הי,
קודם כל תודה על הפלטפורמה, תודה שיש את מי לשאול וזה כל כך לא מובן מאליו…
שנית, אני יודעת שהתשובה לשאלה שלי בכותרת היא "כן" בוודאות של 80%…
יש בעיה בספרים לא יהודיים, יש קטעים רומנטיים, אלימות לפעמים, חילול שבת וכו.
אז למה אני שואלת?
כי אני תוהה לאחרונה האם באמת יש בעיה בתכנים רומנטיים בספרים או שאני חושבת יותר מדי? יש בעיה בדמויות נשיות ראשיות, נשים שבאות במגע עסקי/עלילתי עם גברים? מדובר כמובן כשאין סצנות צנועות מפורטות, אלימות חמורה, אלא תיאור החברות והחיבור הרגשי אל הדמויות, עלילה של נעורים/ קשר רציני ומקסימום בספר- תיאור של נשיקה נניח… האם יש בעיה בתיאור אכזריות של אדם, כי גם בספרים חרדיים למשל יש רעים בסיפור, רצח וכו.
למה זה בדיוק חשוב לי לדעת?
האמת שאני לא קוראת ספרים כאלה, אני יודעת שיש הרבה חרדיות שקוראות ספרים של גויים, קלאסיקות, פנטזיות, רומנים, ספרים עלילתיים, לא בהכרח עם קטעים רומנטיים ואולי גם אין בעיה כל כך בזה(?), אני ספציפית לא הכי מתעניינת בז'אנר (או שמדחיקה בגלל שאפילו לא נתתי לעצמי לנסות כי יש ז'אנרים אחרים שנהנית מהם, אז למה להכנס לתחום האפור?…) בעיקר אוהבת לקרוא ספרי עיון, העצמה, מידע, פסיכולוגיה, אבל הניסיון הקשה שלי הוא דווקא כתיבה. אני מוכשרת בכתיבה, מאד ויודעת שיש לי באמת משהו יוצא דופן לתרום בתחום.
תמיד אהבתי לכתוב, על כל דבר ובכל ז'אנר. מאז כיתה ג' הייתי כותבת סיפורים ובגילאים מאוחרים יותר ביסודי היו חברות שקוראות את הספרים שלי ומתחננות שאמשיך לכתוב כי הן במתח… גם בנות במשפחה שלי קראו ומאד אהבו. בשלב כלשהו הפסקתי לכתוב באופן מסודר ועזבתי כמה "ספרים לעתיד" באמצע כיון ש:
1. ספרי מתח חרדים לרוב סובבים סביב אותם נושאים (שואה, הערצה למוסד, ערבים שרוצים להשמיד את מדינת ישראל, משגיחי כשרות, נערות סמינר בשידוכים, סבתא/אח חולה, בעיות בישיבה…) , וזה לדעתי מאד חוזר על עצמו אז לא רציתי להוציא ספר נדוש לאור, אבל זו הסיבה הכי פחות מטלטלת עבורי, כי אולי דווקא משום שנושאים חוזרים על עצמם כ"כ בספרות החרדית- דווקא שם יש מקום לתרום, להתפתח ושליחות להביא כיוון חדש ומרענן להכניס נושאים מקוריים ופחות נדושים, עם ידע עולם, כשמדובר כמובן בספרות חרדית וחינוכית בלבד.
