שואל יקר ונכבד.

שאלתך המעמיקה נוגעת בנושאים עמוקים ודקים. ניכר בדבריך שאתה "בעניינים", והתשובות הפשטניות לא מספיקות כאן…

ובכן, פניתי לשני חכמים גדולי דעה ובינה, והצגתי את שאלתך, ואצרף את מה שהם שלחו לי בתשובה. לי עצמי אין כמעט מה להוסיף על דבריהם. מקווה שהדברים יועילו לך להוסיף לקח בנושא עמוק זה. לא ביקשתי רשות מהם לפרסם את הדברים, ועל כן אני משאיר אותם בעילום שם.

בהערכה ויקר

ישי

א.

המענה הראשון של הרה"ג רבי ש. ח. ו. שליט"א

הויכוח בין הגוף והנשמה, כפי שחז"ל מציגים את זה (שהנשמה טוענת שלולי הגוף לא היתה יכולה לחטוא), יחד עם התירוץ שחז"ל מתרצים (הרכיב את שניהם יחד), במבט ראשון לכאורה הכל הוא תימה עצום.

אם אני הייתי שופט, והם היו באים אלי, הייתי נותן לנשמה שתי סטירות על זה שהיא בכלל מעיזה לטעון טענה כזו. וכי זה לא פשוט שהגוף צודק?! מי שקל, מי החליט?! וכי מה הוא הגוף?! כלום, מכונה!! מה רוצים ממנו?!

וכי נהג שדרס בכוונה יכול להאשים את המכונית, ולטעון שבלעדיה הוא לא היה יכול לדרוס?

ובכלל, הרי הגוף הוא חומר, והוא מתחלף כל הזמן, אז מה המשמעות של החיבור שלהם מחדש, וכי מביאים את כל האטומים שהיו פעם בגוף לדון אותם, מקימים את האדם לתחיה בצורה של המוני יצורים, שכל אחד מהם היה הגוף באותו רגע נתון של עבירה?

התירוץ המחוור הוא שאנחנו כנראה נסחפים אחרי הלשונות המרובים שמדברים על המרכיבים השונים, הגוף, הנפש, סוגי הנפש, וכן הלאה, וחושבים שכך הוא הדבר הסופי.

האמת יורד דרכו, שהחיבור והנפש הוא לא הרכבה טכנית, אלא שהקב"ה, המפליא לעשות, יצר את החיבור ביניהם כך שנוצר משניהם דבר שלישי, ושם קיימת האישיות, וזה הוא עיקר האדם, לפחות בעולם הזה, אבל גם בעולם השכר יש חיבור כזה, אם כי זה עצמו מקבל שם פנים אחרות, לא מהסוג שאנחנו מכירים.

כאמור, במציאות השלישית הזו, קיימת האישיות, שם נעשים השיקולים וההכרעות. זה עומק המשל של חז"ל על גוף ונשמה באים לדין.

היסוד הזה נמצא הן בדברי רס"ג, מאמר שישי, מהות הנפש, פרק ה:

ואחר כן אבאר כי הנפש והגוף יחדיו פעל א'…, וכן המה שניהם גמול אחד וענוש א', וכו', עיין שם, בדבריו הנפלאים בכל אותו פרק.

כמו כן נמצאת השאלה והתשובה הזו עצמה גם בר' יעקב עמדין לחם שמים על המשניות:

(המובאות בסוגריים הם של ר' יעקב עמדין עצמו)

…לפי שהמיתה אינה אלא לגוף בעצם כו'

רוצה לומר, וכיון שהגוף הוא המת באמת, לא הנשמה, א"כ עדיין יקשה, למה זה נקנס הגוף בסיבת הנשמה (כי היא החוטאת בעצם) בעונש שאינו מגיע אלא לו, לא לה בעצם, 'טוביה חטא, זיגוד מינגד'?! יציבא בארעא (טמון בארץ חבלו) וגיורא (הנשמה שהיא כגר בארץ, ועשתה הרע) בשמי שמיא קיימא וחיה?!

כלפי ליא, הנפש החוטאת, היא תמות, והגוף חיה יחיה, או מות ימותו שניהם בשוה, ומדוע תתנשא הנשמה על הגוף בזה?

הנה הטעמתי הקושיא במלח ותבלין, והסברתי לה פנים.

אמנם לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל פ"ב מ"ז, עיקר עונש המיתה ודאי מגיע לנפש דוקא, וכמו שיורה הכתוב הנפש החוטאת וגו', ושאר מקראות, כמו שזכרתי שם.

וזאת הנפש, היא הגוף ממש, הוא הבל דגרמי (העצמות הם עיקר בנין הגוף) שזכרו חכמי האמת, וחומרה דק מאד, הוא אד העולה מחומר הארצי, שממנו נגבל גוף האדם, והוא המקבל מיתה בעצם, לא גוש העפר (שאינו סובל המיתה כי הוא חומר מת מעיקרו וטבעו, ואין לו סילוק בחטא) גם לא הנשמה העליונה, שהיא חלק א-לוה ממעל, כי להם היא באמת לא חטאה מאומה, כמ"ש בס"ד בביאור מאמר ר"ש דפרק המפלת (עיין מעמד ליום ראשון בבית אל שלנו).

