שלום אהובה ויקרה
קראתי את השאלה המרגשת שלך והתפעלתי ממש. את אולי חווה ריחוק מרבש"ע וחוסר קשר – אבל בעיני הקשר שלכם הוא קרוב ויקר ובעיקר נוכח מאוד גם אם זה לא מרגיש לך כרגע ככה.
בואי נתחיל רגע בלדבר על מערכת היחסים שלך עם עצמך – לפני שנדבר על הקשר של עם הקב"ה.
את מתארת ילדות לא שגרתית שלא כל אחד חווה. אני משערת שחווית עוד מלפני שאת זוכרת את עצמך הרבה רגשות של חוסר בביטחון מול דמות בוגרת. קושי ב"לסמוך", בלדעת שיש מישהו שמנהל את הסיטואציות ואפשר להישען עליו. אני אגב לא כותבת את זה חלילה בביקורת. אני מאמינה באמת שכל הורה עושה את הכי טוב שהוא יכול ושזה לא נכון לדון אחרים על מה שהם עשו או לא.
לאחרונה נחשפתי לסרטון לימודי שהסביר באופן מאוד בהיר מדוע הדברים שקורים לנו עד גיל 7 – משפיעים מאוד על החיים שלנו: ילדים בגיל צעיר "לומדים" את העולם דרך הדמויות הקרובות אליהם שזה בעיקר ההורים. אנחנו מגיעים לעולם הזה "דף חלק" – לא יודעים איך מתנהגים בזמן מתח, בזמן לחץ, בשבתות או במערכות יחסים ולומדים זאת אט אט על ידי חיקוי של הסביבה. אנו כילדים מתבוננים איך ההורים שלנו חווים ופועלים – ואז מיישמים את זה במהלך החיים שלנו. אלו הרגלים שנכנסים לנו לתת מודע ועל פיהם אנו חיים. גם אם בהמשך החיים למשל נבין בשכל שלא משתלם לכעוס ולצעוק – נצטרך לשרש את ההרגל הזה במשך תקופה מסויימת על ידי הסתגלות להרגל אחר כי ההבנה היא לא מה שמשחק פה – אלא צריך לעקור את הדפוס האוטומט מן השורש ע"י פעולה רצויה שנחזור עליה מספיק זמן וכך היא תהפך להיות האוטומט שלנו ולא הדפוס המוטעה שנחשפנו אליו בינקות.
מהשאלה שלך נשמע שאבא שבשמים ממש סומך עליך ומאמין שיש לך את הכוחות להתמודד עם אתגר משמעותי. את בוודאי יודעת שאומרים שרבש"ע מנסה את החזקים כמו שהמוכר בחנות הכדים ידפוק על הכדים שהוא בטוח שהם יציבים ועמידים בשביל להראות לקונה הפוטנציאלי מה האיכות של הסחורה שלו.
הבשורה הטובה היא שגם אם "נקלטו" בך בילדות הרגלים לא מקדמים ותפיסות אמונה לא מדוייקות או נכונות – זה לא גזירת גורל וזה לגמרי הפיך. כשתחליטי תוכלי לבחור במה את רוצה להתחיל ולחזור בקצב שמתאים לך אל דרך המלך בעזרת הסתגלות לכיווני מחשבה והרגלים טובים ומקדמים.
חשוב לזכור שכמו שאומר ר' נחמן "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן" ודברים הם לא "בלתי הפיכים" – גם אם משהו עד כה לא היה נכון בהחלט זה יכול להשתנות מכאן והלאה.
