להוכיח' לנו מה הסיפור פה בעולם.

ובמסגרת הטיול הזה כדאי שנהנה גם מהנוף בדרך.

האמת שכל מטרת הטיול הזה היא בשביל שנהנה מהדרך.

דור המיקרוגל

גם אחרי שאנחנו מבינים שאנחנו בתהליך יש קושי מסוים ליישם את ההבנה הזו.

אני קורא לזה 'דור המיקרוגל', אבל אפשר לקרוא לזה דור המכונות כביסה או דור הלחיצת כפתור או כל שם שתבחר שמסמל את ה'כאן ועכשיו'.

התרגלנו לקבל הכל כאן ועכשיו. אם אני רוצה אוכל חם אינני צריך לבשל אותו, פשוט מכניס למיקרוגל דקה וחצי והאוכל מוכן.

תהליך במהותו דורש סבלנות. כל המושג תהליך פירושו 'לא כאן ועכשיו', אלא צעד אחר צעד לאט לאט.

להתרגל לא לקבל את הדברים כאן ועכשיו אלא לחכות בסבלנות זה הבסיס ליכולת להיות בתהליך.

המעניין הוא שלפי זה מנוהל גם הרצון שלנו.

אם קשה לאדם להשיג משהו, הוא פשוט לא ירצה אותו.

ברור שאני יעדיף לאכול אוכל ביתי מזין ובריא, גם טעים וגם משביע. אבל בהרבה פעמים אני אבחר לחמם שניצל במיקרוגל. זה לא שאינני רוצה לאכול את האוכל המבושל, פשוט אני מעדיף לאכול מהמיקרוגל ותוך דקה, מאשר להתאמץ שעתיים ולקבל אוכל ברמה גבוהה יותר.

במכלול השיקולים אני רוצה יותר לאכול אוכל מהמיקרוגל מאשר אוכל מבושל.

וככה זה בכל החיים, גם בנושאים חשובים. רק הבעיה היא שבנושאים חשובים, חשוב מאוד להשאיר את הרצון לדבר האמיתי ולא ללכת לג'אנק פוד מהמיקרוגל.

להתרגל לתהליך פירושו להבין שהדברים לא מגיעים בלחיצת כפתור, ולהסכים לקבל את הזמן שהם לוקחים. (למה זה ככה באמת בבריאה, כבר דיברנו שזה תפקידינו, ואפשר להרחיב על זה בשאלה נפרדת אם תרצה).

להתפלל על מוות

האמת כשקראתי את שאלתך הופתעתי לרגע מהיצירתיות.

הבאת רעיון יצירתי שהיה נראה לי פרדוקסלי.

להתאבד הרי אסור, אז בא נבקש ממי שאסר להתאבד, למות, והרי הוא שומע תפילה….

קצת הזכיר לי את השחקן כדורגל שמגיע לכותל ושם פתק בין האבנים, שכתוב עליו "לנצח במשחק בשבת".

אבל אז חשבתי, מי אמר באמת שהתפילה לא תעזור?

וחשבתי, כי הוא לא רוצה, הוא רוצה שנחיה. אם הוא לא היה רוצה הוא כבר היה עושה את זה….

ואז נזכרתי….

נזכרתי שבתנ"ך מופיעה כמה פעמים בקשה כזו מאלוקים.

ניקח את ההכי קרובה אלינו במעגל השנה…

יונה הנביא

יונה פעמיים מבקש למות.

"ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי" (יונה ד' ג')

"ויהי כזרוח השמש וימן אלוקים רוח קדים חרישית ותך השמש על ראש יונה ויתעלף וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי: ויאמר אלוקים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון ויאמר היטב חרה לי עד מות" (יונה ד' ח').

לא אכנס לפרש עניין הנביאים, קטונתי.

אבל אכתוב לך את דברי המשנה ברורה.

למה קוראים את ספר יונה בשיאו של יום הכיפורים?

המפטיר הזה אף נקרא מפטיר חשוב מאוד, "מפטיר יינה" בהגייה ישיבתית.

בדרך כלל אדמו"רים וראשי ישיבות מקבלים את הכיבוד הזה.

מה יש? מה הנושא?

כך כותב המשנה ברורה (תרכ"ב ז): "מפטיר ביונה שמדבר מן התשובה. ועוד, שאין יכולין לברוח מן השם יתברך".

ובשער הציון על המקום הוא מסביר, אצטט לך את לשונו: "וכוונתם, כי האדם חושב כמה פעמים לייאש את עצמו שאין יכול לתקן בשום אופן, ועל כן יתנהג תמיד באופן אחד, ואם יגזור עליו הקדוש ברוך הוא למות ימות.

