שלום לך

מכל מילה שלך שומעים כאב עצום. זעם, תסכול עמוק, רצון חזק לשלוט במצב, חוסר שליטה, שנאה-שמנסה להיות אחיזה כלשהי במציאות, לתת תחושה של צדק במצב הכאוטי שאת חשה בו. נדמה גם שאת מרגישה נבגדת מהסביבה – הקב"ה, חברות, החברה הדתית, חברת בעלי התשובה. כאילו גייזר של כאב ועלבון מתפוצץ ומציף אותך בזעם שבמקורו-חוסר אונים.

המילים שלך מספרות על בחירה להשליך את החוסר אונים על המציאות עצמה, על הקב"ה. לומר אני חסרת אונים אז לפחות שכך יהיה ברור לך -אני חסרת אונים וחסרת תקווה וחסרת רצון לעשות משהו.

באופן מענין ומיוחד, למרות שאת עושה את ההשלכה הזו ממקום של כעס וחוסר תקווה, וכביכול מרדנות, באמת זוהי פעולה עמוקה מאוד מאוד של אמונה, ובמובן מסוים זוהי אחת המדרגות הגבוהות ביותר של ביטחון. שהרי לולי הייתי חשה בעוצמה כל כך גדולה את הנוכחות של הקב"ה בחייך ובכל מקום ובכל דבר, לא היית חושבת לעשות איתו 'ברוגז' ולא היית מרגישה שיש על מי להשליך. את משליכה ממקום מאוד מאוד אמוני, ומאוד קרוב להשם.

הטקסט שלך הזכיר לי מבחינת התנועה הנפשית שבו, את המדרגה הגבוהה של הביטחון בה' שכתב רבי אברהם בן הרמב"ם [למרות שאצלך זה עטוף בכעס גדול]:

'והמעלה הרביעית היא מעלת ההפקדה, ופירושה שיפקיד האדם את עניניו או אחד מהם בידי ה' יתעלה ויערטל עצמו מכל צפייה ותשוקה עד שאחת היא לו אם ישיג דבר שהוא משתוקק אליו או אם ישיג את ההיפך ממנו, וזאת המעלה, אם (אפשר למנותה) עם מעלות הבטחון, הריהי העליונה שבכולן'. (המספיק לעובדי השם על הבטחון)

במובן עמוק ההשלכה הזו היא קרבת השם העמוקה ביותר שניתן להגיע אליה עם הקב"ה. זו ההבנה שאין לנו יכולת לשלוט במציאות בכלל ואנחנו משליכים על הקב"ה את כל המציאות שלנו מבלי לצפות שיקרה משהו בכלל.

בנוסף יש כאן הזדמנות עמוקה, להבנה מיהו ה'.

אחת התכונות העמוקות שלנו כבני אדם זה הרצון לפעול במציאות, אנחנו מנסים לעשות את זה במגוון צורות, בעבודה, במערכות יחסים, בתכנון, בפעולה יצרנית, וכן הלאה וכן הלאה. אחת השיטות שבני אדם הבינו שאפשר לפעול במציאות היא דרך הרוחניות. כלומר כיוון שיש בעולם כוחות רוחניים, ניתן להפעיל כוח על הרוח כדי שתביא לנו את מה שאנחנו רוצים. וכך התפתחה עבודת קורבנות ומנחות מצד אחד ומצד שני מלחמות של בני אדם באלים העליונים [כמו מגדל בבל וסיפור נמרוד] זו היא יסודה של עבודת אלילים.

אבל אברהם אבינו גילה לעולם דבר עמוק שנשכח בדורות המקולקלים מאדם הראשון ועד אליו, והוא: שהקב"ה הוא לא עוד כוח בעולם שאפשר לתמרן אותו, עוד כלי של האדם לפעול בעולם, הקב"ה הוא לא חלק מהחומר שהעולם מעמיד בפנינו כדי שנעצב ונשלוט בו, אלא הקב"ה הוא בדיוק הדבר ההפוך: הוא הדבר החורג מהחומר, הוא הדבר היחיד שלא נתפס ולא נשלט, כמו הנשמה של בני אדם [בניגוד לגוף] שהיא חלק שכולנו מבינים שלא ניתן לתמרן לשלוט ולנצל, הקב"ה הוא כולו נשמה, הוא הוא נשמת העולם, הוא היסוד השונה מאיתנו הקיים בכל המציאות. רק הבנה נכונה ומדויקת של זה יכולה להיות התחלה של הכרות איתו.