בגלל שהילדות המוקדמת היא חלון הזדמנויות כל כך משמעותי בביסוס האמונות שלנו והכלים דרכם אנו מתמודדים עם העולם – אנו מבינים שמערכות היחסים שחווינו עם היולדנו – כביכול "דרכה" את מתנהלת בעולם. ובמקרה שלך בו חווית כבר מלידתך אתגרים עם חוסר יכולת לסמוךעל הדמויות הקרובות לך – אני מקווה שמובן גם לך למה קשה לך להתמסר ולהיפתח רגשית במערכות היחסים שלך. פשוט בארגז הכלים שלך אין את המיומנות הזו של היכולת להישען ולסמוך על דמות בוגרת ויציבה שתהיה שם בשבילך טכנית ורגשית ותתווה דרך. לכך זקוק כל ילד באופן נורמאלי.
לא רק מערכות היחסים שלנו עם הסובבים מושפעים ממה שהיה לנו בילדות. גם מערכות היחסים עם בורא עולם מושפעות מזה. זה כמו לדבר בשפה מסויימת: אם אני דוברת עברית כשפת עם אני אדבר באופן טבעי עם כל הסובבים שלי בשפת האם שלי. אם יש לי בארנסל חוויות של חוסר יכולת להישען על דמויות אחראיות – מטבע הדברים יהיה קשה להישען על ריבונו של עולם – כי מדובר על אותן יכולות: לסמוך על ה' ולסמוך על בשר ודם זה מגיע מאותו מקום של היכולת הבסיסית לסמוך (גם על עצמינו).
את מתארת שבשנות הסמינר כן היה לך קשר טוב וקרוב ממש עם רבש"ע – זה נשמע ממש שהיית "כגמול עלי אמו" – וזה מתוק וייקר ומנחם מאוד – ולכן אולי עוד יותר ברור למה כל כך את כואבת את הקשר הזה שנעלם ואיננו.
את נשמעת לי חכמה ונבונה ואת בטח יודעת שהעולם הזה הוא עגול – הוא מסתובב. הוא לא סטטי. אנחנו לא תמיד יושבים על אותה נקודה. האישה משולה לירח – כי גם היא כמוהו משתנה במהלך החודש וחווה שינויים (בשונה מהגבר שמשול לשמש – שהיא סטטית וקבועה).
ביקשת מקורות ולכן אני אביא כאן מושג ידוע ביהדות שכתוב בספרים הקדושים ונקרא "ימי האהבה וימי השנאה". רבינו תם כותב בספרו 'ספר הישר': "האהבה והשנאה נלחמות שתיהן, פעם תגבר האחת ופעם תגבר השנייה… אם תיחלש האהבה ותכבד השנאה, אל יהי נואש מן העבודה, רק ידע כי לקץ ימים תחלוף". וכן הרב שלמה וולבה זצ"ל, מגדולי בעלי המוסר בדור האחרון, בספרו 'עלי שור' כי "ידיעה זו לבדה כי התחלפות ימי האהבה וימי השנאה דבר טבעי הוא – בכוחו להפיג הרבה מן הייאוש והעצבות". מה שקורה לך טבעי לגמרי וכתוב כבר בספרים הקדושים. יש בחיים תקופות כאלו ותקופות כאלה וכדאי להתאזר בסבלנות ולדעת שזה זמני – כמו הירח שלא תמיד הוא חסר ותמיד הוא מלא – אלא לפעמים כך ולפעמים כך.
את בחורה שעומדת גם בפרק השידוכים – חשוב לי שתדעי שבכל מערכת יחסים זה כך: בחברויות, במשפחה ואפילו בזוגיות – לא תמיד תמיד האהבה והקירבה מורגשות ב 100% – יש ימים שיותר קל לחוש בזה ויש ימים שמרגישים שצריך יותר להתפלל על זה😊. הנחמה הגדולה היא לדעת שזה בסדר ונורמאלי, זה טבעי ואולי יישמע לך מוזר – זה אפילו מחזק את הקשר.
יש משהו בתהליך הזה של להרגיש קרוב ואז להתרחק ואז בכח רב ובכל מחיר לנסות להתקרב שוב (כי את זוכרת כמה זה מתוק, וטוב, ומנחם והנשמה שלך מבינה עד כמה זה אמיתי) זה גורם לקרבה להיות עוד יותר קרובה ומתוקה וכך בכל פעם אנחנו מתקרבים יותר ויותר.