אבל טעות הוא, שסוף דבר יהיה, כל מה שהקב"ה רוצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן, ויבוא עוד פעם ופעמים לעולם הזה ובעל כרחו יוכרח לתקן. ואם כן, למה כל העמל, למות ולסבול חיבוט הקבר ושאר צרות ולחזור עוד הפעם?

וראיה מיונה, שהקדוש ברוך הוא רצה מאתו שילך וינבא, והוא מאן בה ונס לים, מקום שלא ישרה עליו עוד השכינה לנבאות כידוע.

וראינו שנטבע בים ונבלע בדג והיה שם במעיו כמה ימים, ולפי הנראה בודאי לא יוכל להתקיים דברי ה' יתברך.

ומכל מקום ראינו שסוף דבר היה שרצון ה' יתברך נתקיים וילך וינבא.

כן הוא האדם בעניניו. וזהו שאמרו באבות: ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר וכו'. עכ"ל השער הציון.

איי, לנשום עמוק את המסר.

מסר משמעותי מאוד. אי אפשר לברוח מה'.

'כן, נכון, אבל אני לא בורח, אני מבקש ממנו…. וגם יונה ביקש ממנו'

אבל פה מגיעה התובנה של העניין, שהסיבה לא לבקש זאת, זו בדיוק הסיבה שאתה חי.

אם ריבון כל העולמים ואדון כל הנשמות בחר לברוא אותך, אז כנראה יש לו תפקיד בשבילך.

והתפקיד הזה זו המטרה של החיים, ולשם כך כל ייעודינו.

רק לא ברור לנו מה בדיוק התפקיד שלנו…

התפקיד הוא למסור שיעורים? התפקיד הוא להתחתן? התפקיד הוא ללמוד? התפקיד הוא לעבוד בהייטק? ….

מה התפקיד?

כל איש ישראלי שואל את עצמו כל הזמן מה התפקיד שלי?

בשביל מה כל הסיפור הזה פה?

ולא תמיד יש לנו תשובה מה התפקיד הספציפי שלנו, אנחנו רק יודעים שאנחנו צריכים לעשות את רצונו יתברך.

ופה נוספת לנו עוד הבנה, שכיוון שאיננו נביאים, והקב"ה לא מדבר איתנו בנבואה, אז יש לו דרכים אחרות לספר לנו מה הוא רוצה….

יותר נכון להוכיח לנו מה הוא רוצה…

כאשר הוא מוכיח אותנו פירושו שהוא מוכיח לנו מה תפקידינו.

וזה תפקיד האדם עם עצמו להבין איך הוא קורא את המסרים שהוא מקבל מהבוס שלו לעבודה שמינה אותו לתפקיד בעולם הזה.

נחזור אל נושא התהליך.

פה בסיפור של הטיול שה' לוקח אותנו, יש יעד סופי שכנראה מקיימים אותו עד יום המוות.

אבל פה הדרך היא קריטית. זו לא מטרה סופית כמו 'הגעה לכנרת', פה המטרה היא כל התהליך עצמו. באמת המטרה היא בדיוק הדרך.

עצם השאלה מה ה' רוצה ממני זו בדיוק המטרה.

הרמח"ל כך מתחיל את ספרו מסילת ישרים "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו".

במקרה של מהות החיים שלנו, כל המטרה זה הדרך אל היעד ולא היעד הסופי.

הדרך זה התהליך שאנחנו עוברים בדרך.

אתה שואל למה כל הקושי הזה שיש לך…. אולי בדיוק בשביל שתשאל את השאלה הזו "למה כל הקושי הזה שיש לי?",

עוד לפני שיש לך תשובה, עצם זה ששאלת את השאלה זו כבר הבנה שיש פה תהליך כל שהוא שצריך להבין אותו, וזו מטרת התהליך, להבין שיש אבא שמראה לך את הנוף בדרך.

שם בספר יונה יש את ההבנה הזאת שכל הקורה אותנו הוא במסגרת התפקיד שהושת עלינו מבורא עולם. ובמסגרת זו יש תהליכים להבין מה הוא אותו תפקיד.

לגבי הקושי האישי שלך, הרווקות שמתאחרת לה מעבר לצפוי.

שאלנו בהתחלה איך זה שפתאום מפסיקים לרצות. למה היאוש בסוף גובר על הרצון?

אם אנחנו תולים את כל חיינו ביעד, אז כל הדרך אל היעד אנחנו על קוצים, כמו טיסה לאירופה שמתעכבת שעה…. כי אנחנו רק רוצים להגיע כבר ליעד….

אם יש יעד להתחתן, אז כל החיים כרגע (5 שנים) זה מצב המתנה, המתנה מורטת עצבים, וכל שאר החיים כבר לא מעניינים, הגם שברור ש5 שנים כאלו יש אפשרות לחיות בהם חיים טובים (וברור שעם קושי גדול על הרווקות…. זה לא סותר).