לכן ודאי אין חטא ולא מיתה כי אם בבחינת הנפש לבדה.

וגם הנפש הזאת המתה בחטאה, לא תאבד במותה, כי המיתה אינה אלא מנוחת תנועתה, ושביתה מיגיעתה בעולם המעשה, אלא שהיתה צריכה לסבול יסורים וצער המיתה, בסבת החטאים הקלים ולא תכרת אם לא בעבור כובד העונות והפשעים העצומים, מעתה סרה הקושיא מעיקרה, כי בודאי חטא אדם גרם מיתה לכל תולדותיו מפני שכל הנשמות היו כלולות בו. ונשמות אלה כולות גם הנפשות כי סתם שם 'נשמה', סוג הוא, שבו נכללים נר"נ, ולכן גם הצדיקים שלא חטאו לגמרי, היו צריכים למות, מפני בחינת נפשם שהיתה כלולה באדה"ר.

נראה לי שכך מוכח גם מהאבן עזרא פרק א פסוק א:

גם יתכן להיות מצוה אחת בעבור דברים רבים, כמצות העולה והקרבן, כי בתת כל חלק בעתו, ימלט החלק שיש לו חלק לעולם הבא. על כן פירוש לכפר לתת כופר. והעד מתחלת כי תשא על כן כתיב פן יפגענו בדבר.

לכאורה כפרה של קרבנות באה למנוע ייסורים לגוף. אבל האבן עזרא אומר שהמטרה העיקרית היא למלט את החלק שיש לאדם לעולם הבא. תחת זה הוא מקבל ייסורים בעולם הזה, או מביא קרבן. כפּרה היא מלשון כופר.

לפי דבריו כאן, זה מה שיענה האבן עזרא על שאלת גוף ונפש באים לדין, שבאמת אי אפשר לדון את הגוף, אבל זה חסד ה' לאדם שיתייסר הגוף עם הנפש, ועיקר הצער יתמקד בו (זו שאלה גדולה בפני עצמה, אם יש, אם שייך צער לגוף בלי נשמה). על כל פנים אפשר ליישב כך רק אם הוא מניח מראש שהחיבור של הנפש והגוף יוצר מציאות שלישית, כדרך שאומר הרס"ג.

ב.

המענה הנוסף של הרה"ג רבי א. ב. שליט"א

לזיהויו של החלק הבוחר שבאדם

והאדם בבחירתו מכריע לצד שהוא רוצה. לכאורה החלק הבוחר הוא אינו אחד משני החלקים, גוף ונשמה, שהם אלו הנלחמים ביניהם וצריך משהו שלישי שיכריע ביניהם. ומאחר שהמכריע אינו דבר המורכב מחלקים, מדוע א"כ יש צורך ששני הצדדים של שלמות וחסרון יהיו רכיבים המצויים בתוך האדם עצמו, יכולים הם להיות חוצה לו והאדם יבחר לאיזה צד לנטות. כלומר, מאחר שהחלק הבוחר הוא משהו אחר שאינו זהה עם אחד מהצדדים ובבחינה מסוימת הם מחוצה לאותו חלק, א"כ אין הבדל אם הם סמוכים לו בהיותם מצויים בתוך האדם עצמו או שהם מחוצה לו, ומה א"כ הצורך לדחוף את שני הצדדים בתוך האדם עצמו? תשובה, כדי שהאדם יוכל להכריע בין הצדדים הוא צריך שהם יהיו בהכרה שלו, שאם אינו מכיר, לא תהיה לו יכולת בחירה והעדפה מתוך שיפוט תבוני, שהרי בלא הכרה אין אפשרות לבחור אלא להגריל.

ועדיין נוכל לשאול, מדוע צריך רכיב חומרי עב וגס כפי שאנו מצויים בו, היה לכאורה די בקיומו של רכיב הכרתי המצוי בתוך האדם שבאמצעותו הוא יכיר במצבי חסרון? תשובה, ניתן לומר שאכן כל קיומו של החומר אינו מתקיים אלא בהכרה שלנו! כפי שראינו בפ"א שאין לנו שום מידע על הממשות שבתוך החומר רק על התופעות שלו, וגם הכרת התופעות אינה נעשית ע"י שההכרה מושיטה את עצמה אל החוץ למשש שם את הדברים, אלא שהתופעות מתקיימות כתפיסות המצויות בהכרה שלנו.