2. סיבה נוספת שהפסקתי לכתוב היא כי יש סיפורים שכתבתי שאינם "ברוח חרדית", מדובר בעלילה עם מסר, ואפילו מסר מרגש ומחזק, אבל אין שם חרדים, אין אברך כולל ואין בחורות סמינר, אין שבת ואין השגחה פרטית. יש סיפור מיוחד על אנשים מיוחדים עם מסר מיוחד אבל לא "יהודי". הנטיה שלי לכתיבת דברים כאלה היא גם שוב, כי זה נותן מרחב לנושאים פחות נדושים שחוזרים על עצמם בספרות החרדית, הכתיבה חופשית יותר, וגם כי יש בי במקום כלשהו חלום להיות סופרת בעלת שם, אני רוצה שהכתיבה שלי תשפיע כמה שיותר, וכמה שיותר אנשים יקראו את זה. הציבור החרדי מאד קטן מהבחינה הזו ויש "בחוץ" כל כך מקום להתפתח… ואני מדברת על תרגום ספר גם לשפות אחרות (אני חושבת יותר מדי, אבל טוב לשאוף…) מצד שני, ספרים אלה לעולם לא יראו מקום על מדפי רשתות הספרים החרדיות וזה מאד אכפת לי בתור חרדית לא לקבל את ה"אישור" הזה שהכתיבה שלי בסדר, זה מחזק אצלי את התחושה שאני לא נוהגת כשורה. ההרגשה היא מאד מנוכרת ותלושה כשבציבור שלך שמייצג בעצם את ההשקפה שלך ואמונתך לא מקבלים את הספרים שכתבת. למעשה אני חשה שגם אם אכתוב ספרים בסגנון זה אאלץ להסתתר תחת שם עט, "שלא ידעו"…
3. בספרים עלילתיים שאינם עוסקים ב"חרדים ויהדות", אני מרגישה את הצורך להכניס גם אלמנטים יותר "חילוניים/גויים", כי כשמתארים סיפור בסביבה שאינה שומרת מצוות, הסופר אינו יכול להפוך את כל הכיתה לבנות, ואת כל העובדים במשרד לנשים/גברים בלבד, (זה גם לא כיף בעליל: נניח הסיפור נסוב על חבורת ילדים שפותרת תעלומה וכו', אי אפשר להפוך את כולם לבנים), לפעמים גם יש צורך בקשרי ידידות בסיפור, גם כשאינם נוגעים לזוגיות, כדי שהסיפור יהיה אמין, יש צורך במוכרת, שיחת עמוקה עם בן/בת דוד/שכנה וכו. זה מוסיף המון, עם זה אני מרגישה בעיה בפני עצמה כי אני בעצמי לא מרשה לעצמי לקרוא ספרים כאלה (עלילתיים לא חרדים)… אבל תחושת הבעייתיות מחמירה כאשר אני גם רוצה לכלול גם מערכת יחסים ממשית בסיפור (איכשהו זה מתבקש ממש, מרגישה משום מה שזה ממלא את הפן ה"רוחני" החסר בספר כשאין חרדים/תורה/מצוות, זה מה שמוסיף עומק מעבר לחומר, מסר ורגש לסיפור וגורם להתחבר לדמויות גם אם לא מדובר בעלילה עצמה אלא תיאור שולי מן הצד).
אני מאד רוצה לכתוב ספרים גם לקהל הכללי, יש לי גם חלום שאחד הספרים שכתבתי יהפוך לסרט ואני יודעת גם איזה מהם… (נשמע מוגזם אבל בהחלט שעדיין רוצה…), אני יודעת שהכתיבה שלי טובה, זורמת, איכותית, יצירתית ועם מסר, שאני לא סתם כותבת בולשיט בשפה רדודה. היו ספרים שכתבתי אונליין באופן אנונימי, התפרסמו וזכו לאלפי צפיות, תגובות תומכות, הערצה וחיבור לדמויות, אבל הפסקתי לכתוב כי אני לא שלמה עם זה, אני בעצמי לא קוראת ספרים כאלה…. אבל מצד שני, הכשרון לכתוב… זה הדבר שבו אני מרגישה יוצאת דופן ושיש לי מה לתרום, הדבר שאהבתי באופן טבעי מאז שזוכרת את עצמי ויש מצב שזה המימוש העצמי שלי בחיים, הידיעה שהספרים עם מסר איכותי ושהחלק הרומנטי לא בוטה, אבל חייתי בצורה שספרים כאלה לא מתקבלים על הדעת לקריאה (אבי מאד הקפיד בילדותי על הספרים שאני קוראת, תמיד היה בודק ושואל "מה זה?" "מה