אפשר להחזיק את 2 המצבים, גם שיהיה יעד, המפל בסוף המסלול קרי להתחתן, וגם להנות מהנוף בדרך, גם אם הנוף משתנה, פעם הוא נוף מדברי (חורף ארוך בלי שום הצעה ובלי תקווה באופק), ופעם הוא נוף עם פרחים. רק חשוב להסתכל על הנוף.

ופה בסיפור שלך כדאי מאוד להסתכל על הנוף כי זה במסגרת התפקיד שלנו. ברור לנו בתור אנשים מאמינים שכל מה שעובר עלינו זה לא סתם, וכדאי שנגדל מזה ונלמד את זה לעומק.

וברור השלב השלישי, שאם תסתכל על זה בצורה הזו אז יהיה לך הרבה יותר קל בתהליך הזה של החיפוש, כי תקבל משמעות אחרת לחיים.

פרקטיקה- למעיישה

טוב, הבנה יפה אתה אומר, תכל'ס מה הלאה?

איך אני מתקדם מפה……

אתה צריך לשאול את עצמך, איך אני היום במצב שלי מוצא את הנוף היפה? מה אני צריך לעשות בשביל שהיום יום שלי כעת יהיה יותר טוב, יותר משמעותי, יותר עם סיפוק, יותר עם תחושת שליחות… בלי להסתכל כעת על החתונה.

כביכול לעבוד ב2 מסלולים. מסלול אחד חיי היום יום, ומסלול שני הציפייה לחתונה.

המסלול של הציפייה לחתונה מייצר פגישות, בירורים, הצעות, דיוק של מה אתה מחפש וכדו'…

מה מייצר המסלול השני? איך חיי היום יום מתמלאים?

ושוב, מסלול אחד לא אמור להיות מושפע מהמסלול השני. פגישה לא מוצלחת לא משפיעה על העיסוק שבחרת ביום יום, וחוסר מצב רוח בבוקר של השגרה לא אמור להשפיע על פגישה עם בחורה בערב.

רק בהפרדה שכזאת שני המסלולים באמת יצליחו.

מה הכוונה יותר משמעותי ויותר עם תחושת שליחות?

חשבתי על זה שהעולם שלנו יש בו הרבה ניסיונות, אנשים עוברים קשיים מכל מיני סוגים.

לאחרונה יצא לי להיות בבית חולים כמה פעמים, מה ששם הולך זה לא יאמן, אנשים סובלים, משפחות שלא עומדות על הרגליים, וקשיים כלכלים שיש לאנשים שכל הבית על גלגלים, ויש קשיים של שלום בית.

תביט מסביבך ותראה שיש הרבה אנשים שיש להם תפקיד מעניין מאת ריבונו של עולם.

אבל חשבתי שההתמודדות של רווק מבוגר יש לה משהו יחודי שאולי אין בהרבה התמודדויות.

בעוד שבכל התמודדות יש חיים, אפילו חיים מלאים ותוססים, וההתמודדות עוצרת את החיים, תוקעת אותם. ההתמודדות של הרווקות היא בדיוק הפוכה, כביכול אין חיים, ההתמודדות זה בדיוק שאין חיים, וכשאין חיים אין משמעות לחיים.

אדם שהוא מאוד עסוק ומלא, הוא מרגיש חי ומסופק, במיוחד שהעיסוק שלו זה בחיי משפחה וגידול ילדים, אבל אדם שגם אם הוא עסוק העיסוק שלו הוא כביכול לא משהו מחייב, כי אין סיבה באמת להיות עסוק, זה מרגיש חסר משמעות.

לפעמים אפילו אתה יכול לומר לעצמך, הלוואי והיה לי ניסיון אחר, כזה שמחייב אותי לחיות, מחייב אותי לקום בבוקר…

האדם שיש לו מישהו חולה במשפחה ל"ע, אין לו זמן לחשוב מרוב שהוא עמוס, עמוס בלהשיג כסף, ועמוס בלטפל בחולה, ועמוס בלהחזיק את שאר המשפחה בחיים רגילים.

ולפעמים אפשר לקנא בו, העיקר שיש לו משמעות לחיים, הוא מרגיש שהוא בשליחות.

אך האדם הרווק זהו בדיוק נסיונו, שהוא לא מבין מה עליו לעשות בחיים.

הייתי מציע לך להסתכל על מצבך בדיוק כמו שמסתכל כל אחד שיש לו ניסיון, גם אתה בשליחות בדיוק כמוהם.