אברהם אבינו הבין שהקב"ה הוא לא עוד אליל רוחני שמהווה חלק מהטבע ואפשר ללחוץ עליו או לאיים עליו, אלא הוא שלם ומושלם ולכן גם בלתי נזקק באופן מוחלט. הוא שונה מאיתנו ולעד יישאר מה 'שאין יחס בינו ובין זולתו' כלשון הרמב"ם, ולכן הקב"ה בהכרח לא מאויים מאיתנו וגם לא ניתן להתחנף איליו 'כי לא לפניו חנף יבוא' כמו שאומר איוב וכן 'אם תרשע מה תפעל בו, ואם תצדק מה תתן לו ומה מידך יקח' כלומר אי אפשר לאיים עליו ואי אפשר להתחנף איליו, אי אפשר 'ללחוץ אותו לפינה' ואי אפשר 'לשחד אותו' לא תפילות ולא חטאים מכריחים אותו לעשות מה שאינו רוצה. הוא חופשי לחלוטין מכל מוניפולציה שאנחנו בני האדם יכולים להפעיל עליו.

בוני מגדל בבל חשבו שהם ילחמו בו, אבל הוא בסך הכל בלבל את שפתם, וכל האירוע הזה נגמר, זה היה ממש בבחינת 'צחוק עשה לי אלוהים' הקב"ה בחר בכוונה לא לשבור להם את המגדל, או לעשות משהו דרמטי כזה, כדי שלא יחשבו שהוא נלחם בהם, הוא פשוט הראה להם כמה כל האפשרות שלהם לעשות משהו בכלל נובע כל כולו מהיכולת התקשורתית שהוא מעניק להם בכל רגע. באותו אופן, המרכבות שהמצריים כל כך התגאו בהם הפכו להיות מלכודת המוות שלהם בקריעת ים סוף. הקב"ה לא נלחם במי שנלחם בו, הוא צוחק עליו..

הליבה של האמונה בה' יתברך למול עבודת האלילים זו ההבנה שיש בעולם רוחניות אמיתית, רוחניות מוחלטת משהו שהוא שונה מאיתנו, שהוא מבין את העולם אחרת ושהוא לא כמונו. דווקא ההבנה הזו מביאה להבנה שהקב"ה טוב ורוצה רק טוב. ורק לכן אברהם אבינו הבין שמה שהקב"ה רוצה זה חסד צדקה ומשפט, כי אם הקב"ה נשלט על ידינו כמו להבדיל האלילים אז גם הוא חלש וחסר אונים כמו בני אדם, ואז הוא עלול לרצות דברים רעים [כל רוע נובע מחולשה] אבל ההבנה שהקב"ה לא תלוי בעולם לחלוטין היא זו שמביאה להבנה שהדבר היחיד הרצוי בעיניו זה פשוט שיהיה טוב בעולם.

אז מה טוב? את שואלת. מה טוב בעולם הזה? העולם נראה קשה מר ועצוב, גם לא נראה לך שאנחנו היהודים מאושרים במיוחד. נדמה שבאמריקה אנשים מאושרים יותר וחיים כמו מלכים. אז קודם כל מבלי להתייחס לרגשות שלך [שהם חשובים מאוד] קצת על העובדות, האמריקאים אינם מאושרים בכלל, הם אולי עשירים אבל הם אומללים מאוד, הם מדורגים השנה במקום ה24 במדד האושר כשישראל נמצאת במקום 8 בעולם! בתקופת מלחמה קשה, כולל החברה הערבית שמורידה את הדירוג מן הסתם. ולפני המלחמה היינו במקום חמש בעולם! כמו מדינות שיש בהם שקט ושלווה תמידיים. זהו נס.