את מכירה את זה שמנסים לרוץ מהר קדימה – וקודם לוקחים תנופה אחורה בשביל לצבור תאוצה? כך זה גם ברוחניות – לפעמים בשביל להצליח להגיע לגובה הבא הולכים אחורה ולוקחים תנופה – זה הריחוק הזה שאת מרגישה – ואז עושים בירור פנימי נוסף (בדיוק כמו שאת עושה עכשיו בעצם השאלה ששאלת) ואז עולים למעלה עם עוד מתיקות וקירבה מהודקת לרבש"ע.
בנוסף, חשוב לזכור ולדעת ש"הריחוק" הזה שאת מרגישה ומתארת זה משהו שהוא בחוויה שלנו כבני אנוש ולא שחלילה ריבונו של עולם מתרחק מאיתנו. הוא תמיד קבוע ונוכח ונמצא – זה אנחנו שמרגישים קרבה או ריחוק ממנו.
בואי ניקח לדוגמא אמא יקרה שנותנת לילד שלה חיסון. זאת תהיה טעות לחשוב שהיא נהנית להכאיב לו עם זריקה. ההפך הוא הנכון – היא מצטערת מאוד בצערו ובכאבו אבל היא יודעת שהכאב היחסית קטן שהיא כביכול גורמת לו עכשיו הוא במטרה למנוע ממנו מחלות קשות שעלולות לגרום לנזקים בלתי הפיכים.
גם כלפי הקב"ה, אפשר אולי לחשוב שמעשים מסויימים שלו כלפינו הם כי הוא "כועס" עלינו או מתרחק מאיתנו. אבל זו לא האמת! היצה"ר גרם שנשמע אמת חלקית ולא נראה את כל התמונה. אפשר להזתכל על קושי או אתגר בפני עצמו ואז להיבהל ולומר "הנה, זה עונש" אבל זה לא נכון. זה כמו שנסתכל רק על הזרקת החיסון לתינוק הצורח ונגיד "הנה, האמא שונאת את הילד – היא מאפשרת שיעשו לו משהו נורא". ההפך הוא הנכון. אם מתרחקים מעט מהסיטואציה וזוכים לראות את התמונה השלימה מבינים שיש פה אבא אוהב שהוא אב הרחמים, שיודע שרק דרך האתגר הזה שהוא הועיד לנו נגיע לתיקון השלם של נשמתינו פה בעולם וזה מה שייטיב איתנו. זה חלק ממכלול ומערך שלם ואי אפשר לבחון כל מאורע בפני עצמו.
אנשים מוצלים מאש יודעים לספר (ואפילו עכשיו ניצולים מהשבי ומה 7.10) עד כמה "אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה גם שם נמצא ה' יתברך" והם לא חווים את זה כמו שנראה לנו מבחוץ. ומדובר באנשים שהיו רחוקים מאמונה בשגרה הרגילה.
תכלית הבריאה היא להמליך את ה' בעולם על ידי שנתקרב אליו ונהיה הנתינים שלו באמת ע"י זה שנרגיש קרובים אליו באמת. כי זה שהוא קרוב אלינו ואוהב אותנו מאוד מאוד זו נקודת המוצא. אנחנו אלו שמתרחקים.
זה כמו שיש מפזר חום שדולק ומחמם את החדר. אם קר לי – סימן שאני צריכה להתקרב יותר. סימן שהתרחקתי.
כמה רוגע וחוסן נפשי מוסיפה לנו הידיעה שהנוכחות של הקב"ה היא קבועה וידועה – זו תמצית האמונה שתמיד יש שם מישהו קרוב ומאזין והוא בפנים אצלי – אף אחד לא יכול לקחת את זה ממך.