יש שליחות שמתבטאת בחוסר נשימה מרוב עומס, ויש שליחות שמתבטאת בחיפוש אחר משמעות. וזו בדיוק המשמעות, החיפוש אחריה.

תרגיש את זה שזו השליחות שלך…..

אתה בשליחות מאת בורא עולם, 'שליחות הרווקות'.

ופה תשאל את עצמך כל הזמן, כל הזמן, איך אני עושה את השליחות הזו על הצד הטוב ביותר? מה צריך לקרות כדי שאתה תרגיש שחייך הם שליחות אחת גדולה?

במצב כזה שלא ברור מה השליחות הניסיון הגדול הוא, שהלב יכול לספר סיפורים שאתה בכלל לא בשליחות, הוא אומר 'עזוב, תהנה מהחיים ותנצל את הרווקות'.

אבל הלהנות מהחיים הזה פירושו לא לחיות, כי לחיות זו לא הנאה אלא משמעות (וכמובן שהמשמעות יוצרת אח"כ הנאה, ואז לחיות זה כן הנאה).

במסגרת השכנועים של הלב לא להיכנס למצב של שליחות יש לו הרבה שיטות.

החזקה שבהם היא משוואות לא נכונות שמנטרלות את הרצון להתקדם.

משוואה לא נכונה פירושה כל משוואה שהיא איננה מתמטית.

3 כפול 3 שווה 9. זה משפט שאין אפשרות לחלוק עליו, זה נתון מתמטי ברור.

אבל לדוגמא "אני נולדתי עני אז אין לי יכולת להיות עשיר" זה משפט לא מתמטי, וגם משפט לא נכון.

אבל הלב מייצר הרבה משפטים כאלו לא נכונים כאשר הוא רוצה להשאיר אותנו בעמדה שלנו.

אני אנסה לקחת כמה משוואות משאלתך.

"אני מתמודד עם שמירת הברית באופן היותר קשה (גדלתי עם הורים נוקשים שלא נתנו לי חום ואהבה

הורים נוקשים ולהסתובב עם בחורים צעירים = לא לשמור על הברית.

אולי זה יותר קשה, אבל זו לא משוואה מתמטית שאין מה לעשות, ולא גזירת גורל.

המשוואה מקבעת אותנו….

אני לא מתפלל במנין אני מתפלל שחרית קצרה בגלל העייפות שלי

עייפות = לא להתפלל במניין

משוואה לא מתמטית. המשוואה הנכונה היא, עייפות = עייפות.

כשהעייפים הולכים לישון, כל השאר נתון לבחירתינו.

"להתחתן אין לי סיכוי כי מה שלא קרה עד היום אין סיבה שיקרה מהיום"

לא מתמטית, האמת שאפילו הסתברות אין פה….

"וממילא גם הרוחניות שלי רק תרד ולא תעלה מהסיבה הנ״ל"

משפט לא מתמטי בעליל לאדם שהוא בעל בחירה, זה יהיה תלוי אך ורק בך אם הרוחניות שלך תעלה או תרד.

והמשפט העיקרי "חיי אינם חיים ללא אשתי"…..

תלוי אך ורק בך, בני זוג משלימים אחד את השני, לא עושים החייאה אחד לשני.

המשוואה הזו לא חייבת להיות נכונה. אולי עכשיו היא נכונה כי כך בחרת לחיות.

למה בכל אופן אנחנו מייצרים משוואות כאלו…

כי משוואה נותנת תשובה אוטמטית. לא צריך לעשות משהו מעבר… הכל ברור וידוע מראש.

לפעמים המשוואה גם מקלה עלינו את המעמסה, היא אומרת שזה לא תלוי בי, אלא גזרה המשוואה.

כולנו עושים משוואות כל הזמן. אבל המשוואות מקבעות אותנו.

בשביל לרצות להתקדם צריך להשתחרר מהמשוואות ולהתאזר בהרבה סבלנות לקראתו של תהליך.

מקווה שעזרתי והקלתי ולו במעט על חייך.

אם בחרת להתחיל תהליך רציני של צמיחה אישית פנימית אז אני מתאר לעצמי שעוד תיתקל בקירות למינהם בדרך, ואני מבקש ממך לא להישבר מהם אלא להמשיך לעשות את שליחותך למרות שנתקעת בהם.

במידה ויעלו לך שאלות (וכנראה יעלו לך), אשמח שתשלח שוב שאלה ונתמקד עליה.

במקביל הייתי ממליץ לך להתייעץ עם מישהו בלייב ולא דרך כתיבה.

אני מבטיח לך שזה יעשה לך טוב במסלול של חייך. מבטיח לך.

תהיה גבר ותלך על זה.

"אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו"

בהצלחה גדולה

חושב עליך הרבה

שמעון