יהודים עשירים וחכמים וחזקים בפוליטיקה בכלכלה ובאקדמיה בכל העולם. האוכלוסייה החרדית היא האוכלוסייה מאריכת הימים בישראל ומדדי האושר שלה גבוהים מאוד. http://shomrim.news/hebrew/bnei-brak קשה לומר שאנחנו 'אומללים' מבחינת המצב האנושי. רוב האנושות נמצאת הרבה למטה מהממוצע שלנו. אנחנו חיים כיום ממש כמו האצולה פעם לעומת – המון העם. וחז"ל אמרו כבר לפני אלפיים שנה כל מקום שישראל גולים נעשים אדונים לשוביהם הדבר הזה התרחש שוב ושוב בכל מקום בהיסטוריה.

כמובן שאין כאן כוונה לזלזל באומללות של אף אחד וגם לעם ישראל היו זמנים קשים מאוד [למרות שאני קצת מסתפק לגבי המיתוס הציוני יהודים-כנרדפים, ברור שלעם הכי זקן בעולם יהיו הכי הרבה הרפתקאות רעות, זה לא אומר שאנחנו עם נרדף, נדמה לי שבדיקה רצינית תגלה שמדובר בעם פריווליגי דווקא] אם נסתכל על ההיסטוריה של העולם כיום רוב העולם [אפריקה סין הודו מדינות ערב רוסיה וכו'] אומללים הרבה יותר מכל יהודי. אחת הסיבות שיש לנו בהיסטוריה כל כך הרבה אסונות היא בגל ששרדנו לספר אותן! אומות אחרות פשוט נחרבו עד היסוד ונעלמו. במלחמת העולם השניה מתו עשרות מליוני בני אדם. בסין הקומוניסטית הורעבו למוות עשרות מליונים וכך גם ברוסיה הקומניסטית.

כמעט בכל מקום שהיהודי סבל בו, היו לידו גויים מושפלים הרבה יותר. הקב"ה אמנם הוציא אותנו לגלות אבל זו גלות ביחס למה שראוי לנו. ביחס לאנושות בכללה עם ישראל הוא עם פרווילגי מאוד! בטח ובטח בתקופה המופלאה שאנחנו בה, הרי אפילו אם נסתכל על המלחמה הקשה והכואבת הזאת. בה נהרגו לנו 2000 יהודים בערך הי"ד הרי שבצד העזתי מתו קרוב ל70,000 בני אדם. אני לא מרחם עליהם חלילה אני רק רוצה להראות כמה התודעה הקורבנית שלנו איננה אמת.

המעצמה הגדולה בעולם שלחה לכאן משחתות ענק ומפציצים כבדים כדי להרתיע את האויבים שלנו, ארה"ב נלחמת בשביל ישראל כאילו היתה מדינה בתוך ארה"ב.

העושר הכלכלי של ישראל הוא מדהים, רק לחשוב שאת המלחמה הזו שלימה ישראל מחסכונות ולא מהלוואות. מצבורי הגז של ישראל ויכולת הנשק שלה הופכים אותה לאט לאט למקום יותר חזק כלכלי ממדינות רבות באירופה. זה דבר מדהים בהתחשב בגודל האוכלוסייה היהודית כאן ובמצב הביטחוני הרעוע שלנו.

הבכי על המצב החברתי שלנו הוא למעשה בעיקר תוצאה של הצפייה שלנו למה שאנחנו ראויים, להבנה שאנחנו צריכים להיות אחים קרובים ולמעשה איננו מספיק אחים, אבל רק לחשוב על המיליונים של ההרוגים במלחמת האזרחים של ארה"ב לפני מאה חמישים שנה. עוזר לנו להבין שאנחנו ככלות הכל אחים ומאוד קרובים, וגם אם אנחנו מתווכחים על כל דבר יש לנו אתיקה וסולידריות ברמה גבוהה מאוד.

אני יודע שזה מאוד מקובל לחשוב שכאנשים דתיים אנחנו צריכים לחשוב שכולם נגדנו, אבל זה לחלוטין לא נכון, ישראל מדינה נערצת בהמון מקומות, ועם ישראל נערץ על מליוני בני אדם בעולם המאמינים שאנחנו העם הנבחר. בכל מקום בעולם אנשים קוראים בשמות עבריים – דיוייד יוסף יוחנן וכדו' העולם כולו מושפע מאיתנו אין אדם בעולם שלא מכיר את שמו של משה רבינו, וכמעט אין מי שלא מכיר חלקים מהתנ"ך. הקב"ה שם אותנו כאן כעם נבחר לא כעם נרדף, הוא בחר אותנו מכל העמים ולא קורבן עולה מכל העמים.