הנוכחות של הקב"ה והקירבה שלנו אלינו לא באים לידי ביטוי ב"רגשות" שלו כלפינו כי הוא לא בן אנוש. את הקירבה שלו ניתן לחוש ב"מעשים" שהוא גורם שיקרו לנו שהם ההשגחה הפרטית האמיתית. מה שאנו חווים כריחוק זה תכסיס של היצר הרע. זה כעין "מסך" שהוא שם לנו על העיניים בשביל להרחיק אותנו מה'. זו הגלות במהותה. ולכן גם אנחנו כל כך מחכים לגאולה כי היא תעזור שנרגיש תמיד קרובים ומוגנים ואהובים ותפתור לנו את כל תחושות הפחד והחרדה של הלבד המאיים. הקב"ה למזלנו הטוב לא באמת מתרחק מאיתנו.
רבש"ע הוא אבא אוהב. הוא אב הרחמים. והוא נוכח שם תמיד. כל תפיסה אחרת היא עצת היצר הרע, היא שיקרית והיא מנותקת מהקונטקס הכללי אם היא גורמת לנו לצער. התורה היא תורת חיים. (בדיוק שמעתי השבוע שיחה על פרשת מצורע והעונש להתרחק מחוץ למחנה – שבעצם לא מדובר פה חלילה ב"עונש חמור" או ב"נידוי". אלא עזרה לאדם המצורע אתה דיברת רע – אז מרחיקים אותך לטובתך. מוציאים אותך למקום שקט ומבודד, שתוכל להיות במקום בלי הפרעות וסוף סוף תסיר מעצמך את הקליפות והמסיכות ותשאל את עצמך באמת מה גרם לך לדבר רע על מישהו אחר? מה אתה רואה רע בעצמך שזה מה שהשתקף לך מבחוץ? יש כאן מתנה של הפוגה שגורמת שיהיה לאדם טוב יותר עם עצמו ולא חלילה עונש שמגיע ממקום של כוחניות ושיפוט).
אני יכולה להבין שאולי לא שמעת את זה משחר ילדותך ולכן כאן נכנס כל הנושא של שינוי הרגלים ששוחחנו עליו בהתחלה. להלן כמה עצות פרקטיות בשביל באמת לחזור ולהרגיש את אהבת ה':
1. ללמוד ספרים שמדברים בשפה שאת אוהבת (אולי הספרים של הרב ארוש, של חיה הרצברג או מה שמתאים לך) לקרוא, להבין ולהפנים את הנושא של קירבה ואהבת ה' – וכך לאט לאט מה ששמעת בילדות ייטמע בין מה שאת רוצה להאמין בו
2. לקבוע זמן יומי לשיחה עם ה' – כי ככה מחזקים קשר קרוב וחוזרים אליו. גם אם אין מה לדבר, גם כשאת כועסת עליו – הקביעות הזו והדיבורים בה בשפת הלב מחדשים את הקירבה. (גם כאן, אולי כדאי שתקראי בספר כמו "עצת ההתבודדות" על מה ואיך בדיוק לעשות כי זה קסום, ומרגש ובהתמדה בהתבודדות ממש ממש מרגישים את קרבת ה').
לקראת הסוף אני רוצה להגיד לך שאת אולי מרגישה מרוחק אבל את כל כך קרובה. דווקא בגלל שזה חשוב לך וחסר לך – את ככה מחפשת עזרה במה יוכל לעזור לך להרגיש שוב שייכת ונהנית מהמתיקות של קרבת ה'.
אני לא חושבת שמדובר בכך שבגלל שהרגשת קירבה אנושית אז עכשיו קירבת ה' זרה לך. אני מציעה להסתכל על זה כמשהו נקודתי וכירידה לצורך עליה עוד יותר משמעותית ומתוקה.
מקווה שעניתי לך ומאחלת לך שתזכי להמשיך תמיד לרצות את קרבת ה' ולחוש כגמול עלי אימו מחובקת ומוגנת.
בהצלחה!
רותי.
דלג לתוכן
