שואלת יקרה מאוד.

אני מצטער מאוד על איחור התשובה, רציתי וקיוויתי שעוד לפני שמתחילים לקרוא בתורה את חומש ויקרא – חומש הקרבנות והמקדש, אצליח לסיים את כתיבת התשובה, אבל טרדות החגים ועוד מספר שמחות [ב"ה] עכבו אותי.

השאלה שלך הזכירה לי סיפור חיים יפה שקראתי לפני מספר שנים. הסיפור מגולל את תלאותיהם של שני בני זוג שסטלין הפריד ביניהם, הבעל עקר ללונדון בשליחות הקג"ב. ואילו האשה הוגלתה למחנה עבודה מרוחק בעמקי אורל. במשך שש שנים הקשר שלהם הסתכם בכתיבת מכתבי אהבה זה לזה. התקווה המשותפת שפיעמה בלבבות שניהם והחזיקה אותם היתה להגיע ליום שבו הם יזכו ויתאחדו שוב. למרבה הפלא מעט זמן אחרי שחלומם התגשם והם זכו ונפגשו יחד, חיי הנישואין שלהם עלו על שרטון והם נפרדו.

לימים הסבירה האם לבנה את פשר התופעה. החלום המשותף שלנו היה יפה יותר מן המציאות. כאשר המציאות הגיעה לידי מימוש התברר לשנינו שיש בה גם חסרונות שעמם לא יכולנו להתמודד. בשונה מחלום שבו ניתן לראות רק את המעלות. המציאות מכילה בתוכה גם צדדים אחרים.

למרבה הצער, התופעה הזו ארעה גם לעמנו הגולה. שנים על גבי שנים אבותינו ואבות אבותינו ערגו, כספו והשתוקקו לחזרה לארץ אבות ולהחזרת עבודת בית המקדש. חיברו על כך שירים ופיוטים, תפילות ותחינות, בקשות והפצרות. זכינו והציפיות התגשמו בחלקם. זכינו לחזור לארץ חמדת אבות. רק עבודת הקרבנות לא חזרה למקומה.

הגלות הארוכה והממושכת דלדלה את אוצרות הרוח של עמנו, וגרמה לנו לשכוח מאין באנו. מאידך, מאמינים אנחנו שגם גלות זו על כל גלגוליה ופיתוליה נועדה גם לחנך אותנו ולהכשיר אותנו לקראת הגאולה העתידית שבוא תבוא לה.

עבודת הקרבנות מעבר לרובד הפיזי שלה יש בה משהו עמוק יותר. ניתן לראות בתורה שכבר קין והבל, שני הילדים הראשונים בבריאה הקריבו מנחה להקב"ה. אם נתבונן בקרבן שהם הקריבו נשים לב לדבר מעניין. התורה (בראשית פרק ד פסוקים ג – ה) מספרת לנו כך: "וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהֹוָֽה. וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהֹוָ֔ה אֶל הֶ֖בֶל וְאֶל מִנְחָתֽוֹ. וְאֶל קַ֥יִן וְאֶל מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו".

על פניו הסיפור הזה מעורר תמיהה רבה. מה חשב קין לעצמו בשעה שהקריב לה' מהגרוע שבפירותיו? למה הוא כל כך התפלא שה' לא קיבל את מנחתו?

בספר דרש משה (לרבי משה פיינשטיין) מסביר באופן נפלא. קין חשב שהקרבן הוא בשביל לתת לה', ועל כן סבר שאצל ה' אין הבדל מה מביאים לו, וניתן להביא מהיבול הגרוע. אבל הבל הבין שמטרת הקרבנות היא להראות שאנחנו מעוניינים בקשר עם הקב"ה. אדם שמעוניין בקשר, שולח את הדבר הכי יפה שיש לו.

כשם שבעל הקונה לאשתו פרחים, לא חושב שאשתו צריכה עכשיו את הפרחים עצמם. מטרת הנתינה היא להראות לה שהוא חושב עליה. הפרחים הם הביטוי של אותה מחשבה.

תיאור לכך ניתן למצוא בדברי הנביא (מיכה פרק ו פסוקים ו – ח): "בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְהֹוָ֔ה אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה. הֲיִרְצֶ֤ה יְהֹוָה֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי. הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה יְהֹוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם אֱלֹהֶֽיךָ".