יש מקום לנטות ממה שכתבתי, ולטעון שהחלק הבוחר זהה עם אחד מן הצדדים (ואינו רכיב שלישי), וכשנבוא לבדוק מי מהן, הרי זה ברור שהגוף כחומר בוודאי אין בו יכולת בחירה שהרי הוא חסר מודעות ושיפוט, ואלו הם תנאים בסיסיים לאפשר בחירה, אך בהחלט יתכן שהחלק הבוחר זהה עם הנשמה. ויש מדייקים מלשונות הרמח"ל שיש באדם שלושה חלקים, שהרי הזכיר גוף ונשמה והאדם. אך זו טעות, שהוא כתב שהאדם מורכב משני הפכים, הרי שהאדם עצמו אינו חלק שלישי אלא הוא השלם הכולל את חלקיו. ואמנם הבחירה מיוחסת אל האדם כשלם המורכב מחלקיו, ורק הודות לקיומם של חלקיו השונים מתאפשרת בחירה, אך אין זה אומר שהבחירה מיוחסת לרכיב שלישי, אלא מיוחסת היא לנשמה ובתנאי שיש גוף המתלווה אליה. אמנם יש בשלם משהו שהוא יותר מאשר סך החלקים שבו, למשל: חלקי המכונית כשהם מונחים זה אצל זה, עדיין אינם מכונית, התפקוד שלה כמכונית מתאפשר רק בהרכבה של החלקים ובאופן הנכון, כך הבחירה מתאפשרת רק כשמתקיים חיבור של גוף ונשמה יחד. ולפיכך, אין מן ההכרח להניח את קיומו של רכיב שלישי, בכדי לאפשר את ההכרעה של הנשמה תוך כדי הפרעותיו של הגוף.

אך בכל זאת איננו יכולים להסכים שהבוחר זהה עם אחד מן הצדדים, ואמנם הקושי לקבל אפשרות זו הוא לא מצד שזה מפר שוויון, שהרי גם כשנניח שהבוחר זהה עם הנשמה עדיין ההטיה היא לצד החומר שאנחנו משוקעים בו. הקושי הוא בהבנה, שיהא הדבר עצמו בוחר בעצמו. נציג את הבעיה בסגנונו של סוקרטס: אם העצמו והבוחר הם זהים, נמצא: שעצמו בעצמו, או הבוחר בוחר (בבוחר), וברור שהיגדים אלו חסרי משמעות. ומן ההכרח שיש כאן ישות שנטוע בה כוח (בחירה), נמצאו כאן שניים: 1 – הישות, 2 – הכוח המצוי בתוך הישות. ושוב הגענו לכך שיש לנו שלושה דברים לדון בהם: הגוף, הנשמה, והכוח הבוחר. גם ברור שכוח זקוק לנושא שיישא את הכוח על גביו ויאצור אותו בקרבו, השאלה היא מיהו נושא הכוח? הגוף, הנשמה או האדם? הגוף כשלעצמו, בוודאי שלא! וכפי שהוזכר לעיל שהגוף חסר מודעות ושיפוט. והנשמה כשלעצמה, מתוך שהיא שלמה, הרי שלא עומדות בפניה אפשרויות שונות שתחול בהן העדפה, לפי שאין לה מצבי חסרון. לא נותר אלא לומר, שהבחירה נשואה על האדם בכללו כשהוא מורכב מגוף ונשמה. ועדיין אין הדעת מתיישבת, היכן להושיב את הבחירה. וגם לגבי המכונית הנזכרת אנו עומדים בפני בעיה דומה, כוח התנועה שלה אם אינה מצויה בחלקים כשכל אחד עומד לעצמו, כיצד זה הופיעה בזמן שהמכונית הורכבה מהם, והיכן בדיוק היא שוכנת? (ואולי יכולת התנועה איננה אלא מילים הנאמרות בפה, וכמו כן כוח הבחירה, ואין בכוונתנו אלא שמתקיימת מלחמה בין החלקים המוכרעת לסירוגין למחנות השונות בלא שיהיה כאן מכריע. אך גם בזה לא נמצא נחת, שהרי אנו חשים בעצמינו לא רק את המלחמה אלא גם את יכולת ההכרעה ע"פ בחירה). ודברי הרמח"ל סתומים, ודלתות העיון נעולות בפנינו.

והגר"א (ספר יצירה, פ"א משנה א אופן ג) תיאר שלושה חלקים באדם באופן זה: 'הנשמה נעלמת מאוד והיא בשמים, רק ניצוצות מתנוצצים ממנה על האדם להנהיגו ולהשכילו שהיא השכל המלמד לאדם דעת. והתחלת האדם הוא מהרוח והוא עיקרו של האדם, ובצאת הרוח הוא מת, והוא האדם המקבל שכר ועונש'. נמצאו כאן ג' חלקים (נשמה, רוח, וגוף) אך האדם הוא שניים מהם (רוח וגוף) ועיקרו הוא אחד מאותם שניים שהוא הרוח. ומסתבר א"כ שהרוח הוא הבוחר, שהרי הוא זה המקבל שכר ועונש.