את קוראת?" בצורה שמאד קוממה אותי כי תמיד קראתי ספרים טובים ולא אהבתי שהוא חושד בי ואת הטון החוקר, זה הבהיל אותי וגרם לי להרגיש "פושעת", אפילו היום הוא לא נלהב לראות אותי קוראת ספרים לא "חרדים", ואני לא מדברת על סיפורת, אלא על ספרי עיון שאני קוראת… אני מאד גאה בספריה שלי: "סוד הזכרון המצוין", "אבא עשיר אבא עני", "למה נשים אמיצות מתקדמות בחיים", "מוטיבציה" וסט של רובין שארמה, מנטור לא יהודי בהחלט מפורסם, "למה האידיוט הזה עשיר ואני לא"… הספרים האלה קידמו אותי המון בחיים ועוזרים לי להצליח, אבל אבא שלי לא אוהב כל דבר שהוא לא רוחני, הוא לא מחזיק מזה, מבחינתו הכל שטויות והבל ורק הרוחניות חשובה. פעם הוא היה אומר "תקראי תהילים בזמן הפנוי, תלמדי הלכות"… החשיבה שלי בריאה יותר לטעמי ואני ממש בעד ספרים כאלה, אבל מציינת את הנקודה כי יכול להיות שזה מה שהשפיע עלי להיות נגד ספרות עלילתית שאינה חרדית עליה נסובה שאלתי) קראתי ספרי צדיקים, מ. ארבל וציפורה אדלר, לא קראתי ספרים חילוניים וגויים (חוץ מספרים עיוניים שאז אני מתמצאת בהכל וללא שום נקיפות מצפון, השפה נקיה, מחכימה, חכמה בגויים תאמין), ואחרי השיחה עם אותה בת דודה צדיקה וההבנה ש"מלא" חרדיות קוראות ספרים כאלה ללא שום בעיה מעמידה את הנושא בספק. אולי אני סתם מדכאת את הרצון שלי לכתיבה? (ודווקא לכתיבה שמושכת אותי, בלי ההגבלה של הדמויות והסביבה). פתאום אני חושבת "רגע, הרי אין בעיה עקרונית לאהוב, להיות בזוגיות, להכיר. רק אסור 'לדבר על זה' כדי לא להביא למחשבה ומעשה אסורים, אבל האם גם 'נשיקה קטנה' בסיפור היא כ"כ בעייתית או שזה ביטוי אהבה אנושי ליגיטימי, וזה ליגיטימי (אולי) גם ל ק ר ו א על זה ולא רק לעשות את זה בפועל? הרי לאומות העולם אין בעיה לקרוא על רומנטיקה וגם אין להם שום איסור להתנשק נניח לפני חתונה, אז אולי אין בעיה בעצם לכתוב את זה? זה לא על חרדים אז בעצם אני כותבת על דבר שמותר…"
יש לציין שאני לא מדברת על כתיבת סצנות מפורטות/לא צנועות בעליל, שזה וודאי לי שאסור, אבל כן לכלול בספר התאהבות, מקסימום עד לרמת נשיקה, האם זה גרוע עד כדי כך? למה אני מרגישה רע עם זה? לא שאני שוללת כתיבה המיועדת לקהל חרדי, אבל אני רוצה גם לכתוב בנוסף חוץ מזה ולתת חופש לשאר הרעיונות שלי… הייתי מייעצת לעצמי להתחיל לכתוב משהו חרדי, קודם לממש את זה ואז לראות איך ארגיש לגבי כתיבה לציבור הכללי והאם זה עדיין חסר לי, אבל האתגר הרבה יותר גדול בכדי להתחיל בציבור הזה, בנוסף יש לי סיפורים אחרים שאני אוהבת וכבר הייתי באמצע כתיבתם שאינם מיועדים לקהל החרדי, ומשום מה גם נראה לי שיש הרבה יותר קושי "להכנס" לקהל הזה, לקבל הכרה מרשתות הספרים ומחברות הוצאה לאור, מה שלא חסר בציבור הכללי….

כמו שניתן לראות אני שואלת שאלות וגם עונה את התשובות אבל מפקפקת בתשובות של עצמי או מנסה למצוא תשובות אחרות(?)… ולכן אשמח לגורם שלישי, חינוכי יותר, מבוגר יותר שיוכל לתרום לי מראות מבטו במקום להסתמך על בחורה צעירה ממני בשנתיים שקוראת ספרים כאלה ואחרים…

בתודה ובערכה,
סופרת מבולבלת שהפסיקה לכתוב אבל לא הפסיקה לחשוב על לכתוב…