אני אמנם נסחף פה עם הטקסט משום שזה כל כך בוער בי, במיוחד בעקבות הפסח, וההבנה שאכן ההבטחה שלו התקיימה במלואה, אמנם לא תמיד בקלות ולא תמיד באופן שהיינו רוצים, וחווינו לא מעט מלחמות קשות ושמדות אבל תמיד צפנו מעלה מעלה וידענו לאחוז בטוב גם כשהכל היה רע ואנשים דיברו רק בייאוש ורשעות. עם ישראל בטח בה' בכל הגיהנומים שעברו עליו וככלל הצליח לאורך רוב קיומו להיות עם מצליח ומשגשג.

אבל בוא נעצור לרגע מהשטף הזה ונחזור לפן האישי.

כואב לך ואת מתוסכלת. נורא. את רוצה להתחתן, את רוצה פרנסה, את מרגישה בודדה ונבגדת. את מרגישה חסרת אונים מול הדרישות של התורה. ואת גם מרגישה הרבה מאוד שמגיע לך הכל.

יש בזה הרבה הגיון, זה הגיוני וטבעי.

אנחנו העם הנבחר, אנחנו עושים טוב. הקב"ה כל יכול. אז איפה הבעיה? מה בדיוק נתקע באמצע? למה זה לא קורה כמו שאנחנו רוצים? וכמו שאת מדייקת: לומר שהטוב שאני רוצה הוא לא טוב, זה לא הגיוני, כי אם הטוב שלי הוא לא הטוב אז מה זה טוב ורע, בוא נפסיק להשתמש במונחים האלו וזהו, ואז הרבה מהתורה נהיית לא מובנת. ברור שטוב ורע הם טוב ורע במונחים שלנו, ופרשת והיה אם שמוע מלמדת את זה במפורש.

ובכל זאת. זה לא קורה, והתסכול והכעס גואים, ואיתם חוסר האונים.

וזה מוביל לספק מסוים האם הוא בכלל קיים, והאם בכלל הקב"ה שומע אותך, והאם בכלל יש בשביל מה להתאמץ.

זה הגיוני מאוד, בהתחשב בכך שאת מצפה שהקב"ה יפעל באופן שאת רוצה וזה לא קורה. זה מייאש, וכאשר את מרגישה סבל נורא, אז גם הקושי עם הקב"ה מתעצם.

צריך לדעת דבר חשוב בסיטואציות כאלו. חז"ל לימדו אותנו שהסיבה שנכתב ספר איוב בתנ"ך למרות שהוא ספר שרובו הטחת דברים כלפי מעלה – דברים קשים מאוד שאומר איוב על ה'. היא כדי ללמד שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ורש"י שם מפרש: שאין אדם נתפס על דברים שאמר בשעת צערו. כלומר: כן, יש רגעים קשים ומותר לבכות.

מותר לכאוב. לא כולנו אברהם אבינו, נכון אברהם אבינו ידע לשאת הכל הכל בשמחה ולא נבהל מכלום, ולכן הוא אברהם, אבל אנחנו לא יכולים ולעיתים קרובות נשברים, וצריך לדעת שגם שם בקושי ובכאב בהטחת דברים כלפי מעלה בכעס ובשנאה, בסבל הנורא, בעוני ובבדידות גם שם הקב"ה איתנו. הוא לא נבהל מהכעס שלנו, וכמו שהוא לא חייב לנו תשובות [ולמעשה לא ממש חייב לנו כלום] כך הוא גם לא נבהל מזה שאנחנו מתפוצצים מכעס וכאב. הוא נותר להיות איתנו. להקשיב, ולא בא בטרוניה.