הנביא מתאר את האדם החלש, קרוץ החומר, ילוד אשה, אשר תאב ומשתוקק לתת משהו לבורא העולם. והוא שואל את עצמו מה הוא יכול לתת. הרצון העז הזה גורם לו להעלות מחשבה כזו, שאולי ה' ירצה שהוא יתן לו את בנו – הדבר היקר לו מכל.

בתוך דברייך את שואלת "אולי את ההקרבה מעצמי היה אפשר לעשות בצדקה" – ובכן, מדברי הנביא ניתן לראות בבירור שעשיית הצדקה וריבוי המעשים הטובים עדיפים בעיני הקב"ה יותר מאשר הקרבת רבבות בהמות.

אלא שכמו בהרבה דברים האידיאל הרצוי והמצב המצוי אינם צועדים באותו נתיב. המציאות הוכיחה שלאורך הדורות יותר קל לאדם להקריב רבבות בהמות מאשר לתת צדקה לחברו ולנהוג בהגינות. למרבה הצער בני ישראל נטפלו לטקסים החיצוניים של הקרבן, למחשבה שניתן לעשות חטאים ועל ידי שחיטת בהמה יתכפרו העבירות. משכך לא נותרה ברירה להקב"ה והוא נאלץ להחריב את בית המקדש.

כשם שבעל ואשה השרויים במריבה, אם הם לא יתפייסו זה עם זה, שליחת פרחים רק תוסיף שמן למדורה ותיראה לעג לרש. כך מצבנו כעת, כפי שהתורה אומרת בקללות בסוף פרשת בחוקותי (ויקרא פרק כו פסוק לא): "וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם".

עם ישראל דקה לפני החורבן ניסה בכל כוחותיו לשמר את ערוץ הקשר הזה עם ה', ולשם כך הוא שימר את עבודת בית המקדש עד לרגע האחרון. אמנם לאמיתו של דבר, ערוץ הקשר הזה כבר לא היה פעיל. כלשון המדרש רבה (איכה א, מג) "קמח טחון טחנת". הקב"ה לא חפץ בקשר שנוצר על ידי בהמות ומתנהל במנותק מאהבת רעים ומנתינת צדקה.

הגלות נועדה ללמד אותנו להיטיב את מעשינו, ולא לראות בקרבנות חזות הכל, אלא להיות אנשים טובים וראויים יותר, ואז נזכה שתחזור עבודת בית המקדש למקומה, ונוכל לחדש את הקשר עם ה', ולהרגיש את התחושה של לישון בלי חטא.

כאשר חיים עם הקב"ה נכון, ומתנהגים כשורה, אז עבודת הקרבנות מעלה את רמת הקשרים שלנו עם הבורא למקומות גבוהים יותר ומרוממים יותר, כפי שמאריך הרמב"ן בתחילת חומש ויקרא על גודל מעלת הקרבנות.

אנחנו בתפילותינו מייחלים ומבקשים שנזכה לחזור לרמת הקשר הגבוהה הזו, כיון שאנחנו למדנו על בשרנו את השיעור החשוב שעבודת הקרבנות היא קומה מעל המצוות של בין אדם לחבירו ולא תחליף להם.

יהי רצון שנזכה במהרה לחזור למצב הזה.

בניהו.

נ"ב – ישנה מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לרמב"ן על מהות עבודת הקרבנות. בחז"ל ישנם מקורות המצדדים בדעת הרמב"ם, ומאידך במקורות אחרים ניתן להתרשם כדברי הרמב"ן. קולמוסים רבים נאמרו בניסיון ליישב את המחלוקת ביניהם. כאן אני הצעתי הסבר ששמעתי המאחד את שתי התפיסות למשהו אחד שלם. הרמב"ם מודה אף הוא שעבודת הקרבנות הינה עבודה חשובה ומרוממת, אלא שהרמב"ם ראה את הדברים ברמה הפרקטית כיצד הם נראים ומתבצעים בפועל; בשונה מהרמב"ן שהדגיש יותר את הפן האידיאולוגי של שורש הדברים.