דלג לתוכן
שלום וברכה!
יש שאלה שמציקה לי כבר זמן רב. איך יתכן שהתורה מצווה עלינו לשחוט בהמות כקרבנות? אני יוצא מתוך הנחת יסוד שהשחיטה לפי ההלכה כמעט ולא מסבה כאב לבהמה כידוע, אך בכל אופן, היא (הבהמה) היתה רוצה להמשיך ללחך עשב ברוגע במקום ללכת לשחיטה!
תודה רבה ולילה מבורך.
שלום וברכה!
התורה מצווה על רגישות כלפי בעלי חיים ואוסרת לצער אותם לחינם. עם זאת, היא לא מכירה בעצם קיומם כ'ערך עליון'. קיומם של בעלי החיים הוא אכן קיום שיש בו חיים, בניגוד לדומם, אבל לא קיום בעל ערך כמו הקיום האנושי. בעלי חיים מהווים סוג של 'קיום ביניים', מחד גיסא הם לא אובייקטים דוממים, יש להם רגשות, רצונות, תודעה, חיים מלאים בתכונות ובפעולה, ומצד שני, חייהם אינם מהווים 'ערך' במובן המוסרי של המונח, כחיים שעצם ההתמדה שלהם היא בעלת ערך. רק החיים האנושיים נתפסים בתורה כבעלי ערך ביחס לעצם קיומם.
ההסבר לזה הוא שהתורה מייחסת ערך וחשיבות לחיים שיש עמם משמעות ערכית ורוחנית, חיים שיש בהם יכולת להיות ולחיות בתוך עולם שיש בו ערכים, מוסר, מידות, חוק ומצווה. מושגים אלה לא קיימים בעולם של החיות, הקיום החייתי שלהם הוא קיום 'ביניים' בדיוק במובן זה. הם אמנם חיים, במובן של פעילות החיים, אבל הם לא חיים חיי משמעות, במובן של נתינת ערך לחיים.
הבחנה זו מארגנת את היחס השונה שיש לאדם ביחס לחיי החיות והבהמות, בניגוד לחיי האדם. בעוד שחל איסור מוחלט לצער בעלי חיים, לגרום להם סבל וכאב וחוסר נחת, משום שרגשות אלה אכן קיימים אצלם גם כן בצורה מובהקת, מנגד, מותר להמית אותם אם יש בכך תועלת לאדם. חייהם 'כשלעצמם' לא נתפסים כבעלי ערך עקרוני. אם האדם רואה בכך צורך, למזונו או למלבושו, אין בכך פגם, כל עוד הוא משתדל ככל האפשר שלא לצער את החיה.
בנוסף לכך, בעיני התורה, העמדת בעלי החיים באותה סלסלה יחד עם בני האדם מביאה לפגם מוסרי גדול. זאת הנמכה של האדם מקומתו הערכית והמוסרית אל מקום שבו לקיום יש הצדקה רק בגלל הרצון הטהור של הרגשות והתחושות. התורה מאמינה שחיי האם הם בעלי ערך בגלל שהאדם יכול להיות בעל ערך. החיוב להציל אדם הנמצא בסכנה בשבת מנומק בכך ש"חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". הערך של חיי האדם הוא ביכולות הערכיות הפוטנציאליות הטבועות בו. השוואתו לבעלי החיים מבחינה זו הרי זה ריקון חיי האדם ממשמעות מוסרית, והפיכתם לקיום 'סתמי', חייתי.
חשוב להדגיש שעם זאת, על פי המבואר בתורה, לפני המבול בני אדם היו צמחוניים. האידיאל האנושי הוא אמנם כזה שחי בהרמוניה גם עם בעלי החיים ואינו נזקק להם כדי לספק בהם את מזונו. אבל התורה הכירה בצורכי האדם, ואחרי המבול הותרו החיות לאכילה, בתנאי שלא יאכלו מן החי, מתוך צערם וזלזול בהם, אלא רק לאחר שחיטה כדת וכדין, ללא צער, ובעיקר, מתוך כבוד. לא מתוך דם ואכזריות, אלא מתוך עידון גדול יותר.
לסיכום. השאלה היא לא מה הפרה הייתה רוצה מבחינה 'קיומית', (להמשיך ללחך עשב… הפרה איננה רוצה 'אופן קיומי' מסוים), אלא השאלה החשובה היא מה מצער אותה ואיך לא לצער אותה. זאת בניגוד לחיי אדם שהם בעלי ערך עצמאי ומוחלט בשל המטען הערכי והמוסרי הטמון בהם.
אין מצווה לשחוט בהמות, אלא אם אדם מעוניין לאכול בהמה היא מותרת לו רק אם הוא שוחט אותה. הצגת הדברים חשובה מאוד. השחיטה נועדה לרסן את האימפולסיביות של האדם ולגרום לו לגשת אל הבהמה בצורה מאופקת ועדינה יותר. יש אמנם מצוה להקריב קרבנות מן החי במקרים מסוימים, אבל מצוה זו מבוססת על ההבחנה בין הקיום החייתי לקיום האנושי, כפי שהוצג כאן. הבחנה זו מאפשרת להקריב קרבן מן החי באותה מידה שהאדם יכול לאכול ולהשביע את רעבונו מן החי. אולי חשוב לציין שהרב קוק זצ"ל היה סבור שבבית המקדש השלישי האנושות תתעדן עוד יותר ותקריב קרבנות רק מן הצומח ולא מן החי, כמו האדם לפני המבול.
ולסיום. המצוה לשחוט היא מצוה חשובה מפני שהיא מעמידה בפרופורציות הנכונות את האנושיות, את הקיום האנושי, ואת החובות המוסריות. הבלבול בין בני אדם לבהמות הוא בלבול שיכול להיות הרסני מבחינה מוסרית.
מקווה שעזרתי מעט והבאתי תועלת.
מנחם
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
ברור שאין להתבלבל בין ערך חיי אנוש לחיי בהמה
אך בכל זאת בתקופה בה אין צורך בשחיטת בהמות לצורך "אוכל נפש"
האם יש לשחוט בהמות להנאת האדם?
אני משאיר את זה כאן בשביל להעלות נקודה