אמנם ישנה מעלה גדולה מאוד, להיות אברהם אבינו. אבל לא כל אחד מסוגל לתת הכל כולל הכל למען ה' יתברך וזה בסדר. כולנו, לכל הפחות רובנו, כאלה. אנחנו בני אדם ויש לזה מקום, יש לכאב מקום מותר לטעם את מרירות הכעס שלנו, את מרירות היאוש ולדעת שאת הקב"ה הייאוש שלנו לא מבהיל, הוא עדיין מאמין בנו ורוצה שיהיה לנו טוב. וכמו שבני ישראל היו בחושך הנורא מכל מאתים ועשר שנה במצרים ובסוף יצאו לאור גדול. כל אחד, בכל מצב, בכל חושך, עמוק וסמיך כלל שיהיה, יכול לצאת לאור גדול!

זה קשה להבנה. ורוב החושך הוא גם חושך אמוני. חוסר הבהירות באמונה עצמה. במקום שלנו מול הקב"ה, בנוכחות שלו עצמה. כל זה חלק מאותו חושך חלק מאותו סבל, חלק מאותו מקום בלתי אפשרי שהקב"ה מעמיד את האדם. וממנו הוא יכול להוציא לאור הגדול ביותר, הבלתי יאמן.

עם ישראל במצרים, לא התפלל להשם. הוא נאנח. הוא לא ביקש בקשות, הוא לא עשה ארבעים יום בכותל, הוא נאנח, הוא נאנק מכאב. וזה היה מספיק כדי שהקב"ה ישמע. אי אפשר לדעת, ואולי כבר הקב"ה שמע את הכאב שלך, אולי בקרוב פתאום יהיה לך אור נפשי גדול, קרבה בלב עם חברות, אולי פרנסה אולי זיווג. הכל יכול להיפתח פתאום.

זה יכול לקרות לאסיר שיושב שלושים שנה בכלא, פתאום נפתחת הדלת..

זה יכול לקרות לחולה שפתאום מתרפא, זה יכול לקרות לאדם שנאבד בים, הקב"ה פתאום פותח דלת. מכיוון לא צפוי ולא מובן. ובדיוק כמו שהסבל איננו מובן, כי הקב"ה עצמו שהוא איננו מובן מביא אותו, כך גם האושר יכול לבוא מכיוון לא מובן.

אבל לבנתיים, לא צריך לעזוב ידיים, מותר להתייאש מותר לכאוב, מותר להיות חסר אונים, הקב"ה לא מצפה ממנו להיות חסיני כאב.

להיות אברהם זו שאיפה, לא דרישה. אברהם אבינו הוא אידיאל, אבל גם מותר להיות איוב. מותר לכאוב עד העצם ולומר את זה..

בע"ה בקרוב , יותר קרוב משאת מדמיינת שערים ייפתחו, אם לא בגשמיות לפחות בלב, שערים של הבנה חדשה, של צורת קרבת השם שונה, קרבת השם שעליה כתב ישעיהו 'מרחוק נראה ה' לי' מין מבט שבו האדם עדיין נמצא במקום שלו, המורכב, אבל חש שמצד שני הקב"ה שם רחוק מאיר עליו. זה לא מוחק את הכאב ולא מוחק את השאלות, לא מוחק את הזעם והבדידות, אבל זה מגלה שכן, באיזה שהוא מובן אנחנו אף פעם לא לבד. כי מישהו שאינו מובן לנו אף פעם עד הסוף, נמצא איתנו, וכמה שהוא שונה מאיתנו, ואחר מאיתנו, ובלתי נתפס ובלתי מובן, הוא גם מותיר את הנוכחות שלו איתנו, ולא משאיר אותנו לבד אף פעם.

משאלות לא מתים, משאלות גדלים.

השאלות יישארו כרגע איתך, בתוך כאב כזה נורא, אולי אין מקום לענות עליהן תשובות רציונליסטיות, כרגע צריך לחוש את הבשר כואב, ולדעת שהקב"ה מזיל דמעות יחד איתך..

וכמו שהחושך מרגיש כאוטי וחסר הגיון, כך אושר יכול לבוא מכל כיוון לא צפוי. מאותו מקום בלתי נתפס הנמצא מעבר לנו.

מקווה שהועלתי

חג שמח

יוסף