יובל היקר.

אתה שואל מהי הסיבה שגרמה לדוד לחטוא עם בת שבע. תרשה לי לחדד את השאלה, כי הסיבה שגרמה לדוד לחטוא עם בת שבע כתובה בפסוק, דוד ראה אותה רוחצת על הגג והתאוה לה. רק מה שמטריד אותך הוא ככל הנראה כיצד יתכן שדוד הצדיק והחסיד חטא בחטא כזה, שיותר מתאים לאדם פחות, ולא לדוד מלך ישראל.

אם נרצה לראות איך רבותינו למדו את הפרשה הזו, נגלה שהם אמרו בקצרה: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", והגם שאנחנו הרי לא רוצים לטעות, עדיין זה לא מובן, שהרי דוד המלך בעצמו הודה ואמר: חטאתי לה’.

אלא כך הוא הביאור, רבותינו מלמדים אותנו כלל, שבימי מלכות ישראל היה מנהג שכל חייל שיוצא למלחמה כותב לאשתו גט כריתות, ובשפתינו, מתגרש ממנה. הסיבה לגירושים ההמוניים הללו היא החשש הממשי שמא הבעל לא יחזור לביתו, בין אם הוא מת או נעדר או שהוא שבוי, משום שבאופן כזה אשתו נקראת עגונה ואינה יכולה להתחתן עם אדם אחר עד שימצא בעלה, חי או מת, או עד שיבואו עדים שראוהו מת. וכידוע בקורות הדורות שזמן מלחמה הוא זמן נורא גם לנשים, רבות מהן מסיימות את המלחמה חסרות כל ועגונות. כי אם הבעל יצא, ולא חזר, והיא לא יודעת כלום יותר מכך, הרי היא עגונה, ואינה יכולה להתחתן עד שתגיע שמועה ברורה מה קרה לבעלה, ואז יוכל הרב שיכתוב לה היתר עגונה, וכך תוכל להתחתן שוב.

כדי למנוע מצב נורא זה תיקנו מלכי ישראל שכל היוצא למלחמה נותן לאשתו גט גמור (כך לפי רוב הדעות), והרי היא מגורשת ממנו כדת משה וישראל, וכאשר הוא חוזר בשלום מן המלחמה הם נישאים שוב. אלא שהמנהג באותם ימים היה שכל אשה שהתגרשה מבעלה בסיטואציה כזו היתה מחכה לו עד שתסתיים המלחמה ולא היתה מחפשת בעל אחר, ורק אם הוא לא היה חוזר גם אחרי שנגמרה המלחמה היא היתה רשאית לחפש בעל אחר. והסכמה זו היתה דבר נצרך מאוד, אחרת כל המנהג הזה היה מתבטל, כי אף בעל לא היה מגרש את אשתו, שמא היא לא תמתין לו עד אחרי המלחמה, ותמצא בעל אחר, וכך היה חוזרת בעיית העגונות.

ולפי זה באותה שעה שדוד ראה את בת שבע, היה בעלה, אוריה החתי, עסוק במלחמה נגד בני עמון, ובודאי שנתן גט לאשתו קודם שיצא מביתו, וא"כ בת שבע היתה פנויה ולא אשת איש. ועל כך אמרו רבותינו כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, כלומר מי שאומר שדוד בא על אשת איש – אינו אלא טועה.

ודבר זה שבת שבע לא היתה אשת איש מוכח מכמה עניינים כפי שהאריכו המפרשים בספריהם, ודי שנזכיר אחד מהם, שלמה המלך היה בנה של בת שבע ועליו נאמר: וה’ אהבו, ולא יתכן שה’ יאהב ילד שנולד מאיסור עריות.

אמנם הגם שבת שבע לא היתה אשת איש, מכל מקום עצם מה שדוד לקח אותה היה לכאורה מעשה לא ראוי, שהרי היתה ביניהם הסכמה שהיא תמתין לו עד שיחזור מהמלחמה, והיאך דוד המלך ניצל את המצב ולקח אותה אליו?

ועל כך כמדומה אין תשובה. יש רק תשובה.

כוונתי לומר שאין בידי תשובה המסירה מדוד כל אחריות והופכת את המעשה להיתר גמור, אולי אפילו למצוה כפי שאולי היינו רוצים. ועל כך אמר דוד: חטאתי לה’.

אבל יש רק תשובה – התשובה שעשה דוד על חטאו היתה למעלה מכח אנוש. שהרי כבר כשהוכיח אותו נתן הנביא הוא הודה ואמר ‘חטאתי’, ולא חיפש תירוצים והצטדקויות. גם כאשר אמר לו הנביא שיסבול ארבע צרות גדולות. בגלל חטאו קיבל דוד יסורים באהבה, ובאמת באו עליו: מות הילד שנולד לבת שבע, עינוי תמר, מות אמנון, מרד אבשלום. ומלבד זאת דוד עסק כל ימיו בתשובה, בבכי, בתענית, וכך העיד על עצמו: לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה, לִבִּ֣י סְ֭חַרְחַר עֲזָבַ֣נִי כֹחִ֑י וְֽאוֹר־עֵינַ֥י גַּם־הֵ֗ם אֵ֣ין אִתִּֽי. ועוד פסוקים רבים בספר תהלים המתארים את הצער שהצטער דוד על אותו עוון. עד כדי שאמרו רבותינו ששלוש עשרה שנה (!) היה דוד בוכה על אותו עוון, והיו הכריות שלו רטובות וספוגות בדמעות מרוב בכי של חרטה על אותו עוון, והיו בני אותו הדור מביישים אותו ומזכירים לו עוונו, ומחכים למפלתו, והוא לא היה מעניש אותם, רק סבל את השפלתו ונשא עיניו למרום שיקבל הקב"ה תשובתו.

ובאמת מחל לו הקב"ה על אותו עוון, ובחר בבנו שנולד לו מבת שבע (הוא שלמה) להיות מלך אחריו, והודיע לעיני כל העם את אהבתו לדוד בשעה ששערי בית המקדש נפתחו רק לכבודו.

זה לדעתי המיקוד הראוי ביותר בשאלה כיצד דוד חטא, אמנם הוא לא עמד ביצרו, אבל לעומת זאת הוא עמד שנים רבות בתפילה, בתחנון, בתענית, בהשפלה, בקבלת יסורים באהבה.

דבר אחרון, מכך שמעשה זה נכתב בנביא בפירוט, בלי להעלים או להשתיק אותו, נראה שיש לנו ממנו לימוד חשוב לדורות. ולדעתי הלימוד הוא שאין לעצור בחטא, להזדעזע מעצמנו ולאבד תקוה. להיפך, מוטל עלינו לרצות ולשאוף לחזור למצב שהיה קודם החטא, ולקרבת האלוקים שהיתה לפני כן, ולא להתייאש מן הרחמים.

מקוה שהענין התבאר אצלך, תמשיך ללמוד בהעמקה!

נועם ש